ביקורת ספרותית על שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה מאת אנה ביקונט
ספר טוב

---

** סקירה שפירסמתי במקום אחר, עכשיו הספר כבר נמצא באתר, ולכן היא נכתבת מחדש במקום המתאים. עם כל המככבים ומגיבים שם הסליחה **

ההיכרות שלי עם ויסלבה שימבורסקה התחילה לפני אחת עשרה שנים. בשנה שבה הייתי נפגעת טרור מוכה וחבולה. יום אחד נסעתי לפגישה עם נוירולוג, וגיליתי באיחור שהפגישה בוטלה מבלי שהודיעו לי ועל כן נסעתי לשווא. במצבי הנפשי דאז דבר כזה לא היה סתם מעצבן, אלא מערער ממש.
בסערת רוחי הלכתי לבית הקפה "תמול שלשום" כדי לשבת ולנוח ולסדר את מחשבותי, וכדי לאגור כוחות לנסיעה הביתה. ושם, בבית הקפה, על מצע הנייר שעליו הגישו לי את הסלט והקפה, הופיעה שימבורסקה, בשיר “אחדים אוהבים שירה”.

אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה
אֲחָדִים -
זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.
[...]

במקרה באותו שבוע, וכמה ויסלבה היתה אוהבת את ה"מקרה" הזה, קיבלתי מכתב מנפגעת טרור אחרת. במכתב היה שיר, והקדשה. השיר היה "סוף והתחלה"

אַחֲרֵי כָּל מִלְחָמָה
מִישֶׁהוּ חַיָּב לְנַקּוֹת.
סֵדֶר כָּלְשֶׁהוּ
הֲרֵי לֹא יִתְרַחֵשׁ מֵעַצְמוֹ.

מִישֶׁהוּ חַיָּב לַהֲדֹף אֶת עִיֵּי הֶחֳרָבוֹת
אֶל צִדֵּי הַדְּרָכִים,
כְּדֵי שֶׁיּוּכְלוּ לַעֲבֹר בָּהֶן
עֲגָלוֹת מְלֵאוֹת מֵתִים.
[...]

הפתק המצורף היה קצר ואמר "כולם עברו הלאה, ורק אנשים כמוני יכולים להבין את המקום שלך עכשיו". עכשיו כבר הסתקרנתי. שני שירים באותו שבוע, מאותה משוררת, שניהם קולעים לליבי ולמחשבותי. זה מעניין. אחותי שמעה על זה, ואמרה "בטח שאת אוהבת אותה, היא מתמטית כל כך". ואז היא שלחה לי את השיר "כתיבת קורות חיים", כי אם כבר, אז שאכיר גם אותו.

מַה נָּחוּץ?
נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה
וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים
עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.
הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת
וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.
מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,
וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

[...]

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.
רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.
מַה נִּשְׁמָע?
נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

כאן התאהבתי סופית, ורכשתי את הספר. ומאז אני אוהבת את שימבורסקה. נכון שגיליתי אותה מאוחר, הרבה אחרי שתורגמה לעברית, שנים אחרי שזכתה בפרס נובל לספרות, אפילו אחרי שבאה לביקור בישראל. אבל עדיין – אהבה.ויסלבה שימבורסקה. אפילו השם שלה פיוטי ומתנגן על הלשון. איפה היא ואיפה המשוררים שלנו, בעלי השמות הקצרים והחותכים: רחל, זלדה, נתן זך, דן פגיס, יונה וולך. וזה מוזר מאוד איך קשישה פולניה מדברת אל לב הישראלית הצעירה (אז). לקח לי זמן להבין שאני לא בודדה באהבתי. שיש עוד כמוני, והם אפילו רבים מאוד. אפילו אנשים שאינם מאותם "אחדים האוהבים שירה", אוהבים את השירה של שימבורסקה. כל כך הרבה אוהבים, עד שגרמו לחלק מהמבקרים גבוהי המצח לקבוע חד וחלק שמה שהיא כותבת אינו בכלל שירה. נו, שיהיה. ביום שבו נפטרה היה לי עצוב מאוד, כאילו היא מכרה טובה. העולם הפך להיות יותר אפור ופחות טוב, אחרי שהלכה.



ביוגרפיה של שימבורסקה. ואני בכלל לא מקוראי הביוגרפיות. על רוב הביוגרפיות אני מדלגת, כדי לא לקנא יותר מדי. ככל שאני מתבגרת יותר מתסכלים אותי אנשים שעשו את המיליון הראשון שלהם בגיל שלושים, או שהגיעו לפריצת דרך מדעית בגיל עשרים וחמש, או שהשפיעו על חייהם של מיליוני אנשים, כל עוד אני נשארתי בבינוניות האפרורית שלי. אני לא מקבלת השראה או משהו. סתם נשארת עצבנית ומתוסכלת. אז למה בכלל.

אבל שימבורסקה. בכל זאת. והיא כבר מתה, ולא תכתוב יותר. וזה לא שיש ספרים אחרים לקרוא, כי השבת גשומה ואפורה, והספריה היתה סגורה כל השבוע. אז זה מה שיש, ובעצם – למה לא לקרוא?

ומצד שלישי: ביוגרפיה לשימבורסקה? הרי זו בעצם סתירה פנימית. מספיק לקרוא את "כתיבת קורות חיים", כדי לדעת שאין דעתה נוחה מביוגרפיות. שהיא סוברת שלעד ולעולם התאריכים והעובדות אינם העיקר. אינם בכלל מהות הדבר עצמו. שהם רק מסיטים את המחשבה. שהדברים החשובים נמצאים בכלל במקום אחר. אז איך בדיוק כותבים ביוגרפיה של אדם שזו השקפת עולמו? כבר בהקדמה רואים שזו באמת בעיה. המחברות מאריכות ומכבירות מילים על הקושי בכתיבת הביוגרפיה. אז למה לכתוב אותה בכלל? ובעצם, למה לא?

עכשיו צריך לכתוב כמה מילים על הספר עצמו. כתוב היטב, מתורגם היטב. נקודת המבט אוהדת עד מאוד. אולי קצת יותר מדי. יש פירוט על התקופה הקומוניסטית של המחברת, כולל שיר אבל לאחר מותו של שמש העמים סטאלין, וגם בין השורות גם ביקורת מצד אנשים על העמדה שלה בתקופה הזאת. ועדיין, הגישה סלחנית ממה שהיתה יכולה להיות. אבל הנקודה היא "בין השורות". כל סקירת חייה חיובית מאוד. אולי חיובית מדי. האם באמת היא היתה כזאת, בלי אויבים? בלי חולשות? או שזו רק נקודת המבט של כותבות הביוגרפיה? שאלה. יש התעמקות רבה, אולי רבה מדי, בחלק מהנושאים. למשל חיי הזוגיות שלה, או הזכיה בפרס נובל. יש מחסור בנושאים חשובים, או לפחות חשובים לטעמי, למשל היותה חסרת ילדים. קריאה בין השורות של השירה שלה מורה שלא היתה זו אידיאולוגיה מכוונת וגם לא רוח התקופה או החברה הבוהמיינית, וחווית הלידה של עוברים מתים לא היתה זרה לה. אבל אולי אני רואה מהגיגי ליבי. בכל זאת, זה נושא מעניין.

עם התקדמות הקריאה גיליתי שהתהיה הראשונית שלי עומדת בעינה, ואף מתגברת. יש קושי בכתיבה ביוגרפית, בעיקר של אדם דיסקרטי המתנגד לתיעוד. קשה לשלות ממנו מידע, אין מספיק מסמכים שיאפשרו ביסוס של המידע. מה שנותר הוא פניה לאנשים. אבל תגובותיהם של אנשים, בעיקר במקרים שכאלה, עשויות לתעתע. האם הם אומרים מה שהם חושבים, או שמא הם מייפים תגובות, בידיעה שמדובר באישיות מפורסמת, ובפרסום? וכך נותרת תחושה שברירית משהו. נראה כי יש המון רצון טוב, וכי הוא מתגבש לכדי גיבובי מילים על זוטות כמו צבע השמלה אותה לבשה בסטוקהולם או חוסר חיבתה לנסיעות לחו"ל. חלק ניכר מהפרטים האישיים נלקח מתוך "קריאת רשות", כך שמי שקרא את הספר, לא מקבל מידע חדש. הפרק שהיה המעניין ביותר מבחינתי היה הפרק הנוגע לתרגומים של השירה שלה. כלומר, זה היותר מקצועי, והפחות ביוגרפי.

ואף על פי כן, ולמרות הכל, זו שימבורסקה. חיננית וקלילה, ועם זאת מעמיקה ובוחנת. נוגעת בפרטי הפרטים, עורכת רשימות קטלוגיות מתנגנות, בעלת אופקים רחבים, ומטמיעה בשירתה מדע ותרבות. ספר חינני, כמו האישה החיננית עליו נכתב. ומשובץ בפניני השירה שלה, שתמיד מענג לקרוא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על שכיות זיכרון מחיי ויסלבה שימבורסקה