הספר הוא ראשון בסדרת פנטזיה אפית שמתארת עולם שהוא יבשת מוקפת מים שבו שלוש ממלכות שונות זו מזו שיש ביניהן קשרי דיפלומטיה. לכל ממלכה יש את השליט שלה ששיטת השלטון שלו שונה וזה משפיע מאוד על התושבים בממלכה. אל הקלחת נכנסת דמות של נסיכה צעירה שיוצאת למסעות בין הממלכות והמסעות שלה יוצרים אדוות שמנתבות רוחות של מלחמה.
הסיפור כתוב כמו בצורה של נובלה שבה עוברים מממלכה לממלכה וכל פרק מתאר התרחשות בממלכה אחרת. בכל ממלכה הקורא פוגש דמויות נוספות והעלילה מקבלת רוחב נוסף ולאט חלקי התצרף מתחברים יחדיו.
רודס כותבת נהדר השפה שלה קולחת, נעימה, יפה, עם קצת תיאורי נוף של העולם, בלי הרבה גסויות וקללות, ובעצם מותאמת גם לבני נוער. גם העימוד של הספר מרגיש כמו לבני נוער, אבל זה כלל לא מנע ממני את ההנאה שבקריאה, אולי הפוף, הוא דווקא זרם לי יותר בקלות, וגם היה בגלל זה קצת קצר יותר ו346 עמודיו חלפו ביעף.
הייתה קצת תקיעות בספר לטעמי, משהו שהרגיש קצת פחות מידי, ולא מספיק, אבל אני משער (ומקווה) שזה בגלל שהספר הוא ראשון בסדרה והעומק והרבדים הנוספים יגיעו אחריו.
מעניין יהיה לקרוא את ההמשכים... אבל נראה לי שאעשה הפסקה לקרוא מד"ב ואחרי זה אחזור...
תהנו...

זו לא הפעם הראשונה שאני נפגשת עם הספר. מסתכלת על דמות בברדס שבכריכה כשהיא מחזיקה פגיון. או קוראת את התקציר הלא ברור ובודקת את מספר העמודים.
ראיתי אותו בעבר, לפני שנתיים בערך. כשאחד מחברי לכיתה קרא אותו. ומי יודע, אולי גם הייתי משאילה ממנו וקוראת גם. אבל שלושה מילים שהיו כתובות בכריכה האחורית הרתיעו אותי
"משחקי הכס לנוער"
שמעתי הרבה על משחקי הכס. ספר על רצח ומוות ועלילה מסובכת. לא נשמע לטעמי בכלל. אז הקפדתי להתרחק ממנו, ולהבטיח לעצמי לא לגעת בו.
ועכשיו, כשאני מסתכלת לאחור. אני לא מבינה איך פספסתי את הספר הזה.

אז איך בסוף הגעתי למצב שאני קוראת אותו?
בגלל שבספרייה הקטנה שלנו, שמביאה ספרים פעם במיליון שנה בערך, נגמרו כל הספרים שרציתי לקרוא.
אז שוטטתי בספרייה, מחפשת איזה ספר שיעניין אותי, ורגע לפני אני מתייאשת לחלוטין ולוקחת ספר שקראתי כבר, נתקלתי בו. בספר ההוא, כבר כמעט שכחתי ממנו. זה הספר שהשוו אותו למשחקי הכס.
בהיתי בו כמה שניות, היד הושטה לכיוונו, מתמהמהת באוויר לכמה שניות. שאלתי את עצמי האם כדאי לי.
בסוף החלטתי שאין לי מה להפסיד, ולקחתי אותו. קוראת שוב את התקציר שקראתי כבר בעבר. ושמה אותו על דלפק הספרייה.

כבר בעמוד הראשון הבנתי שזה מסוג הספרים ששואבים אותך לתוכם, ולא טעיתי, כי תוך כמה דקות נשאבתי לספר. לא הצלחתי להפסיק לקרוא.
הספר מספר על ארבע בני נוער משלוש ממלכות ביבשת בשם מיטיקה, כולם באים ממקומות שונים, וכל אחד מהם צריך להתמודד עם מציאות אחרת לגמרי. ואי אפשר שלא להזדהות עם כל בני הנוער האלה בשלב מסוים, לא משנה אם הם באות מהצד שפותח במלחמה והשלטון בו אכזר, או מהצד המותקף שהשלטון בו אדיב. הדמויות שלהם כל כך אמינות, אנושיות ופגיעות. ורואים שבעיצוב של כל אחת מהן הושקע מאמץ רב. וכמובן שיש דמות שאהבתי יותר ודמות שאהבתי פחות. אבל הזדהיתי עם כולן באיזשהו שלב בספר.

אין לי מושג כמה הספר מקורי, כנראה שלא קראתי מספיק ספרים שעסקים בנושא הזה כדי לשפוט באמת, אבל העלילה סחפה אותי לתוכה, כל הזמן קרה משהו, לא היה אף פעם רגע יבש או לא מעניין. כל הזמן נשארתי במתח כזה ורק רציתי לקרוא עוד ועוד. ואם תשאלו אותי, ספר טוב הוא ספר שרק רוצים לקרוא ממנו עוד ועוד.

והכתיבה מדהימה, היא מפורטת ומלאה בתיאורים של נופים, אנשים, מחשבות ורגשות. מהסוג שאני כל כך אוהבת. ובנוסף הסופרת מצליחה להישאר אובייקטיבית בין כל נקודות המבט ולא לבחור דמות אחת אהובה ואז להתמקד רק בה, וזה משהו שממש קשה לעשות.

אהבתי את הסוף, הוא נשאר פתוח והוא השאיר אותי צמאה לעוד וגרם לי להצטער שהספר המשך לא נמצא לידי.

שורה תחתונה, נפילת הממלכות הוא ספר מרתק עם עלילה סוחפת. דמויות אנושיות עם מאבקים אנושיים להפליא וכתיבה מפורטת, מומלץ!

כשקראתי בכריכה האחורית של הספר ״משחקי הכס לנוער״, ידעתי שאני חייב לקרוא. כמה רבה הייתה התעניינותי! הרי משחקי הכס היא סדרת הטלוויזיה והספרים שאני הכי אוהב, ולקרוא משהו דומה לזה בוודאי יכול להיות מהנה.

עכשיו, אחרי שקראתי, אני יכול להגיד בוודאות: זה משחקי הכס לנוער. לדעתי, כל מילה נוספת מיותרת (למי שמכיר משחקי הכס). אבל אני אכתוב את הביקורת על הספר בכל זאת, כי עדיין זו יצירה שעומדת בפני עצמה עם עלילה שונה ומלאת דמיון (ולא העתקות).
בביטוי ״משחקי הכס לנוער״ אני מתכוון שיש פחות דמויות, פחות ממלכות, פחות רומנטיקה, פחות תיאורים. כמובן מתאים לא רק לנוער, ואני חושב שזה מתאים לגילאי +14.

יש שלוש יבשות - פאלסיה, לימרוס, אוראנוס.
אני אפרט קצת כדי שתבינו יותר לעומק על הספר - בכל ממלכה יש דמות או כמה דמויות שמקדמות את העלילה, ופרקי הספר מחולקים לפי הממלכות (בספרי ההמשך לפי הדמויות). כל פרק מתייחס להתרחשות עלילתית של דמות אחרת.

אוראנוס - הממלכה האמצעית מלאת כל טוב כמו king’s landing. יש את קליאו הנסיכה, שאחותה גוססת ולכן יוצאת למסע עם חבר כדי למצוא לה תרופת קסמים שאנשים לא מאמינים שהיא קיימת.
פאלסיה - האזור המדברי יותר שגרים בו עניים, והשליט עליהם הוא צ’יף (סטייל חאליסי עונה ראשונה). יש את ג’ונאס, צעיר שהוא בן של מוכר יין, שרוצה נקמה על כך שהארוס של קליאו רצח את אחיו לאחר שהתפתח ריב.
לימרוס - הממלכה שבה יש את הנסיך מאגנוס, האח שמאוהב באחותו ובעדינות נבנית דמותו הרעה-מורכבת כביכול (אהמ ג’יימי לאניסטר), ואביו הוא סוג של ״רודן״ (כמו טייווין. ההקבלות למשחקי הכס כל כך צועקות!).

תראו, בתור מעריץ של משחקי הכס כאילו הגיוני שאני אחשוב ״איזה חיקוי עלוב לצעירים״. אני ממש לא חושב ככה! בגלל שאני אוהב את משחקי הכס, אני אוהב גם ספרים שדומים לזה. אני מת על זה שמצאתי סדרת ספרים מעניינת כזאת, סוף סוף לקרוא משהו דומה לזה. נפילת הממלכות זה ספר מדהים! כבר קניתי את ספר ההמשך, ולהערכתי אקרא את כל הספרים בסדרה. יש דם, מוות, רצח, מלחמות, חרבות, סוסים, נסיכים וממלכות, הרבה מתח ואקשן, אין דמויות רעות וטובות - ואנחנו בעד כולם.

למרות שבינתיים קראתי רק את הספר הראשון, שנחתם ב״המשך יבוא״ ואני לא יודע מה יהיה בהמשך, דירגתי 5 כוכבים בגלל המורכבות וההרפתקאות שממשיכות - הרי יש שישה ספרים בסדרה. יש הרבה תפניות בעלילה ודברים לא צפויים, שהנשימה פשוט נעצרת כל כך הרבה פעמים במהלך הקריאה ונשארים עם פה פעור.
אתם חייבים לקרוא - כל מי שמתעניין במשחקי הכס אבל צעיר מדי, או כל מי שאוהב את הסדרה ורוצה לקרוא משהו שמזכיר את זה, או כל מי שמחפש סדרת ספרי פנטזיה טובה על ממלכות!

אין ספק הבחירה לקרוא את הספר הזה בעקבות הביקורות שהיו עליו באתר הזה התגלתה כבחירה נכונה...
אחד הספרים היותר מדהימים שיצא לי לקרוא בחיי,פשוט סוחף ומרתק מן השנייה הראשונה.
קודם כול הוא כתוב בצורה סוחפת ומרתקת.
למרות שגיאות פה ושם שמפריעות קצת להבנת המשפט ונובעות כנראה מתרגום לקוי.
העלילה אין מה לדבר קצבית ומעניינת. נהניתי מאוד להיסחף לעולם אחר קסום בו שוכנות שלוש ממלכות זו לצד כבר תקופה ארוכה של שלום,אך מתחת לפני השטח אי שקט שורר ביחסים בין הממלכות.
הדמיות נהדרות בעיניי כתובות בצורה טובה ומשכנעת.
קליאו הנסיכה המפונקת שמגלה בעלת אומץ לב וקור רוח מדהימים.
ג'ונאס בן האיכרים הנלחם נגד חוסר הצדק והשחיטות, אך מגלה שטחנות הצדק טוחנות לאט.
לוסיה שגודלה כבת מלכים מגלה סוד שישנה את עברה ויקבע במידה רבה את עתידה.
מאגנוס נסיך בעל יחסים קשים עם אביו, שמזכיר את אותו במידה רבה יותר משהו מבין.
גורלם של הארבעת הצעירים מתאחד במלחמה אחת גדולה שעומדת לשנות את הכול...
הדיאלוגים בספר בין הדמיות היו בעיניי מצוינים כתובים בצורה נהדרת ובהחלט תענוג לקרוא אותם.
העולם שבנתה הסופרת מוצג בצורה ממעולה ומשכנעת ממש יכולתי לדמיין את הארצות,הארמונות,הנופים,והבתים במוחי.
כמובן איך אפשר לי רומנטיקה,שני סיפורי אהבה מרכזיים יש בספר הזה ושניהם מעולים.
הכול יש בספר הזה מלחמות,בגידות,מוות,אהבות אסורות,וכוח השאיפה הרבה לכוח.
בתור אחת שרואה את הסדרה משחקי הכס,הספר הזה בהחלט ראוי לתוארו "משחקי הכס לנוער".
מומלץ בחום!!!

וואו.
זו המילה שאמרתי כשגמרתי את הספר.
בספר הזה יש הכול- מתח, רומן, הומור ואקשן.
את משחקי הכס אני -לא- רואה. לדעתי, זה הדבר הכי נורא שקיים. אבא שלי רואה את זה, והקטעים המיניים שם ו-.., טוב, זה פשוט נורא. בגלל זה לא אוכל להשוות את הספר.
שכבתי במיטה היום, וקראתי לפחות מאתיים עמודים.
כמו שאמרו קודם, התרגום באמת קצת בעייתי- המון שגיאות. אבל לא נורא. העיקר העלילה, לא?
הספר מספר ארבעה סיפורים שונים (לפעמים חמישה!), אבל אל דאגה, הסיפורים כל כך קליטים וטובים, עד שבלתי אפשרי לשכוח.
חבל שלא דיברו כעט על ג'ונאס, אבל בסדר...
טוב, אין לי עוד כל כך מה להוסיף, רק אומר שזה ספר מדהים ומומלץ לכולם!!!
:)

נפילת הממלכות.
אז כן, כמה המלצות וביקורות טובות שמעתי על הספר הזה,כמה תשבחות, וחפירות בלתי פוסקות ומכול מי שנתקלי בו אומר דברים אלו חזר אותו משפט שוב ושוב: "נפילת הממלכות הוא הספר הכי טוב בעולם".והנה אני שוב נגררת אחרי אותן תשבחות וישר רצה לקרוא את הספר. אז כן הספר הזה נחמד,אולי אפילו טוב ומי שממש רוצה להגזים יכול להגיד שהוא אפילו טוב מאוד,אבל אני לא הייתי מזכה אותו בתואר הספר הכי טוב בעולם ובטח שלא בספר השנה, הוא נחמד מאוד ולא יותר אני חושבת שנותנים לא יותר מידי קרדיט ואני פשוט שונאת שמהללים כלכך ספר שבכלל לא מגיע לו,הוא אפילו לא מגיע לרמה של תשבחות כלכך מוגזמות. הספר אפילו קצת עצבן אותי.
ובכן בואו נגיע לעלילה:
העלילה עוסקת בארבע בני נוער משלוש ממלכות שונות. כל אחד מן הארבע חווה את סיפורו שלו אך לאט לאט סיפוריהם נשזרים זה בזה במהלך העלילה.
שלושת הממלכות מחוברות אחת לשנייה בגבולות שיוצרות ארץ אחת שלמה שהקסם שלה נשכח מזמן אך האמונה שהוא קיים ושאפשר עוד להחזירו מבעבע עדיין בחלק מן האנשים.
קליאו היא נסיכה מפונקת שחייה לה בממלכת אורנוס השלווה והפורחת יוצאת למסע מסוכן שיכול לעלות לה בחייה,ג'ונאס בנו של מוכר היין העני הגר בפלאסיה, מתעב את מצבו הנוכחי ואת חוסר הצדק שממלכתו גובעת ברעב ודועכת לאיטה בזמן ששתי הממלכות שמסביבו חיות באושר כלכלי רבי,מאגנוס ולוסיה הנסיכים לבית משפחת דאמורה השולטים בממלכת לימרוס שנהם מתמודדים עם מצבים קשים בחייהם ויחד מגלים מה טמון בתוכם.
העלילה נחמדה ביותר,וכמו שכתוב בגב בספר היא באמת מזכירה את משחקי הכס (משהו שסוף סוף אני כן מסיכה עליו)אבל היא לא העלילה הכי טובה שקראתי,לעומת זאת הכתיבה ברמה מצוינת וגבוהה למרות שהיו פה ושם כמה טעויות. מאוד אהבתי את האיור של המפה בתחילת הספר וכמה עמודים אחרי כתובות כל הדמויות שמשתתפות בסיפור ולאיזו ממלכה הן שייכות.
ומה לגבי הדמויות?
קליאו- אני תמיד שומעת מכל המהללים למנהם שאומרים שקליאו היא הדמות הכי טובה בספר...אז זהו...שלא?
הדמות הזאת עצבנה אותי כמו הספר ואפילו יותר. היא כלכך מטומטמת! קלאיו היא פשוט נסיכה מפונקת וטיפשה,חסרת כל השכלה וחשיבה,לא מסוגלת לחשוב על שום דבר מלבד עצמה והרצונות שלה (אזהרת ספויילר: אומנם היא כן הולכת ומנסה להציל את אחות אבל היא הולכת בסופו של דבר לדעתי כי היא רצתה למרוד באביה).היא לא חכמה ואין לה שום יכולות,זה כלכך מעצבן אותי שסופרים בונים דמות כלכך חלשה וטיפשה ואז שולחים אותה למסע מסוכן,סופרים יקרים תקשיבו ושמעו זה פשוט מרגיז שאתם עושים את זה,עזבו שזה חרוש ולא אמין זה פשוט כלכך דפוק לשלוח דמות בלי שום יכולות למסע מסוכן כזה ובסוף היא גם חוזרת בשלום (ועזבו את זה שאת כל העבודה החבר הכי טוב שלה שהתלווה אליה עשה)אם נגיד הייתם שולחים דמות כמו קטניס אוורדין למסע מסוכן הייתי מבינה כי קטניס היא דמות נפלאה עם יכולות מרשימות קליאו היא פשוט טיפשה מפונקת שלא רק שלא תורמת לעלילה היא פילו הורסת אותה.
מאגנוס-אחת משתי הדמויות האהובות עליי בספר,כל מה שאני שונאת בבחור נמצא בו גם מבחינת אופי וגם מבחינת מראה אבל בכל זאת הוא כלכך מושלם. הוא דמות כלכך סרקסטית,צינית,חכמה,אדישה ובכללי פשוט דמות מושלמת. למרות שאני שונאת את איך שמתארים אותו בספר מבחינה חיצוני אני בכל זאת חושבת שהוא חתיך בגלל האופי שלו שגם אותו אני שונאת (כנראה שמינוס ועוד מינוס שווה פלוס ענק)הוא הוא דמות אדירה.
לוסיה-עוד משהו שאני שומעת מהקוראים של "נפילת הממלכות" שלוסיה היא הדמות הכי מעצבנת בספר. לדעתי היא פשוט לא דמות מספיק עיקרית בספר שאני אוכל לאהוב או לשנוא,היא סבבה. אם כבר קליאו היא הדמות המעצבנת בספר. אין כלכך מה לדבר על לוסיה,כי שוב היא לא מספיק דומיננטית.
ג'ונאס- ג'ונאס מבחינתי לא התקדם בגרוש מתחילת העלילה ועד סופה כמעט ובגלל זה גם עליו אי אפשר כלכך להרחיב. הוא נשאר כל אותה העת במסע הנקמה המטומטם שלו ובסופו של דבר הוא משלם עליה ביוקר,רק לקראת הסוף הוא שינה את דעתו והחליט להילחם נגד מה שהאמין כל העלילה.
ניק: הדמות השנייה בנוסף למאגנוס שאהבתי והדמות החידה שלא עצבנה אותי. ניק פשוט מדהים,הוא כלכך טוב לב ורגיש,אבל הוא לא נותן לכם לחשוב שהוא כלכך פגיע כי מצד שני הוא כלכך חזק וחכם. לדעתי היא הדמות הכי מושלמת בכל הספר,רק תרד כבר מקליאו מגיעה לך מישהי טובה בהרבה יותר מהנסיכה המפונקת והטיפשה הזאת.
לסיכום אני חושבת שנפילת הממלכות היא סידה דיי טובה אבל כבר קראתי טובות ממנה. אני נותנת לה 2 מתוך 5.

אני לא אוהבת לכתוב ביקורות... בעיקר בגלל שאני גרועה בזה (ראו הוזהרתם) אבל על הספר הזה הייתי חייבת לכתוב משהו!
התחלתי את הספר ממזמן (טוב אולי לפני שבוע) רק בגלל שנאלצתי להפסיק לקרוא באמצע (הכל בגלל המבחן באזרחות) אבל אם יכולתי הייתי קוראת את כולו ביום אחד. בין הספרים הכי טובים שקראתי, אולי הטוב ביותר! (חוץ ממפוצלים כמובן)
מכיל ספויילרים
לאט לאט התאהבתי בכל הדמויות והתחברתי לכל אחת מהן בדרך אחרת:
קליאו: הילדה הטובה שכל כך אוהבת ודואגת לכל חבריה ומשפחתה. ראו איך היא גדלה ומתבגרת לאורך כל הספר(חייבת חייבת להיות ביחד עם ג'ונאס)
מאגנוס: הנסיך הרגיש שליבו הופך לאבן. (הדמות האהובה עליי:)
ג'ונאס: "האדם הפשוט" אשר כל מה שרצה הוא לנקום את מות אחיו אך, נקלע למצב מורכב יותר ונלחם עבור ארצו "פאלסיה"
לוסיה: הנסיכה בעלת כוחות הקסם אשר שוברת את לב "אחיה".

ממליצה בחום לקרוא את הספר!!
סורי על הביקורת הגרועה:)

פנטזיה אפית היא מיוחדת.
היא מיוחדת כי אנחנו נשאבים לעולם שהוא אומנם לא קיים באמת (חוץ מהארץ התיכונה. את קיימת איפשהו!) אבל אנחנו מתחברים לדמויות, לסיפורים ולמיתולוגיות שלה.

והספר הזה הוא הדוגמה למה התאהבתי בפנטזיה אפית.

בספר הזה באמת יש הכל: מתח, אקשן, אהבה לא גרועה, סיפורים מרגשים, קסם מעניין, סודות דמויות שובות לב ואנושיות.

מורגן רודס, תודה לך. תודה לך שיצרת את מיטיקה ואפשרת לי להתחבר אליה. להתחבר לספר שלא אעזוב לעולם (למרות שהוא בספרייה) ותמיד יהיה עם מקום חם בלבי.

כמו שאמרתי, הדמויות בספר טובות ועל הדמויות הראשיות אפרט כאן לפי סדר עדיפותי עליהן. הראשון הכי טוב האחרונה הכי רעה:
מאגנוס- מאגנוסון!! אתה כל דבר שרציתי בדמות: דמות קרה ואדישה ורגישה בצד אחר, שאף אחד לא יודע מה היא חושבת, ציני, חמוד, בעל עבר ועומק. הוא דמות מצוינת ואני נשבתי בקסמה (כמו שאתם רואים). הדמות שלו גרמה לי ליבב (אסביר למה עוד מעט) ולהזדהות. בהתחלה ששמעתי שהוא מאוהב באחותו, חשבתי "מה לעזא.." אבל אז הבנתי וסלחתי לו. ברגע שספוילר הוא נישק את לוסיה והיא דחפה אותו, והיה רשום 'ומלבו השבור הוא התחיל להפוך ללב של קרח' יבבתי. זה כה דרמטי ויפה המשפט הזה (בספר בניסוח המקורי הוא יותר יפה) ולוסיה המעצבנת הזו.... טוב אפרט בהמשך. חוץ מזה ש... מה שעשית לקליאו נגיד כך, אהבתי אותך.
ג'ונאס- בכנות, בספר הזה לא חיבבתי אותו. הוא נראה פרנואידי מדי וקצת מעצבן. אבל אז חשבתי "אם היו הורגים את אח שלי (חס וחלילה טפו טפו טפו כפול 1000) בטח גם אני הייתי פרנואידית. קיוויתי שהוא וקליאו ישלימו איכשהו ואיכשהו לידידים אם לא יותר ספוילר מה שקרה בספר השני ואני שמחה, סוף ספוילר בגדול הוא דמות נחושה ואמינה. והמקום האחרון שבו רואים אותו בספר עם קליאו שמכריזים את עלייתו של מלך הדם לשלטון באורנוס יפה.
קליאו- גם אותה פחות חיבבתי בספר הזה. פשוט לא אהבתי אותה. כמו ג'ונאס אהבתי אותה יותר בספר השני. חשבתי שהיא מפונקת ובכיינית אבל היא לא. היא הוכיחה את עצמה אז תנו לה הזדמנות.
לוסיה- או.... הדמות השנואה.... לומר את האמת, דווקא בספר הזה לא היתה לי בעיה איתה עד שהיא דחתה את מאגנוס והראתה את צדדיה המגעילים. בעיקר לא סבלתי אותה בספר השני. איך שהעניינים מתהפכים עם שלושת הדמויות מהשני לאחרונה בשני ספרים בלבד!

הספר מעולה (תתעלמו מלוסיה) והוא מומלץ בחום של הר געש ושל האלמנטיה (משהו מהספר).

בהתחלה שראיתי אותו במדף הספרים הנבחרים בספריית בית הספר שלי וקראתי את התקציר, חשבתי שהוא לא בשבילי. וכך הגעתי כל שבוע וראיתי אותו מוצב שם. קראתי את התקציר שוב, והבנתי סוף סוף שהוא בשבילי ולקחתי אותו. התשובה ברורה: אני מודה לאלי הספרייה שהשאירו אותו שם כדי שאזכר שאני צריכה לקרוא אותו. קראתי אותו באש ובמים (בעיקר במים. באותם ימים היו הימים הגשומים של השנה הזו אם אתם זוכרים). והבאתי אותו לספרייה בשיא הגשם ולקחתי את הספר השני בלי לשאול שאלות (תדמיינו מוזיקה מותחת מסרט ואותי צועדת מתחת למטרייה בשיא הגשם שאני מגוננת על הספרים בתוך הסווטשרט.)

משהו לסיום: חברה שלי שחולה על אהבה, אנימה ומנגות (קומיקס יפני) באה אלי בסיום שיעור חופשי אחד ואמרה: תראי איזה ספר לקחתי. שראיתי שזה הספר הזה בידה, קפצתי ומחאתי כפיים במהירות ואמרתי "יש יש יש!" (באמת) כי סוף-סוף היתה מישהי מחברותיי שאוכל להשתתף איתה באהבתי לספר המעולה הזה שבמפתיע, המיניות הקטנה שהיתה בו לא היתה נוראה!

הספר הזה בהחלט, וואו! ,כמו שכולם אמרו

אז תקראו על הנפילה שתפיל לכם את הלב, על נפילה שמספרת סיפור על אומץ, רגישות, תחכום וחוכמה. וקסם בעיקר.

עוד משהו: יש קבוצה של נפילת הממלכות שהיא לא משחק תפקידים? בבקשה תכתבו אם יש!

יש אנשים שלא מזיז להם אם שונאים אותם. יש אנשים שגם לא מתאמצים שלא ישנאו אותם. אני לא אומרת שאני עושה כל מה שרוצים ממני בכל תנאי, אבל לא נעים לי לחשוב שלמרות שאני לא מנסה לפגוע באף אחד מישהו שונא אותי אי שם בפנים. זה קצת כמו לחיות את כל החיים שלך, בטוב ובשלווה, ופתאום מישהו גונב לך את הארובה מהגג. זו בסך הכל ארובה, לא מציאה גדולה במיוחד, אבל ארובה. זה בטח משהו חשוב אם הוא נמצא על הבית מלכתחילה, לא?
אבל הרעיון הוא, שמבחינתך הכל בסדר. הבחירות נכונות, הכוונות טובות. אין שום ניסיון מכוון או מניע של רשע טהור. ובכל זאת, הארובה נגנבת. ובכל זאת, עדיין שונאים אותך קצת.

ולמה אני חופרת לכם על משהו כזה? בגלל שקודם כל, אני חופרת, ובגלל שזה משהו מאוד מיוחד שהרגשתי בספר. כשקראתי פרק מנקודת מבט של דמות אני הזדהיתי איתה. למרות שהדמויות שם טעו הרבה פעמים, הרבה הרבה פעמים. טעו, אמרו משהו לא נכון, הרביצו, שנאו - אני הזדהיתי. נזפתי בהם בשקט, בהחלט, אבל הזדהיתי. וזה נדיר. זה נדיר שאני חושבת שהדמות עשתה משהו לא נכון, ואני לא אוהבת את המעשה הזה, אבל זה פשוט הגיוני. פשוט הגיוני.
זה דבר נדיר לעיתים בספרים, היגיון בדמויות. כאלה שעושות דברים טובים ורעים ואי אפשר להבין אותן. בספר הזה, למרות שחשבתי שהמעשה שפל או אכזרי, זה לא גרם לי לשנוא את הדמות. והדבר הכי טוב: זה לא מנע מהדמויות האחרות לשנוא אותה.
ולכאן מתקשרת חפירת השנאה והארובה שבהתחלה. אז נכון, הדמויות האלה לא בטוחות שהן עושות את הכל לטובת הכלל, אבל הן לא עושות את זה מרשע. אבל למרות זאת, הסופרת לא שוכחת את ההשלכות של המעשים שלהן, ואת העובדה שהדמויות האחרות אמורות בכל זאת לשנוא אותן על המעשים ההם. היא לא שוכחת להזכיר לנו שהדמויות שלנו, גם אם מתכוונות לטוב, הן יהירות, או אכזריות, או סתם נוהגות באופן רוח תמוה. וגם אם הן לא באמת כך, זו חרושת השמועות ודעות קדומות. הסופרת נותנת להם גם להשפיע על הדמויות שלנו.
ואם הייתה לי הזדמנות אחת להבין למה מישהו שונא אותי ולהסביר לו את עצמי דרך יום בחיי, אני חושבת שעשיתי עושה את זה. וזה ההיגיון פה. הן שונאות אחת את השנייה, והן רעות לפעמים, אבל אנושיות מספיק כדי שנזדהה איתן בכל זאת.