הספר מלא ביואב אבן.
יואב אבן מלא בעצמו.
לפיכך, הספר הוא יואב אבן בחזקת יואב אבן, כלומר: יואב אבן בריבוע.
קיראו אותו רק אם אתם נורא מחבבים את יואב אבן ונורא נורא רוצים להתוודע ליואב אבן ונורא נורא רוצים לדעת כל פרט על יואב אבן ונורא נורא רוצים להזיז כל אבן שמכסה על יואב אבן.
וברצינות:
קיראו אותו אם מעניין אתכם לדעת מה עובר על גבר שהוגשה נגדו תלונת שווא על אונס.
ועכשיו השאלה המתבקשת היא: Who the fuck is Yoav Even
1. יואב אבן הוא הכתב לענייני בריאות של חדשות ערוץ 2.
2. יואב אבן היה הכתב לענייני בריאות של חדשות ערוץ 2.
אני לא יודעת מהי התשובה הנכונה כי אני צופה בחדשות ערוץ 2 לעיתים רחוקות מאוד ורק אם דני קושמרו מגיש אותן, כי משק הכנפיים של יונית השלום חובט בי יתר על המידה. לא נתקלתי ביואב אבן באותן הזדמנויות ולכן אני לא יודעת אם הוא עדיין מועסק שם.
אבל גם מי שלא צופה בחדשות ערוץ 2 יודע שיש שם אושיות דוגמת רוני דניאל, אודי סגל, רינה מצליח ועמית סגל - שמכניס את כולם גם יחד לכיס הקטן. יואב אבן לא שייך לליגה הזו ולכן הוא לא מוכר לצופה הסלקטיבי, אבל יש לו חברים מהליגה הזו - רוני דניאל, למשל, שהוא רק אחד מני חברים רבים מספור של יואב אבן.
ובעניין החברים, נדמה שיואב אבן קיבל הבטחה שמיימית קוסמית: ארבה את חבריך ככוכבים אשר יצוקים על מדרכות הוליווד, כחול אשר נישא בשמיים ממדבריות הסהרה וכגוי אשר הסתנן לישראל טרום גדר הגבול עם מצרים. ניים דרופינג הוא אבן יסוד בספר הזה.
וברצינות:
טוב שיש ליואב אבן כל כך הרבה חברים, וכמה טוב בשבילו שהם חברים טובים. בלעדיהם, ייתכן והוא לא היה נשאר בחיים כדי לספר את סיפורו.
ההיכרות של יואב עם לילית, המתלוננת נגדו, התחילה בפייסבוק, ביוזמתה, בתחילת שנת 2011. לאחר חילופי מכתבים שבחלקם היו בעלי אופי מיני זימתי ונמשכו מספר שבועות, לילית הגיעה לדירתו של יואב בשעת לילה לא מאוד מאוחרת (על פי שעון תל אביב), כשהיא מקפידה להגיע בלי הדודה. הוא הציע לה להיפגש בחוץ אבל היא העדיפה לבוא לביתו.
יאדה יאדה יאדה
יאדה יאדה יאדה
יאדה יאדה יאדה
יאדה יאדה יאדה
יאדה יאדה יאדה
(זה היה יאדה יאדה יאדה מאוד ארוך, מפורט, גרפי ו... אין לי מילים מכובסות נוספות כדי לתאר תוכן פורנוגרפי)
למחרת בבוקר, לילית עזבה את דירתו של יואב בעודו ישן והשאירה לו פתק על הדלת "תודה על האירוח, לילית".
כעבור כשבועיים לילית הגישה נגד יואב תלונה על אונס ומעשה סדום.
וברצינות:
במקרים כגון זה, זו המילה שלה מול המילה שלו. יואב אבן לא חסך במילים, בתיאורים, בזוויות, בכיוונים, בנתונים ובמידות אורך, רוחב, גובה, וקטור ומומנט כשהוא תיאר את ה"יאדה יאדה יאדה" של המפגש עם לילית. זה מביך וזה לא נעים וזה חמישים גוונים של אבן וזה טו מאצ', אבל זה מחזק את גרסתו.
הספר הוא יומן שכתב יואב אבן מאז תחילת הפרשה.
קראתי אותו במקביל לתחילת העבודות על הרכבת התחתית בתל אביב, וזה היה מאוד סמלי שהרי אני חופרת מדופלמת בפני עצמי, אבל זו סיבה משנית.
הסמליות, מבחינתי, היא שהחפירות בתל אביב היו אמנם רק בראשיתן, אבל יואב אבן כבר חשף את תל אביב תחתית, את הביבים של תל הביב. לאחרונה אני שומעת שגובר החשש מפני החולדות שיציפו את תל אביב בעקבות החפירות, אבל לדידי החולדות החמודות צריכות להיות הדאגה הכי קטנה של עיר שמתבוססת בביבים מוסריים. אני גם לא מבינה למה עיר שבראשה עומד חולדאי חוששת מחולדות, אבל זו כבר בעיה שלהם. אולי הם חוששים שהחולדות יחוררו את הבועה בה הם חיים.
ובהקשר זה, הציטוט הבא (עמ' 186) צריך להיכנס ישר לפנתיאון. הוא גם יכול להיות אחלה מוטו למתמודדים פוטנציאליים לראשות העיר.
(חוקר משטרה ליואב אבן)
"לא יודע, יואב. אולי זה שילוב של הכל ביחד - השתעממת, כעסת עליה שהיא לא רוצה לשכב איתך, התעצבנת שלא יהיה לך סקס היום..."
(יואב אבן לחוקר משטרה)
"אין דבר כזה לא יהיה לך סקס היום. אני גר בתל אביב, לא חסר פה סקס. מה שחסר זה חניה."
ושונרא החתול אומר: תל אביב - עיר ללא הפסקס.
וברצינות:
אמנם יש ביואב אבן פן נרקיסיסטי, הדוניסטי ומופקר, אך הוא כתב ספר רהוט, מעניין ומרתק, ובעיקר כואב, מטריד ומדאיג. יש בו גם מן הציניות, השנינות וקצת הומור, כולל לעג עצמי.
הספר נקרא "הצד שלו" אבל אני רוצה להציע שמות חלופיים, לא פחות מתאימים:
# זוהי סדום
# עיר החטאים
# המקום הכי נמוך בתל אביב
# הצד שלו, הפרונט שלו, המנוע שלו, הטמבון שלו והאגזוז שלו...
# החברים של יואב
# זרקו על יואב אבן
# כשיואב פגש את לילית
# יואב השובב עם שפיץ הזהב
וברצינות:
# הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יכולות להרוס גברים.
על עטיפת הספר מופיעה צללית שחורה של גבר מרוסק לחתיכות, וצללית אדומה של אישה שלמה ומאוחה. האיור מינימליסטי אבל האימפקט שלו ענק.
וכהרגלי לאחרונה, הרי לכם חידה.
השנה היא 2011 ויואב אבן כותב על אישה ישראלית. מיהי האישה המסתורית?
"דמות מפורסמת מאוד בישראל [...] אשת תקשורת שאני מעריך מאוד, ולכן נכנה אותה כאן 'אשת תקשורת שאני מעריך מאוד'. עכשיו זו כבר לא הבלוגרית **** (בספר מופיע השם המלא, שונרא החתול) עכשיו זאת כבר ליגה אחרת. [...] היא מליגת-העל. אינטלקטואלית, פמיניסטית בולטת, אישה אינטליגנטית מאוד, מקורית וחריפה. אנשים מקשיבים לה. היא כותבת בעיתונים הגדולים ומופיעה בטלוויזיה בתדירות גבוהה. יש לה יותר מ-4,700 חברות וחברים בפייסבוק, רבים מהם נחשבים בעצמם למה שנהוג לכנות 'מובילי דעת קהל'. [...] הפרסום שלה מייצר אין-ספור דיונים פומביים ברשת האינטרנט [...] כי כזאת היא: פרובוקטיבית ואמיצה. [...] היא פרובוקטיבית ואמיצה. זהו חלק מהקסם שלה."
(עמ' 394-395)
התשובה תתגלה בהמשך.
לא קל לחבב את יואב אבן, מכל מיני סיבות. הנה רק מקצתן:
1.. הוא כל כך מאוהב בעצמו, שייתכן שאת כל מכסת האהבה שכתוב עליה "יואב אבן" הוא לקח לעצמו ולא נותרה בעולם אהבה לתת לו.
מוצגים לכך יובאו בפרק הצַטֶטֵת, תחת הכותרת יואב אבן בריבוע.
2.. לא רק שהוא מאדיר את "ידיעות אחרונות" (באופן מביך, לדעתי), אלא שבמוספי השבת של הנוניתון הוא מתחיל עם הטור של נחום ברנע ומשם עובר לטור של יאיר לפיד. שמאלן קיצוני וכלומניק מדופלם. ספר לי מי הטוראים שאתה אוהב ואומר לך מה דרגתך: סגן טר"ש על תנאי. מוצגים לכך יובאו בפרק הצַטֶטֵת, תחת הכותרת מיכל רוזין.
3.. הוא מתחנף, מלקק וכמעט שסוגד באופן הזוי ומאוד מאוד מביך לאישה ההיא מכתב החידה. מוצגים לכך יובאו בפרק הצַטֶטֵת, תחת הכותרת האישה מכתב החידה.
4.. כשהוא מנסה להשיב מלחמה לקואליציית הנשים בשל העליהום שלהן נגדו, הוא די מסרס את עצמו. כשהוא כבר רוצה לתקוף, להיות מיליטנטי ולא להפנות את הלחי השנייה - הוא מורח כל כך הרבה חומר אלחוש לפני המהלומה, עד שמרוב הדבש לא מרגישים את העוקץ. מוצגים לכך יובאו בפרק הצַטֶטֵת, תחת הכותרת על הדבש אבל בלי העוקץ.
5.. הוא לא חוסך שום פרט גרפי הקשור לאיבריו המוצנעים ולחיי המין שלו, הוא חושף עניינים אינטימיים הקשורים גם לצדדים שאינם מעורבים ישירות באירוע הנחקר וככלל הוא כותב בפתיחות רבה (עד כדי יתרה, לדעתי) על דברים שהצנעה יפה להם, אבל האם הוא חושף מהו השכר שלו בחברת החדשות של ערוץ 2? זה לא. לא ולא! כוכביות מכסות על המספר. זה סוד מוחלט בהחלט. זו זכותו כמובן, אבל מבחינתי זה מעיד על סולם ערכים מוזר. מוצגים לכך יובאו בפרק הצַטֶטֵת, תחת הכותרת שכר ועונש.
6. מתוך התקציר: "יתכן מאוד שאני אשלם מחיר כבד, אולי כבד מאוד, על החשיפה הזאת. אבל את הסיפור הזה צריך לספר. מתלוננות שווא פוגעות לא רק בגברים חפים מפשע, אלא גם בנפגעות אמיתיות של תקיפות מיניות, שבגלל המעלילות - נתקלות לעתים קרובות בחומה אטומה של חוסר אמון כשהן אוזרות אומץ ומתלוננות."
האלטרואיזם הזה נראה לי מס שפתיים מזויף. כשאתה חשוד באונס שלא ביצעת ועובר גיהינום, לא נראה לי סביר שבראש מעייניך עומדת השאלה איך משפיעות מתלוננות השווא על נאנסות אמיתיות. פאק דם! תציל את עצמך ותשאיר את היתר לארגוני הנשים. זה אנושי, זה מובן ומבחינתי זה הרבה יותר אמין מאשר חנפנות וליקוקים.
ויש גם (לפחות) סיבה אחת לחבב את יואב אבן:
יש לו שני חתולים ממיסים ומטופחים, קדוש ושירן, וניכר שהוא אוהב אותם ומטפל בהם יפה. הוא גם שיבץ תמונות שלהם והם הדבר הכי נעים לעין בספר.
וברצינות:
לא קל לחבב את יואב אבן, אבל לצורך העניין לא צריך לחבב אותו.
צריך רק להאמין לו שהוא לא אנס.
ואני מאמינה לו.
הוא לא אנס, הוא סתם שר*** תל אביבי טיפוסי מצוי. יש לפחות שתי דרכים להשלים את הכוכביות ושתיהן נכונות.
גם אם הוא שר*** תל אביב טיפוסי מצוי, הוא לא פושע. אפשר לפקפק בסטנדרטים המוסריים שלו, זה עניין של השקפה ואמות מידה. אני לא פוריטנית מתחסדת, ובכל זאת אורח החיים הזה הוא טו מאץ' בשבילי. ועם זאת, זה לא פשע.
יואב אבן הוא לא פושע. הוא לא אנס. כך קבעה גם המשטרה: התיק נגדו נסגר מחוסר הוכחות.
אבל הוא לא מסתפק בכך. הוא רוצה לנקות את עצמו לחלוטין ולהביא לסגירת התיק לא בשל חוסר הוכחות אלא בשל חוסר אשמה. אני, כקוראת, די סגורה על כך שיש פה חוסר אשמה.
וברצינות יתרה:
אף פעם לא חששתי מכתיבת ביקורת כמו מהכתיבה על ספר זה.
מאחר ואני מאמינה ליואב אבן, הרי שיש כמה גברות שמופיעות בספרו, שאמנם מעולם לא שמעתי עליהן, אבל אני ממש לא רוצה להסתבך איתן - אפילו לא וירטואלית. למה? כי הן עשו לו משפט ג'ונגל שבו הוא נחשד, נאשם, הורשע ורק בנס הצליח לחמוק מזמימות "חינוכיות" כמו שפיכת חומצה על פרצופו או חגורת נפץ. הזמימה השנייה לא יצאה לפועל כי המוציאות לפועל לא ידעו איך מכינים אחת כזו. משפט הג'ונגל הזה התקיים כשהוא היה בחזקת חשוד. חשוד ששמו אסור לפרסום!
מאחר ואני חוששת מפניהן נספר רק שהשם שלהן הוא כמו נפימיסטיות, וכמו כל נפימיסטית אמיצה גם הן ייזכו לאות: ח' ט' א' ד' ל'.
אני כן מרשה לעצמי לכתוב שבספר מופיעות שתי נשים שכיום, למרבה אכזבתי וסלידתי, הן חברות כנסת. שתי נשים אלו, שהדמוקרטיה היא נר לרגליהן, אבירות זכויות האדם, יפות נפש, צחות נפש, זכות נפש וטהורות נפש, לא כל כך הקפידו לכבד את החוק ואת הצדק במקרה של יואב אבן. הן לא היו חברות כנסת בזמן ההתרחשויות וכיום הן כן. כה עצוב, כה חבל. וזה לא קשור לשמאליותן. יש גם חברות כנסת מהצד "הנכון" שחבל שהן חברות כנסת.
מוצגים לכך יובאו בפרק הצַטֶטֵת, תחת הכותרת האישה מכתב החידה וגם מיכל רוזין
לפעמים, המרחק בין אומץ לב לבין טיפשות יכול להיות מאוד קטן. בהקשר זה חשוב לציין שיואב אבן הוא זה שביקש להסיר את צו איסור הפרסום שהוטל על שמו. האם יואב אבן, שפרסם ספר כה חושפני, הוא אמיץ או טיפש?
מאחר ובאיש חדשות ערוץ 2 עסקינן, אשיב על כך בז'רגון אמנון-אברמוביצי'י הכולל פרצוף נפוח מחשיבות עצמית, שפת גוף זחוחה ומתנשאת ומבט שאומר: מה לכם כי תשבו על כיסאותיכם ותביטו בי. כשהאוראקל הגדול מנווה אילן משחרר את חרצובות לשונו שומה עליכם לכרוע ברך ולהביט עליו בעניים כלות בעודכם מנסים להשתלט על גופכם הרוטט בהתרגשות בלתי ניתנת להכלה!
ובכן, דני, אומר זאת כך: יואב אבן הוא אמיץ אוניברסאלי אלטרואיסטי לא גדול וטיפש אינדיבידואלי אגואיסטי לא קטן. רוצה לומר, הוא זרק את עצמו מתחת לגלגלי הרכבת כדי לבלום אותה מלדרוס אחרים, כשבה בעת הוא יכול היה להשתלט על הרכבת ולבלום את שעטתה במשיכת בלם היד.
וברצינות:
יואב אבן עשה מעשה אמיץ ואלטרואיסטי. הוא עשה זום ענק על התמונה של מי שבדרך כלל לא מוסתר ולא מפוקסל: גבר שנפל קורבן לתלונת שווא על אונס.
אפשר לשפוט את יואב אבן לקולא או לחומרא. אני שפטתי אותו לשונרא. לא עשיתי לו שום הנחות, אפשר אפילו לומר שכיסחתי לו את הצורה, אבל מבחינתי הוא לא אשם.
כמה הערות לסיום
1. בעיניי, אחד מסימני הזיהוי הישראלים המובהקים והמכובדים ביותר הוא הנהגים שמפנים דרך לניידות של שירותי החירום וההצלה. במדרג של שירותים אלה, המשטרה תופסת את המקום האחרון. אילו אירועי חירום כבר יכולים להיות למשטרה הדמיקולו הזאת? ניצב שהצ'ופצ'יק שלו ניצב והוא מוכרח ליישר אותו?
ואם דרושה הוכחה, אז הנה היא: כשיואב אבן נלקח לחקירה בניידת משטרה, הוא ביקש מהשוטרים להפעיל את הסירנה והצ'קלקה. סתם ככה, בשביל הפנאן. ואז: "הניידת התמלאה באורות כחולים, בוהקים ומהבהבים ושעטה קדימה בחריקת צמיגים. הסירנה הרעימה. הרעש בתוך הניידת היה עצום." (עמ' 271) זה לא סתם שופוני משטרתי, זו עבירה.
2. יואב אבן מפיץ את ספרו בחינם והוא אכן שבר שיאי הורדות. http://yoaveven.co.il/
הורדתי את הספר כי נהיתי אחרי העדר. קראתי אותו בגלל טעות.
מכירים את זה שאתם מנסים לכווץ/לגלול/לסגור את המסך באייפד ולוחצים בטעות על אייקון אקראי?
זה מה שקרה לי עם הספר הזה. הוא נפתח בטעות, אז התחלתי לקרוא. הצצתי ונתפסתי.
עד עכשיו קראתי ספרים דיגיטליים שקניתי באתר "עברית" וקראתי באפליקציית "עברית".
הספר של יואב אבן הוא חינמי והוא נקרא באפליקציית iBooks
זה הספר הראשון שקראתי באפליקציה הזו. והו הו הו, איזה הבדל!
בזכות יואב אבן גיליתי שאפשר לקרוא ספרים דיגיטליים בנוחות, בשכלול, בקידמה ועם גימיקים חמודים. הוא שבר אצלי את המונופול של אפליקציית "עברית" המסורבלת.
3. יואב אבן לא ראה מהספר שלו אפילו שקל, אז למה משווים אותו לכריסטיאן גריי?
http://timeout.co.il/%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99/%D7%AA%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91/%D7%94%D7%A6%D7%93-%D7%A9%D7%9C%D7%94%D7%9D
4. "זה לא גברת - זה אדון"
כיום לילית היא/הוא גבר.
צַטֶטֵת (לא חובה אבל מומלץ)
יואב אבן בריבוע – מוצג מס' 1
״הייתי עייף ומותש. כאבו לי כפות הרגליים. שאלתי אם אני יכול לשבת. אחד הקצינים מיהר להביא לי כיסא. שוטר אחר הביא לי כוס מים קרים. השלישי הציע אספרסו מהמכונה החדשה שלהם. אחד הקצינים הגיש לי קופסה עם עוגיות. אכלתי שלוש או ארבע. הייתי רעב. שוטר אחר, שהבחין ברעב שלי, הגיש לי כריך עטוף בנייר אלומיניום שהביא לעצמו מהבית. הסרתי במהירות את נייר העטיפה הכסוף וטרפתי.
הפכתי לאתר עלייה לרגל. נראה שכל שוטר שמעורב בחקירה שלי הגיע לקשקש איתי קצת. כולם התעניינו, כולם היו נחמדים, והיה נדמה שזה לא תרגיל חקירה כי אף אחד לא ניסה להוציא ממני מידע. הם באמת נראו שמחים ששוחררתי למעצר בית. עם הקפה והעוגיות הרגשתי שאני במסיבת שחרור. השוטרים, שהתעקשו כל כך להאריך את מעצרי לפני שעתיים, חוגגים לי עכשיו את כישלון מזימתם.
ניסיתי לברר מה מצפה לי בהמשך. חשבתי שבאווירה האוהדת והנעימה הזאת אני אצליח לדלות מהם פרטים על חומר החקירה החסוי שהוצג בפני השופטים.״
(עמ' 272)
יואב אבן בריבוע – מוצג מס' 2
״כשסיימתי לנקות, גיהצתי את מכנסי הכותנה הכי מכובדים שלי, הרכש האחרון בקסטרו. גיהצתי גם חולצה שחורה מכובדת, עם כפתורים וצווארון, וצחצחתי את הנעליים השחורות האלגנטיות. תליתי את הבגדים על קולב כדי שלא יתקמטו, ונכנסתי לחדר האמבטיה. התקלחתי, התגלחתי, שמתי דאודורנט, יצאתי לסלון ולבשתי את בגדי החג. זהו, עוד שני דברים קטנים ואפשר להתחיל בטקס.
לקחתי שני דפים לבנים ריקים וטוש. על הראשון כתבתי: "חג שמח לי!" ועל השני כתבתי את המילה "שמור", ומתחת הוספתי: "אליהו הנביא". ניגשתי לספה בסלון, הספה הגדולה, זו שיש בה שלושה מושבים, והדבקתי עליה את שני הדפים בנייר דבק - דף אחד על משענת המושב השמאלי, ואת השני על משענת הימני. את המושב המרכזי השארתי ריק מדפים, זה המקום שלי.״
(עמ' 361)
האישה מכתב החידה: מרב מיכאלי
״כמה שעות אחר כך נכנסה לתמונה דמות מפורסמת מאוד בישראל והצטרפה לחזית החדשה שנפתחה נגדי באינטרנט. מדובר באשת תקשורת שאני מעריך מאוד, ולכן נכנה אותה כאן 'אשת תקשורת שאני מעריך מאוד'. הבוקר היא פרסמה בפייסבוק שלה קישור לכתבה של ריצ'רד סילברסטיין באתר 'תיקון עולם', ומעל לקישור היא הוסיפה משפט, בניגוד מוחלט לצו איסור הפרסום של בית המשפט. כך היא כתבה: 'האתר האמריקאי 'תיקון עולם' מפרסם שכתב ערוץ 2 יואב אבן חשוד באונס'.'
עכשיו זו כבר לא הבלוגרית *****. עכשיו זאת כבר ליגה אחרת. אשת התקשורת שאני מעריך מאוד היא מליגת-העל. אינטלקטואלית, פמיניסטית בולטת, אישה אינטליגנטית מאוד, מקורית וחריפה. אנשים מקשיבים לה. היא כותבת בעיתונים הגדולים ומופיעה בטלוויזיה בתדירות גבוהה. יש לה יותר מ-4,700 חברות וחברים בפייסבוק, רבים מהם נחשבים בעצמם למה שנהוג לכנות 'מובילי דעת קהל'. מטבע הדברים, הפרסום שלה מייצר אין-ספור דיונים פומביים ברשת האינטרנט, שמכילים הרבה הכפשות ורכילויות מרושעות בנוגע אליי.
חברתי אלה, שבית המשפט מינה לפקח עליי במעצר הבית עם מיטל, מספרת לי עכשיו שהיא התקשרה אליה, לאשת התקשורת שאני מעריך מאוד. הן מכירות, הן עבדו יחד לפני כחמש שנים. אלה קיוותה שההיכרות האישית תעזור. היא הזכירה לה שיש צו איסור פרסום גורף על הפרשה, ושאסור לה לפרסם את מה שפרסמה לפני כמה שעות. היא ביקשה ממנה בנימוס למחוק את הפרסום. אשת התקשורת שאני מעריך מאוד ענתה לה שהיא מודעת לקיומו של הצו. היא יודעת, ומן הסתם, היא מבינה היטב מהי משמעות הפרתו, משום שהיא עצמה עוסקת גם בעיתונות. ובכל זאת היא בחרה להפר אותו, כי כזאת היא: פרובוקטיבית ואמיצה.
בשיחתן בטלפון ניסתה אלה להסביר לה ש'הפעם היא פשוט טיפסה על העץ הלא נכון'. היא סיפרה לה שהפרסום נבלם עד כה בגלל צו איסור פרסום שהמשטרה ביקשה, לא אני. אלה הוסיפה ששתי ערכאות שונות של בית המשפט, שבחנו את הראיות בתיק, החליטו שאין סיבה לעצור אותי. היא כמעט התחננה בפניה שתחוס עליי ותמחק את מה שפרסמה בדף הפייסבוק שלה, אבל אשת התקשורת שאני מעריך מאוד ענתה לה ביובש: 'או-קיי, רשמתי לפניי, תודה'. פרטים נוספים שחברתי אלה הוסיפה בניסיון לשכנע אותה, 'שבאמת הפעם היא פשוט טועה', נענו באותה תשובה – 'רשמתי לפניי, תודה'.
זמן קצר לאחר השיחה עם אלה הסירה אשת התקשורת שאני מעריך מאוד את מה שכתבה בפייסבוק. זה קרה לפני שלוש-ארבע שעות. היא פשוט מחקה את המשפט שכתבה הבוקר: 'האתר האמריקאי 'תיקון עולם' מפרסם שכתב ערוץ 2 יואב אבן חשוד באונס'.' המילים נמחקו, אבל את הקישור לאתר האמריקאי 'תיקון עולם' היא השאירה. רק עכשיו, ממש לפני כמה דקות, בעודי כותב את השורות האלה, היא מחקה גם את הקישור. אבל הנזק כבר נגרם: השמועה התפשטה כמו וירוס. את הווירוס פיתחה הבלוגרית הפמיניסטית *****, אבל אשת התקשורת שאני מעריך מאוד שדרגה אותו ויצרה ממנו מוטציה קטלנית ומידבקת במיוחד.
כפי ששמתם לב, אני לא מפרסם את שמה של אשת התקשורת שאני מעריך מאוד. לא אעשה לה את מה שעשתה לי. זאת הבחירה שלי, והסיבה לכך היא הסרת הקישור בתוך פחות מיממה מהרגע שהעלתה אותו לדף הפייסבוק שלה. אינני יודע מדוע חזרה בה, אני יכול רק להעריך: לדעתי, היא לא חששה להפר את צו איסור הפרסום, למרות שמדובר לכאורה בעברה פלילית שדינה חצי שנת מאסר. אילו פחדה, מלכתחילה לא הייתה מפרסמת. היא פרובוקטיבית ואמיצה. זהו חלק מהקסם שלה. אז מדוע הסירה? ההערכה שלי היא שאנשים שהיא מכירה, מיודדת איתם ומעריכה את דעתם - התקשרו אליה מיוזמתם והסבירו לה שהפעם היא טועה, ושהיא גורמת עוול לאדם חף מפשע.
וזאת התוצאה של מה שעשתה: בשעות האחרונות אני מקבל עשרות טלפונים מחברים וממכרים, שרבים מהם לא ידעו על הסיפור שלי עד עכשיו. ההורים שלי כיבו את הטלפונים שלהם בגלל הבושה. אימא שלי שוב בוכה, ואפילו אבי - בפעם הראשונה - נשמע ממש מדוכא. וכך קורה שאני, היעד של השקרים וההכפשות, מעודד את רוחם של אחרים ברגעים הקשים הללו, למרות שכל מה שאני רוצה עכשיו זה להיות לבד ושיעזבו אותי בשקט. אז אני מוזג לעצמי כוסית וודקה, ועוד אחת ועוד אחת אחרונה, ניגש לחדר האמבטיה, מצחצח שיניים, נכנס למיטה, עוצם עיניים ומנסה לשמור על אופטימיות. איך אומרים, מחר זה יום חדש, נכון?״
(עמ' 394-397)
בעמ' 406 יואב אבן חשף את שמה וכתב כך: "אתמול העדפתי שלא לחשוף את שמה של מרב מיכאלי, אבל היום – לאחר שנחשפתי לממדיו של הנזק שגרמה לי – שיניתי את דעתי."
על הדבש אבל בלי העוקץ
"במגאפון אוחזת פעילה פמיניסטית ותיקה ומוכרת בשם **, ועשרות המפגינות חוזרות אחריה בשירה מלווה בתיפוף על תופים שהובאו במיוחד להפגנה. **, יש לציין, נתפסת כאינטלקטואלית של ממש, גם בעיניי. מדובר באישה אמיצה וערכית, שהייתה שותפה בהקמת ארגונים חשובים למען זכויות אדם בישראל. גם היא כותבת בבמות נחשבות, כמו ynet (מבית "ידיעות אחרונות") ו-nrg (מבית "מעריב"), ומשתתפת בפאנלים נכבדים במוסדות אקדמיים. חלק ניכר מפעילותה ומעיסוקה מוקדש בצורה כזאת או אחרת לנושא של עבריינות מין. כלי התקשורת הגדולים והחשובים מראיינים אותה לא מעט בנושא, כי היא נתפסת כמייצגת אותנטית וחשובה של עמדת ארגוני הנשים.
בשנת ** פרסמה את ספרה הראשון, שנקרא ''. הספר התפרסם בהוצאת '**', וכך נכתב עליו באתר של ההוצאה לאור האליטיסטית:..."
(הכוכביות הן מטעמי - במקור הופיעו השמות המלאים. שונרא החתול)
שכר ועונש
״החוקר הבכיר התערב:
'לילית, את יכולה להסביר לי מה זה קשור בכלל שהוא סלב...?'
'בטח, אני אסביר - הוא איש מקושר ומחובר, אני מרוויחה 7,000 שקל בחודש, והוא מרוויח 70,000 שקל בחודש...'
קטעתי את לילית ואמרתי לחוקר הבכיר:
'קודם כול, אני רוצה שתרשמו בפניכם שאני מרוויח XX,XXX שקלים בחודש (הרבה הרבה פחות מ-70 אלף). דבר שני: מה זה קשור בכלל כמה אני מרוויח...?'"
(עמ' 292)
מיכל רוזין
״מתברר שהמאמצים והמשאבים, שהשקיעו נשות איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, השתלמו להן. הן קיבלו את החשיפה התקשורתית שייחלו לה. בשער של המוסף "7 ימים" מתנוססת הפניה לכתבה בעמוד 46, שכותרתה היא "סלבריטאים בחדר החקירות". הכתבה עצמה, תחת הכותרת "ריאליטיצדק", מפרי עטה של העיתונאית אתי אברמוב, עוסקת בריבוי התלונות על עברות מין שהוגשו לאחרונה נגד סלבריטאים, כולן מאותו הז'אנר - גרסה מול גרסה: הגבר טוען שהיחסים היו בהסכמה, והאישה טוענת שהיחסים היו בכפייה.
בגוף הכתבה מופיעה סקירה של תלונות על עברות מין מהתקופה האחרונה, שהמכנה המשותף לכולן הוא שהתיקים נסגרו או עומדים להיסגר, ושהנזק שנגרם לגברים שהתלוננו נגדם הוא איום. במצעד הבושה הזה צועדים שחקנים, כוכבי ריאליטי, כוכב כדורגל ועוד. מובן שגם אני מככב בכתבה הזאת, במגבלות של צו איסור הפרסום, שאוסר לפרסם את שמי וזהותי:
'הברנז'ה סוערת בשבועות האחרונים סביב טענה לעבירת מין נוספת שהוגשה נגד איש תקשורת. המעשים שתיארה המתלוננת היו לכאורה קשים וכללו - כך על פי התלונה - אונס ומעשה סדום. אלא שבתום החקירה החליטה הפרקליטות לסגור את התיק מחוסר ראיות. עוד במהלך החקירה הוציא איש התקשורת צו איסור פרסום על שמו ועל פרטי הפרשה. לאחר שהתיק נסגר עתרה המתלוננת, בסיוע המרכז לנפגעות תקיפה מינית, לבית המשפט וביקשה כי הצו יבוטל. בית המשפט החליט לצמצם מעט את הצו ולהתיר את פרסום הפרשה - אולם ללא שמו של איש התקשורת ופרטים מזהים שלו'.
בהמשך הכתבה מתקבלת התמורה למאמצי הארגון להביא לפרסום הפרשה שלי: מיכל רוזין, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, מתראיינת על הפרשה שלי בבמה הנחשקת ביותר בעיתונות הכתובה בישראל, במוסף "7 ימים" של העיתון של המדינה. כך היא מספרת בריאיון:
'בכל מקרה אחר, אם זה היה מורה בבית הספר או אדם ברחוב, לא היה צו איסור פרסום על המקרה. לא דרשנו לפרסם את שמו, אלא את הפרשה. שיידעו בכלל שקיימת כזאת פרשה'.
אני קורא את הדברים האלה ומופתע. הרי כל חשוד רשאי לבקש מבית המשפט צו איסור פרסום בטרם הוגש נגדו כתב אישום, גם אם הוא לא אדם מפורסם. היא לא יודעת את זה? האם היא רומזת שבתי המשפט בישראל מפלים לטובה סלבריטאים? זו טענה שלא מחזיקה מים. בתי הכלא מלאים בסלבריטאים. שר אוצר ישב בכלא, נשיא המדינה לשעבר בדרך לכלא, ואלה רק דוגמאות.
כמו כן אני מתקשה להבין מדוע מיכל רוזין מספרת בריאיון ש"לא דרשנו לפרסם את שמו, אלא את הפרשה". הרי הארגון שרוזין עומדת בראשו דרש באופן מפורש להתיר את פרסום הפרטים המזהים אותי כדי לעודד נפגעות נוספות - אם ישנן כאלה - להתלונן נגדי. בית המשפט בעט בטיעון הזה, שכן החקירה כבר הסתיימה והתיק נסגר. רוזין לא יודעת את זה? אחת משתיים: או שמנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בישראל משקרת בריאיון, או שהיא לא טרחה לקרוא בכלל את העתירה שהגיש הארגון שהיא עומדת בראשו. שתי האפשרויות מאפיינות התנהגות של פוליטיקאית רודפת פרסום.״
(עמ' 497-499)
הקלות הבלתי נסבלת שבה נשים יכולות לזמבר גברים
"מתברר שמדינת ישראל מעניקה חסינות פלילית למתלוננות שווא. אמנם החוק קובע שמדובר בעברה שהעונש עליה הוא עד חמש שנות מאסר, אבל ישנה הנחיה של הפרקליטות שלא להעמיד אותן לדין. כל אישה יכולה להיכנס לתחנת המשטרה הקרובה לביתה, להגיש תלונת שווא על עברת מין ולצאת מזה בלא כלום. היא תביט בהנאה מהצד איך חיים שלמים של אדם חף מפשע ושל קרובי משפחתו מתרסקים, היא תביא לבזבוז משאבים של משטרה ופרקליטות שכורעות תחת הנטל של טיפול בעומס של תלונות אמיתיות, ובכל זאת - כמעט אף פעם לא יוגש נגדה כתב אישום, גם אם יוכח בוודאות שתלונתה כוזבת. קרוב לוודאי שגם אם תודה שבדתה את התלונה מלבה, היא לא תועמד לדין.
רוב בני האדם יחששו לבצע עברה פלילית, שהעונש עליה הוא מאסר בפועל של חמש שנים, גם אם הם יכולים להפיק ממנה טובת הנאה משמעותית. הסיבה לכך היא שילוב של ייסורי מצפון עם אימה מהעונש הצפוי אם ייתפסו. אבל כשיש חסינות, מדובר בסיפור אחר. החסינות מבטלת את האימה ומותירה רק את המצפון, ונשים שהמצפון שלהן חלש - עלולות להתפתות. אישה ששוקלת ברצינות לנקום בגבר על אהבה נכזבת, על פיטורים או על כל דבר אחר שהכעיס אותה, מהר מאוד תגלה שיש לה חסינות. גם אם השקר ייחשף באמצעות הקלטה או צילום של המתלוננת, כשהיא מתוודה כי בדתה הכול מדמיונה, קרוב לוודאי שהעבריינית לא תועמד לדין. לא משפט, לא הרשעה, לא מאסר בפועל, לא מאסר על תנאי, לא עבודות שירות, לא רישום פלילי, כלום. כשמשטרת ישראל מדווחת על 261 תלונות על עברות מין שנסגרו מחוסר אשמה בשנת 2009 (לפי "7 ימים"), הכוונה היא ש-261 עברייניות נתפסו על חם באותה השנה כשהן מגישות תלונת שווא, אך הוחלט שלא להעמיד אותן לדין. קרוב לוודאי שהחסינות מעודדת הגשת תלונות שווא. מדובר בהיגיון פשוט - אם הרשויות נותנות מראש חסינות מעונש על ביצוע עברה פלילית כלשהי, סביר מאוד שיימצאו האנשים שיבצעו אותה.
אני לא מצליח להבין את ההתנהלות של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. הרי לכל אחד ברור - גם לי במצבי - שישנם הרבה יותר גברים עברייני מין מאשר נשים רעות שמגישות תלונות שווא. אבל צריך לבדוק. כשנשות האיגוד מתגייסות באופן אוטומטי להגן על מתלוננת שווא סדרתית, הן חופרות תחת הקייס הצודק שלהן. חבל."
(עמ' 506-507)
____ (אין מילים)
"המסרים העיקריים שהעבירו השלטים שהמפגינות נופפו בהם, ואף הופיעו כלשונם בשלטים עצמם, היו ש'אין עשן בלי אש', ו'סגירת תיקים היא עידוד אנסים'. המפגינות, כך על פי השלטים, למעשה דורשות שכל תלונה על אונס - מופרכת ככל שתהיה - תביא להעמדה לדין של החשוד. לשיטתן, סגירת תיקים היא מושג שצריך להימחק מהלקסיקון כשמדובר בתלונות על עברות מין, לא משנה מה הן נסיבות התלונה."
(עמ' 484)

















