ביקורת ספרותית על האי סאליבן - סיפור מאזור השפלה מאת דורותיאה בנטון פרנק
בזבוז של זמן

---

מי אמר שחייבים תמיד לכתוב ביקורת מלאה ולהאריך בדברים? תקראו את הכתוב על הכריכה האחורית. קראתם? עכשיו תדעו שזה המון הבטחות בלי כיסוי. סוזן הייז תופסת את עצמה "בת ארבעים ומשהו" גם כשיום הולדתה החמישים קרב. בהווה היא אישה משכילה, בעלת שני תארי MA, ואם לבת עשרה טיפוסית. את השוק של חייה היא מקבלת כשהיא תופסת את בעלה בוגד בה.

מכאן ואילך היא נעה ונדה בין ההווה של שנת 1999 שכולל הליכי גירושים, בילוי עם אחותה, מריבות והשלמות עם הבת שלה, מציאת עוד עבודה, היכרות עם מחזרים, וטיפול בבעלה הבוגדני (כן!) כשהוא חולה בסרטן. ובמישור אחר - היא נזכרת בשנה המשמעותית והמכריעה בחייה. בשנת 1963 היא היתה בת 13 , חיה באי דרומי, והתמודדה עם המון קשיים והאשימה את עצמה בכך שגרמה למותו של אביה. זהו. המון זכרונות, המון אירועים בהווה. בלי ציר סובב, בלי פואנטה. גם "הגילוי האמיץ" בדבר נסיבות המוות של אבא שלה נותר מוזנח, כי היא לא עושה איתו כלום. כרוניקה של הווה, כרוניקה של עבר, שקצת משתרגות זו בזו, אבל לא מעניקות שום תובנה מעבר לכך.

אפשר לוותר.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על האי סאליבן - סיפור מאזור השפלה