מי אמר שחייבים תמיד לכתוב ביקורת מלאה ולהאריך בדברים? תקראו את הכתוב על הכריכה האחורית. קראתם? עכשיו תדעו שזה המון הבטחות בלי כיסוי. סוזן הייז תופסת את עצמה "בת ארבעים ומשהו" גם כשיום הולדתה החמישים קרב. בהווה היא אישה משכילה, בעלת שני תארי MA, ואם לבת עשרה טיפוסית. את השוק של חייה היא מקבלת כשהיא תופסת את בעלה בוגד בה.

מכאן ואילך היא נעה ונדה בין ההווה של שנת 1999 שכולל הליכי גירושים, בילוי עם אחותה, מריבות והשלמות עם הבת שלה, מציאת עוד עבודה, היכרות עם מחזרים, וטיפול בבעלה הבוגדני (כן!) כשהוא חולה בסרטן. ובמישור אחר - היא נזכרת בשנה המשמעותית והמכריעה בחייה. בשנת 1963 היא היתה בת 13 , חיה באי דרומי, והתמודדה עם המון קשיים והאשימה את עצמה בכך שגרמה למותו של אביה. זהו. המון זכרונות, המון אירועים בהווה. בלי ציר סובב, בלי פואנטה. גם "הגילוי האמיץ" בדבר נסיבות המוות של אבא שלה נותר מוזנח, כי היא לא עושה איתו כלום. כרוניקה של הווה, כרוניקה של עבר, שקצת משתרגות זו בזו, אבל לא מעניקות שום תובנה מעבר לכך.

אפשר לוותר.

לצערי כיוון יש אצלי מעין התקפות – תקופות של קריאה, איני מגיעה לכל הספרים סמוך להוצאתם לאור, אבל גם לספרים "ותיקים" מגיעה סקירה, גם אם מגיעה באיחור, עדין יהיו כאלו שלא קראו, או להבדיל, כאלו שאינם רוצים "לבזבז אתה הזמן" שלדעתי במקרה זה, זה אינו המקרה.
ובכן, "האי סאליבן"נחשב לספר ביכורים, ולדעתי אינו כזה, הוא הרבה יותר, לפחות לפי מה שאני חושבת מקריאתי את הספר בעברית. אמנם אני סבורה שהיה איזה "קטע" שהלך לאיבוד בתרגום, וגם אציין למה כוונתי, סוכנת הבית הכושית, ליווי, של משפחת המילטון מופיעה לא מעט פעמים בספר והדיאלוגים המובאים בלשון "סלנג" שאותו אי אפשר לתרגם אחת לאחת, קיימת איזו שהיא החטאה, אבל היא אינה גורעת מתענוג הקריאה, ובהבנת צבע הזמן שהיה קיימת בסוף תקופת ההפרדה הגזעית בדרום ארצות הברית.
הסופרת מתחילה בהתמודדות עם הגירושים מבעלה הבוגדני, שהייתה קלה להפליא לעומת ימי ילדותה שגם אותה ניהלה ביד רמה ומן הסתם חישלה ובנתה את אופייה לתלפיות והפכה אותה לאישה דעתנית.
נראה שהסופרת צברה כל כך הרבה סיפורים בימי חייה עד לתחילת ההוצאה לאור וקשה היה לה להחליט מה להכליל ומה להשמיט, ואני הייתי משמיטה קצת מהחלק המסיים לבטח היה אפשר להביא עוד דברים שלא סופרו ואפילו על בני משפחתה.

אם מישהו מתעייף בדרך, ניתן גם לדלג מבלי לאבד את העלילה.
כעקרון זהו ספר די טוב, מבדר ומעביר את התקופה והמקום . אני מקווה שהיא כתבה עוד ספרים אחריו, אני בכל מקרה אחפש אם אכן כך.
הוּרֵיי לדוריתיאה בנטון פרנק!