הרצל אמר... הרצל אמר שצריך להקים מדינה באוגנדה!
אז הוא אמר.
האם זה באמת מה שקרה בסוף? לא, זה לא קרה.
ובכל זאת.
נסו לדמיין לרגע איך החיים שלכם היו נראים לו 'תוכנית אוגנדה' הייתה יוצאת בסוף לפועל ושבמקום לחיות במזרח התיכון, הייתם חיים עכשיו בשטח כלשהו במזרח אפריקה.
"שתי מדינות לשני עמים" אמרה אלה. "אני פשוט לא מבינה למה אנחנו מתעקשים ללמוד בדרך הקשה. צריך להכריז על סיום הסכסוך ולצאת מכל השטחים האלה של המסאי, לתת להם את שלהם, ושיעזבו אותנו במנוחה".
"ואז אוגנדה תוותר על תוכנית הגרעין שלה?" העז כפיר. "לא נראה לי. זה לא יפתור את כל הבעיות. וחוץ מזה, אם שואלים את המסאי- גם תל אביב שלהם. הרי כל האיזור הזה היה פעם שטח המרעה של קיסומו. הבעיה היא שאין ממש עם מי לדבר, גם אם היינו מצליחים להחליט מה שלנו ומה שלהם".
לא שונה כל כך מהמצב הקיים, מה?
כשריח ההתנתקות מרחף לו אי שם באוויר ובכל קצוות הארץ מדברים רק על זה, ארי וכפיר, שני חברים טובים, ששירתו בצבא בסמוך להתנחלות כלשהי לא רחוק מהגבול הדרומי של ארץ ישראל עם טנזניה, מחליטים לעשות טיול אחרי צבא למקום שנמצא מעבר לקו המשווה, רחוק מכל דבר שהם אי פעם הכירו - לפלסטין (הלא היא מדינת ישראל של היום). שם יבקרו באל קודס (הלא היה ירושלים), ביפא (הלוא היא יפו), בים המוות (הלא הוא ים המלח, המקום הכי נמוך בעולם), באום רשרש, ברמלה, וגם לא ישכחו לקפוץ לאיזו חומוסיה, כדי לטעום את החומוס הפלסטיני המפורסם. שם, בשממה הזאת, הם ינסו, כל אחד מהם, למצוא את מקומם בעולם.
על הרצל, ציונות ותוכנית אוגנדה, למדנו השנה בשיעורי היסטוריה. הנושא ריתק אותי מאוד, וזו הסיבה העיקרית לכך שהחלטתי לקרוא את 'הרצל אמר' של יואב אבני, דווקא עכשיו. אבל שלא תטעו, הזמן שבו עלילת הספר מתרחשת הוא לא העבר אלא ההווה. הווה חלופי, הווה אחר- אבל אולי בכל זאת גם הווה קצת דומה (הרי שמעון פרס, יצחק רבין ואריאל שרון מוזכרים בו. והם, כידוע, חיו הרבה אחרי שהרצל הלך לעולמו). האווירה שנודפת בין דפי הספר הזה, היא ישראלית מאוד, ובמובן הטוב של המילה. הסיפור מעורר מחשבה ומעלה חיוך. נהניתי מאוד מקריאתו, וכמעט ולא היו קטעים נמרחים או משעממים, הכל זרם בקצב מהיר. לפעמים אפילו עצרתי את הקריאה, והקראתי בפני משפחתי כל מני ציטוטים שאהבתי ושפשוט הייתי חייב לצטט להם (הציטוט שהבאתי בהתחלה הוא אחד מהם, אבל ממש לא היחיד). היו אפילו כמה רגעים במהלך הקריאה שבהם חשבתי שכל זאת אמיתי, אבל אז הבנתי שזה בסך הכל ספר, ועוד בדיוני (כי אין מה לעשות, יואב אבני כותב בצורה אמינה מאוד, גם אם היא לעתים משעשעת). מצאתי את עצמי, במהלך ארבעת הימים שבהם קראתי את הספר (וגם קצת אחר כך), בעודי הולך ברחוב או מקשיב לחדשות, מהרהר קצת בשאלה של 'מה היה קורה אילו מה שמתרחש בין דפי הספר הזה, היה מתרחש באמת במציאות?'. זה היה מצחיק.
בין הדקלים לבין הקוקוס,
בתוך סוואנה עם חיות,
העם היהודי בונה מולדת,
העם היהודי רצה לחיות.
בין הפילים לג'ירפות,
בין התנין לסוס יאור,
לב יהודי פועם כמו טם-טם,
גם כשמסביב הכול שחור.
אז שאו ציונה נס ודקל,
וימיני לא תשכח,
נבנה שממה ואז נפריח,
עין קורצת למזרח.
האל לאברהם הבטיח,
הנדר עוד לא הסתיים,
קול יהודי הומה,
ההבטחה באפרי-כנען נקיים!
https://soundcloud.com/zashlab/062315-125623wav
(הקישור ללחן המוקלט שעשיתי להמנון שמופיע בגב הספר. כנסו, זה קליט.)


















