ביקורת ספרותית על הרצל אמר מאת יואב אבני
ספר טוב

---

צהרים. על התפר הישראלי שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. זה זמן מתאים לנער מהבוידעם סקירה שכתבתי לפנה"ס (כלומר לפני הסימניה) ופורסמה במדור הספרותי בעיתון המקומי, כשזה עוד היה קיים.

הרבה אנשים מתעניינים בדברים הקטנים שמשנים את ההיסטוריה הגדולה. המסמר הקטן שבגללו נפלה כל העיר, ההתנקשות ביורש עצר שהציתה מלחמת עולם, דוכן הירקות בשוק שגרר את נפילת משטרו של קדאפי, ואת "האביב הערבי" כולו. פרטים כאלה בהכרח מעלים את שאלת "מה היה אילו?". לא כולם שואלים, כמובן. אבל יש אנשים שמוטרדים מדלתות נפתחות ונסגרות, ומהתחושה שהכל היה יכול להיות, היה צריך להיות, אחרת.

הבת שלי חשבה שאני קוראת ביוגרפיה של הרצל. לא ממש. הספר "הרצל אמר" לא עוסק בהרצל בכלל, אלא פותח שאלת "מה היה אילו" כזאת. אילו הקונגרס הציוני השישי היה מקבל את "תכנית אוגנדה", ומדינת ישראל היתה קמה באפריקה המזרחית. ההיסטוריה מספרת שאכן הקונגרס הציוני קיבל את תכנית אוגנדה, ואף שלח משלחת חקר למקום, אבל הפרטים הטכניים לא חשובים. ההצעה נפלה, והשאלה מה היה אילולא נפלה נותרת בעינה. התשובה של יואב אבני ברורה למדי. לטענתו העקרונות והכוחות הפועלים נותרים זהים, גם אם הפרטים הקטנים משתנים לפי המיקום והנסיבות. משק כנפי הפרפר מעל ברזיל, יזיז לכל היותר כנפי פרפרים אחרות מעל טקסס, ולא יגרום לשום טורנדו. על כן ישראל, גם זו הדימיונית שהוקמה באפריקה, היא חזקה ומשגשגת ונתונה בסכסוך מתמיד עם שכנותיה. מדינה גדולה מוקפת אויבים. והדימיון לא מסתיים כאן.

אם הכל נראה כל כך דומה, אין הרבה מה לספר, בעצם. וכך הקורא עלול לסיים את הספר ושאלות מנקרות במוחו. לכן טרח הכותב ורקח עלילה שבמהלכה מזדמנים גיבורי הספר למחוזות שונים ומשונים. כפיר וארי גיבורי הסיפור מסימים את שירותם הצבאי, ומגיעים למסע "פלשתין אתגרית לצעירים" שבמסגרתו הם עוברים בנופי הגליל ומישור החוף ומגיעים לירושלים. הם פוגשים אנשים מעניינים הגרים בארץ, חלקם ערבים וחלקם יהודים-דתיים (כי, מה לעשות, הדתיים לא ויתרו על ארץ התנ"ך, נשארו כאן ויצרו להם מין כת סגורה ומוזרה). ויש גם סיפור רומנטי כלול, כדי שלא יהיה משעמם. לרוב ספרי מסע באים לייצר מסע פנימי אצל הגיבורים בעזרת המסע החיצוני. כאן המסע הוא מנוף לסיפוק סקרנות של הקורא הגר במזרח התיכון ותוהה לעצמו מה היה כאן בלעדינו. בהתאם לזאת הגיבורים-הנוסעים מגיעים לסופה בדיוק כפי שהיו בתחילתה.

למה נהניתי מהספר?
זה יואב אבני, והוא מצחיק. כבר בספרו הקודם "שלושה דברים לאי בודד" הוא היה שנון ומצחיק, וזה לא השתנה גם בספר הנוכחי. ספר זורם, קליל, אחד כזה שכיף לקרוא.
אהבתי את ההשקעה של הכותב בפרטים הקטנים: בשמות האנשים והמקומות, בדרך שבה אומרים "אל תהיה חמור" בארץ חשוכת חמורים ועתירת תנינים, המחשבה על מה אוכלים ביבשת שלא ידעה את הפלאפל, למה ולמי מאזינים, איך נראות המוקדמות של גביע העולם בכדורגל, ואיך נקרא הבגד הזה, המחמם, שלובשים החיילים המשרתים בהר מושלג שלא קוראים לו חרמון. ועוד: איך נקראות הערים, איך נראה הדגל, והשאלה החשובה בעולם: בישראל-אשר-באוגנדה, היה או לא היה מבצע אנטבה?

הספר מספק רעיון מעניין למחשבה. גם אם לא מסכימים בכל עם הכותב, ספר שסוגרים אותו וממשיכים לחשוב, הוא ספר שווה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הרצל אמר