עלילת הספר מתארת את עלילותים של שני ישראלים יוצאי צבא אשר עושים יחד את הטיול אחרי צבא. רק מה ההיסטוריה שבה הם חיים שונה מזו המוכרת לנו וזאת מכיוון שהצעתו של הרצל התקבלה ומדינת ישראל הוקמה באוגנדה אילו כאן הוקמה מדינת פלסטין. על רקע זה יש הצטלבויות מצחיקות רבות, שכן למרות שינוי המקום ההיסטוריה לא השתנתה. מדינת ישראל אומנם לא נלחמת בחאס אלא את מקוצם מחליף שבט המסאי המקומי ועוד אנקדוטות רבות, למשל במדינת ישראל שבאוגנדה לא הוקם גבעטרון אלא סוואנטרון. הספר זורם קולח ומשעשע, העלילה הולכת ומסתבכת אבל הסוף קצת מאכזב, נראה כאילו המחבר לא בדיוק ידע איך לצאת מהפלונטר שרקח לגיבוריו. למרות כל זאת הספר חביב ומהנה ונותן זוית ראיה אחרת למציאות שלנו וחומר למחשבה.

מה היה קורה לו הגרמנים היו מנצחים במלחמת העולם השנייה? לו היינו מפסידים במלחמת העצמאות או במלחמות ישראל אחריה? גורל העם היהודי היה משתנה לאין שיעור. ומה היה קורה לו מלכתחילה, תוכנית אוגנדה הייתה מתקבלת ומדינת היהודים הייתה קמה דווקא באפריקה? בדיוק על זה מסופר ב"הרצל אמר".

כפיר וארי, שני חיילים משוחררים לא מתכוונים לצאת לטיול אחרי הצבא הנדוש לאורך קו המשווה, הם טסים למזרח, למזרח התיכון.
הימים הם ימי ההתנתקות, ימים מתוחים של עקירת יישובים לטובת סיום הכיבוש ובתקווה גם הסכסוך רב השנים בין ישראל לשבט המסאי. אבל כוחות הביטחון לא נחים על זרים הדפנה, עליהם להיות דרוכים לאויבים הצרים אותם (לא בכדי כונתה אפריקה, "השכונה הגרועה בעולם"). האם תוכנית ההתנקות תהווה את תחילתו של עידן חדש? רק הזמן יגיד.

היצירה מחולקת לארבעה חלקים, הראשון מתאר את מעללי שני הצעירים בישראל, ושלושת האחרים, בפלסטין. מלאכת המחשבת של אבני ניכרת – הוא טווה לישראל היסטוריה חלופית מרתקת, תוך שהוא בורא ומדייק גאופוליטיקה, אקולוגיה ותרבות חדשה.

היסטוריה חלופית מעסיקה לא רק את המחבר, אלא גם את בן דמותו, כפיר. קו פרשת המים בחייו הייתה גירושיו של הוריו בילדותו, וכעת הוא חולם לאחד ביניהם כדי לאחד ולאחות גם את שבריו.
שמם אומנם דומה מבחינת משמעות, אך ארי וכפיר לא היו יכולים להיות שונים יותר, אחד מלא ביטחון עצמי וחי את הרגע, והאחר תקוע בעבר וחרד מהעתיד, כך שאינו נהנה מההווה כלל.

גילוי נאות, אני מכיר את יואב בהקשרי עריכה ספרותית, ואנו משתפים פעולה לא מעט. דחיתי את קריאת ספריו במשך כמעט שמונה שנים כדי לא להיות מושפע מסגנונו וכדי לבחון את הערותיו על הטקסט שלי בלבד. אולם כעת כשאני בין כתיבת ספרים, יכולתי להרשות לעצמי לקרוא את מה שלטעמי הוא המסקרן שבכתביו.

בניתוקם מאדמת הקודש, איבדו הישראלים את שורשיהם הדתיים-לאומיים. הפרדת הדת מהמדינה הפכה את ישראל לחילונית, ואת החסידים בפלסטין ובתפוצות, ליהודים הדתיים היחידים.
נדמה כי גם הפלסטינים, איבדו את שורשיהם. אומנם מדינתם, בעלת בריתה של ארה"ב במזרח התיכון, משגשגת בהיעדר היהודים, אך יש גם מי שקורא לדחות את אותן השפעות מערביות-חילוניות ולגרש את הטמפלרים הפולשים.

אני מתקשה להאמין שלולא היהודים במזרח התיכון, היה שלום מופתי בין מדינות ערב. ולראיה ניצבת ההיסטוריה והמציאות. אבל אני כן שותף לדעתו של אבני, שאת היהודי הנודד כנראה ימשיכו לרדוף ושלעם ישראל לא יהיה מנוס אלא להילחם על חרבו, בין אם במזרח התיכון או בכל מקום אחר בקצה העולם.

היסטוריה חלופית היא תמיד יומרנית, אך אבני עמד במשימה. הוא כתב סיפור מרגש מלא בשנינויות גדולות וקטנות, מטבעות לשון מקוריים ועלילה שסוחפת מירושלים ועד דרום מערב.

כמעט חמישה כוכבים,
מומלץ.

הרצל אמר... הרצל אמר שצריך להקים מדינה באוגנדה!


אז הוא אמר.


האם זה באמת מה שקרה בסוף? לא, זה לא קרה.


ובכל זאת.


נסו לדמיין לרגע איך החיים שלכם היו נראים לו 'תוכנית אוגנדה' הייתה יוצאת בסוף לפועל ושבמקום לחיות במזרח התיכון, הייתם חיים עכשיו בשטח כלשהו במזרח אפריקה.


"שתי מדינות לשני עמים" אמרה אלה. "אני פשוט לא מבינה למה אנחנו מתעקשים ללמוד בדרך הקשה. צריך להכריז על סיום הסכסוך ולצאת מכל השטחים האלה של המסאי, לתת להם את שלהם, ושיעזבו אותנו במנוחה".
"ואז אוגנדה תוותר על תוכנית הגרעין שלה?" העז כפיר. "לא נראה לי. זה לא יפתור את כל הבעיות. וחוץ מזה, אם שואלים את המסאי- גם תל אביב שלהם. הרי כל האיזור הזה היה פעם שטח המרעה של קיסומו. הבעיה היא שאין ממש עם מי לדבר, גם אם היינו מצליחים להחליט מה שלנו ומה שלהם".


לא שונה כל כך מהמצב הקיים, מה?


כשריח ההתנתקות מרחף לו אי שם באוויר ובכל קצוות הארץ מדברים רק על זה, ארי וכפיר, שני חברים טובים, ששירתו בצבא בסמוך להתנחלות כלשהי לא רחוק מהגבול הדרומי של ארץ ישראל עם טנזניה, מחליטים לעשות טיול אחרי צבא למקום שנמצא מעבר לקו המשווה, רחוק מכל דבר שהם אי פעם הכירו - לפלסטין (הלא היא מדינת ישראל של היום). שם יבקרו באל קודס (הלא היה ירושלים), ביפא (הלוא היא יפו), בים המוות (הלא הוא ים המלח, המקום הכי נמוך בעולם), באום רשרש, ברמלה, וגם לא ישכחו לקפוץ לאיזו חומוסיה, כדי לטעום את החומוס הפלסטיני המפורסם. שם, בשממה הזאת, הם ינסו, כל אחד מהם, למצוא את מקומם בעולם.


על הרצל, ציונות ותוכנית אוגנדה, למדנו השנה בשיעורי היסטוריה. הנושא ריתק אותי מאוד, וזו הסיבה העיקרית לכך שהחלטתי לקרוא את 'הרצל אמר' של יואב אבני, דווקא עכשיו. אבל שלא תטעו, הזמן שבו עלילת הספר מתרחשת הוא לא העבר אלא ההווה. הווה חלופי, הווה אחר- אבל אולי בכל זאת גם הווה קצת דומה (הרי שמעון פרס, יצחק רבין ואריאל שרון מוזכרים בו. והם, כידוע, חיו הרבה אחרי שהרצל הלך לעולמו). האווירה שנודפת בין דפי הספר הזה, היא ישראלית מאוד, ובמובן הטוב של המילה. הסיפור מעורר מחשבה ומעלה חיוך. נהניתי מאוד מקריאתו, וכמעט ולא היו קטעים נמרחים או משעממים, הכל זרם בקצב מהיר. לפעמים אפילו עצרתי את הקריאה, והקראתי בפני משפחתי כל מני ציטוטים שאהבתי ושפשוט הייתי חייב לצטט להם (הציטוט שהבאתי בהתחלה הוא אחד מהם, אבל ממש לא היחיד). היו אפילו כמה רגעים במהלך הקריאה שבהם חשבתי שכל זאת אמיתי, אבל אז הבנתי שזה בסך הכל ספר, ועוד בדיוני (כי אין מה לעשות, יואב אבני כותב בצורה אמינה מאוד, גם אם היא לעתים משעשעת). מצאתי את עצמי, במהלך ארבעת הימים שבהם קראתי את הספר (וגם קצת אחר כך), בעודי הולך ברחוב או מקשיב לחדשות, מהרהר קצת בשאלה של 'מה היה קורה אילו מה שמתרחש בין דפי הספר הזה, היה מתרחש באמת במציאות?'. זה היה מצחיק.


בין הדקלים לבין הקוקוס,

בתוך סוואנה עם חיות,

העם היהודי בונה מולדת,

העם היהודי רצה לחיות.


בין הפילים לג'ירפות,

בין התנין לסוס יאור,

לב יהודי פועם כמו טם-טם,

גם כשמסביב הכול שחור.


אז שאו ציונה נס ודקל,

וימיני לא תשכח,

נבנה שממה ואז נפריח,

עין קורצת למזרח.


האל לאברהם הבטיח,

הנדר עוד לא הסתיים,

קול יהודי הומה,

ההבטחה באפרי-כנען נקיים!


https://soundcloud.com/zashlab/062315-125623wav
(הקישור ללחן המוקלט שעשיתי להמנון שמופיע בגב הספר. כנסו, זה קליט.)

צהרים. על התפר הישראלי שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. זה זמן מתאים לנער מהבוידעם סקירה שכתבתי לפנה"ס (כלומר לפני הסימניה) ופורסמה במדור הספרותי בעיתון המקומי, כשזה עוד היה קיים.

הרבה אנשים מתעניינים בדברים הקטנים שמשנים את ההיסטוריה הגדולה. המסמר הקטן שבגללו נפלה כל העיר, ההתנקשות ביורש עצר שהציתה מלחמת עולם, דוכן הירקות בשוק שגרר את נפילת משטרו של קדאפי, ואת "האביב הערבי" כולו. פרטים כאלה בהכרח מעלים את שאלת "מה היה אילו?". לא כולם שואלים, כמובן. אבל יש אנשים שמוטרדים מדלתות נפתחות ונסגרות, ומהתחושה שהכל היה יכול להיות, היה צריך להיות, אחרת.

הבת שלי חשבה שאני קוראת ביוגרפיה של הרצל. לא ממש. הספר "הרצל אמר" לא עוסק בהרצל בכלל, אלא פותח שאלת "מה היה אילו" כזאת. אילו הקונגרס הציוני השישי היה מקבל את "תכנית אוגנדה", ומדינת ישראל היתה קמה באפריקה המזרחית. ההיסטוריה מספרת שאכן הקונגרס הציוני קיבל את תכנית אוגנדה, ואף שלח משלחת חקר למקום, אבל הפרטים הטכניים לא חשובים. ההצעה נפלה, והשאלה מה היה אילולא נפלה נותרת בעינה. התשובה של יואב אבני ברורה למדי. לטענתו העקרונות והכוחות הפועלים נותרים זהים, גם אם הפרטים הקטנים משתנים לפי המיקום והנסיבות. משק כנפי הפרפר מעל ברזיל, יזיז לכל היותר כנפי פרפרים אחרות מעל טקסס, ולא יגרום לשום טורנדו. על כן ישראל, גם זו הדימיונית שהוקמה באפריקה, היא חזקה ומשגשגת ונתונה בסכסוך מתמיד עם שכנותיה. מדינה גדולה מוקפת אויבים. והדימיון לא מסתיים כאן.

אם הכל נראה כל כך דומה, אין הרבה מה לספר, בעצם. וכך הקורא עלול לסיים את הספר ושאלות מנקרות במוחו. לכן טרח הכותב ורקח עלילה שבמהלכה מזדמנים גיבורי הספר למחוזות שונים ומשונים. כפיר וארי גיבורי הסיפור מסימים את שירותם הצבאי, ומגיעים למסע "פלשתין אתגרית לצעירים" שבמסגרתו הם עוברים בנופי הגליל ומישור החוף ומגיעים לירושלים. הם פוגשים אנשים מעניינים הגרים בארץ, חלקם ערבים וחלקם יהודים-דתיים (כי, מה לעשות, הדתיים לא ויתרו על ארץ התנ"ך, נשארו כאן ויצרו להם מין כת סגורה ומוזרה). ויש גם סיפור רומנטי כלול, כדי שלא יהיה משעמם. לרוב ספרי מסע באים לייצר מסע פנימי אצל הגיבורים בעזרת המסע החיצוני. כאן המסע הוא מנוף לסיפוק סקרנות של הקורא הגר במזרח התיכון ותוהה לעצמו מה היה כאן בלעדינו. בהתאם לזאת הגיבורים-הנוסעים מגיעים לסופה בדיוק כפי שהיו בתחילתה.

למה נהניתי מהספר?
זה יואב אבני, והוא מצחיק. כבר בספרו הקודם "שלושה דברים לאי בודד" הוא היה שנון ומצחיק, וזה לא השתנה גם בספר הנוכחי. ספר זורם, קליל, אחד כזה שכיף לקרוא.
אהבתי את ההשקעה של הכותב בפרטים הקטנים: בשמות האנשים והמקומות, בדרך שבה אומרים "אל תהיה חמור" בארץ חשוכת חמורים ועתירת תנינים, המחשבה על מה אוכלים ביבשת שלא ידעה את הפלאפל, למה ולמי מאזינים, איך נראות המוקדמות של גביע העולם בכדורגל, ואיך נקרא הבגד הזה, המחמם, שלובשים החיילים המשרתים בהר מושלג שלא קוראים לו חרמון. ועוד: איך נקראות הערים, איך נראה הדגל, והשאלה החשובה בעולם: בישראל-אשר-באוגנדה, היה או לא היה מבצע אנטבה?

הספר מספק רעיון מעניין למחשבה. גם אם לא מסכימים בכל עם הכותב, ספר שסוגרים אותו וממשיכים לחשוב, הוא ספר שווה.

הרצל אמר שייך לז'אנר ההיסטוריה האלטרנטיבית. כלומר, הוא בוחן אפשרות של מאורע היסטורי שמוביל להתרחשות שונה ממה שקרה באמת. במקרה לעיל מדינת ישראל מוקמת באפריקה (באוגנדה) ואילו בארץ ישראל, ארץ הקודש נותרים קומץ חסדים.
כפיר וארי שני ישראלים לאחר סיום שירותם הצבאי מחליטים לטוס לטיול לארץ הקודש. הם בוחרים במסלול זה על פני מסלול הקו המשווה המאוד פופולרי בקרב חבריהם.
כאשר הם מגיעים לארץ הקודש הם עושים טיול מאורגן בערים החשובות באמת- יפא, אום רשרש, ירושלים וצפד. ארץ ישראל מנוהלת ע"י הרשות הפלסטינית והטמפלרים. במהלך הטיול הם עוברים חוויות שונות ומשונות.
יואב אבני הוא סופר בחסד, יצירתי ומאתגר. הוא מציב מראה מול המציאות הישראלית כמו מוכרת ומאפשרת לנו להתבונן על עצמנו מרחוק.
העלילה מיוחדת ומעניינת ואין רגע דל! מומלץ בחום.
הספר אינו ארוך ומסתיים בדיוק בנקודה שבה צריך.

הספר הזה השאיר בי תחושה של החמצה.
הכתיבה של יואב אבני מצוינת. קולחת, מקורית, זורמת, וחשוב מכל - עושה חשק להמשיך ולקרוא. השימוש שהוא עושה בשפה ממחיש עד כמה הוא "שוחה" בה, מאפשר לעצמו "להתפרע" עם משחקי-מילים וסלנג וציורים לשוניים, מאפיינים שאינני מרבה למצוא אצל סופרים ישראליים מהשנים האחרונות (מה שיצא לי לקרוא). אבני, לרוב, לא מזלזל באינטיליגנציה של הקורא, ומאפשר לנו, כקוראים, להשלים פערים בכוחות עצמנו.
וכמובן - הרעיון מעולה. לא קל לברוא היסטוריה אלטרנטיבית שנשמעת אמינה. סופרים שכותבים בז'אנר הרחב יותר (מד"ב, פנטזיה, סיפורת ספקולטיבית ושות') מקדישים "נפח" רב מתוך היצירה לבניית העולם-האחר שבו הסיפור מתרחש; ב"הרצל אמר" אמנם אין אֶלפים או חלליות, אבל בניית העולם-האחר דרשה מהכותב לתכנן היטב את המציאות שרצה ליצור, ולעשות תחקיר היסטורי מקיף כ"מצע" ליצירה, עוד לפני שמישהו בכלל הזכיר עלילה. (כאן המקום לציין שבהיותי זבת-חוטם בורה, אינני יודעת די כדי לקבוע אם התחקיר שביצע אבני אכן מקיף דיו; ייתכן שהשתרבבו לו שם כמה טעויות מביכות, ופשוט לא ידעתי להבחין בהן.)
הצלחתי להאמין למציאות שבורא הספר: לפלסטין, "הידידה היחידה של ארה"ב במזרח התיכון", למושבות הטמפלריות, לירושלים הסהרורית על יושביה החרדים, המתבדלים-במתכוון, ולרכב השרד המפואר של הכהן הגדול. היו כמה "חורים" שלא נשמעו לי אמינים, אמנם, אבל היו אלה יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
"הרצל אמר" ישראלי מאד, ובעיני - במתכוון. הוא לא בא לשרטט לנו איזה ציור בדיוני ורחוק, על העם היושב באוגנדה, ועד כמה הוא זר ומוזר למציאות הישראלית המוכרת לנו. נהפוך הוא. גם ב"הרצל אמר" יש סכסוך טריטוריאלי מתמשך ועקוב מדם, גם שם חיילינו המצוינים שבוזים-משהו ומחכים להשתחרר כבר, את ה"ערבושים" מחליפים "ממבו-ג'מבו", שהאינטראקציה עמם סבוכה לא פחות, המנטליות המוכרת של "לא לצאת פראייר", "יהיה בסדר" ואיזושהי תפישה-עצמית של "העם הנבחר" - כל אלה תופסים גם בישראל שבמזרח-אפריקה. הספר מעמיד בפנינו איזושהי מראה, גם אם מעוותת-משהו, שדרכה אפשר ללמוד לא מעט על ישראל הלא-אלטרנטיבית.
אז למה, תשאלו ודאי, היא מקטרת על החמצות?
כי מלבד עולם עשיר, גיבורים מאגניבים, חידושים לשוניים והשלכות היסטוריות שלא חשבתי עליהן - צריך גם סיפור. והסיפור שאבני מספר כאן, לטעמי, פשוט לא מספיק טוב. הרגשתי שאבני כל כך להוט להראות לנו את העולם שבנה, עד שהוא לא מקדיש תשומת לב מספקת לעלילה עצמה. בשליש האחרון של הספר, בערך, נכנסת לסיפור דמות מרכזית, משונה ומסקרנת כאחד, ויחד איתה נכנס טוויסט עלילתי שכמו הגיח משום-מקום (או מאמצע הסוואנה האפריקנית, לשיקולכם). לו הייתי דמות בדיונית, הייתי ודאי משפשפת את עיני בתדהמה, תולשת את שיערות ראשי ותוהה בקול: "מה, לעזאזל?!"
היות ואינני דמות שכזו, וגם אינני רוצה לספיילר למי שקורא את הביקורת ואולי ירצה לקרוא גם את הספר, אסתפק בלציין שלא ממש הבנתי לאן חותר המחבר עם התפנית האחרונה הזו, וחשבתי שהוא, אולי, כ"כ התפתל בעצמו בפיתול העלילתי עד שלא ידע איך לצאת ממנו, ולפיכך סיים את הסיפור באופן קלוש ומוזר (שוב - לטעמי, לפחות).
ולספר הזה, על המקוריות שבו, החדשנות ובאיזשהו מקום - התעוזה (כי אין בארץ קהל יעד כ"כ גדול לתחום הזה בכלל, ולתת-הז'אנר של היסטוריה אלטרנטיבית - בפרט, וודאי רבים הקוראים שיעקמו את אפם בספקנות וימלמלו משהו על סופרים הזויים) - פשוט מגיע משהו יותר טוב.

מה היה קורה אילו מדינת היהודים הייתה קמה באפריקה?
האם היה צבא? האם היו מלחמות? כנראה שכן זה טבע האדם כך נראה, אך עם מי ילחמו? עם הפראים המקיפים אותם החיים באפריקה.
ואחרי צבא יהיה טיול של אחרי צבא? לאן הטיול הזה יקח את הצעירים במסעם? ככל הנראה הודו לא תענה לדרישה וישנם יעדים פופולריים אופיינים.
שני צעירים אחרי צבא המחליטים לצאת למסע לא שגרתי לפלסטינה, או למה שהייתה פלסטינה אם לא הייתה קמה בה מדינת ישראל.
הסיפור מביא נקודת מבט שהיא שונה, על האזור בו אנו חיים, איך הארץ הזו הייתה נראית אם לא היינו מתיישבים בה אלא דווקא במקום אחר.
האם פלסטינה הייתה נשארת פסטורלית ויפה בעיניי מי שאיננו חי בה?

נקודת מבט מעניינת על "מה היה קורה אם" . מסתבר שאם היינו באוגנדה, עדיין היו לנו בעיות עם השכנים.
הסיפור מתאר את הטיול של כפיר וארי , 2 צעירים אחרי צבא, שנוסעים לפלסטין (ישראל של היום) .
הבעיה היחידה שלי היא עם סגנון הכתיבה המבולגן שמאוד הקשה עליי להבין מה קורה - בעיקר לקראת הסוף.

לגמריי ממבו-ג'מבו!
חוסר אחידות משווע באופן הכתיבה ובאופי הכתיבה,
ילדותי, מתברבר, ורצוף עובדות תמוהות שנלקחו ממחקר דל שנעשה לפניי או תוך כדיי הכתיבה.
גם השיווק האינטרנטי הפופוליסטי של היצירה מוריד בעיניי מערכה,
אבל הרעיון גאוני ופה ושם יש כמה יציאות ששוות את הקריאה עד הסוף.