ביקורת ספרותית על הרצל אמר מאת יואב אבני
ספר בסדר

---

הספר הזה השאיר בי תחושה של החמצה.
הכתיבה של יואב אבני מצוינת. קולחת, מקורית, זורמת, וחשוב מכל - עושה חשק להמשיך ולקרוא. השימוש שהוא עושה בשפה ממחיש עד כמה הוא "שוחה" בה, מאפשר לעצמו "להתפרע" עם משחקי-מילים וסלנג וציורים לשוניים, מאפיינים שאינני מרבה למצוא אצל סופרים ישראליים מהשנים האחרונות (מה שיצא לי לקרוא). אבני, לרוב, לא מזלזל באינטיליגנציה של הקורא, ומאפשר לנו, כקוראים, להשלים פערים בכוחות עצמנו.
וכמובן - הרעיון מעולה. לא קל לברוא היסטוריה אלטרנטיבית שנשמעת אמינה. סופרים שכותבים בז'אנר הרחב יותר (מד"ב, פנטזיה, סיפורת ספקולטיבית ושות') מקדישים "נפח" רב מתוך היצירה לבניית העולם-האחר שבו הסיפור מתרחש; ב"הרצל אמר" אמנם אין אֶלפים או חלליות, אבל בניית העולם-האחר דרשה מהכותב לתכנן היטב את המציאות שרצה ליצור, ולעשות תחקיר היסטורי מקיף כ"מצע" ליצירה, עוד לפני שמישהו בכלל הזכיר עלילה. (כאן המקום לציין שבהיותי זבת-חוטם בורה, אינני יודעת די כדי לקבוע אם התחקיר שביצע אבני אכן מקיף דיו; ייתכן שהשתרבבו לו שם כמה טעויות מביכות, ופשוט לא ידעתי להבחין בהן.)
הצלחתי להאמין למציאות שבורא הספר: לפלסטין, "הידידה היחידה של ארה"ב במזרח התיכון", למושבות הטמפלריות, לירושלים הסהרורית על יושביה החרדים, המתבדלים-במתכוון, ולרכב השרד המפואר של הכהן הגדול. היו כמה "חורים" שלא נשמעו לי אמינים, אמנם, אבל היו אלה יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל.
"הרצל אמר" ישראלי מאד, ובעיני - במתכוון. הוא לא בא לשרטט לנו איזה ציור בדיוני ורחוק, על העם היושב באוגנדה, ועד כמה הוא זר ומוזר למציאות הישראלית המוכרת לנו. נהפוך הוא. גם ב"הרצל אמר" יש סכסוך טריטוריאלי מתמשך ועקוב מדם, גם שם חיילינו המצוינים שבוזים-משהו ומחכים להשתחרר כבר, את ה"ערבושים" מחליפים "ממבו-ג'מבו", שהאינטראקציה עמם סבוכה לא פחות, המנטליות המוכרת של "לא לצאת פראייר", "יהיה בסדר" ואיזושהי תפישה-עצמית של "העם הנבחר" - כל אלה תופסים גם בישראל שבמזרח-אפריקה. הספר מעמיד בפנינו איזושהי מראה, גם אם מעוותת-משהו, שדרכה אפשר ללמוד לא מעט על ישראל הלא-אלטרנטיבית.
אז למה, תשאלו ודאי, היא מקטרת על החמצות?
כי מלבד עולם עשיר, גיבורים מאגניבים, חידושים לשוניים והשלכות היסטוריות שלא חשבתי עליהן - צריך גם סיפור. והסיפור שאבני מספר כאן, לטעמי, פשוט לא מספיק טוב. הרגשתי שאבני כל כך להוט להראות לנו את העולם שבנה, עד שהוא לא מקדיש תשומת לב מספקת לעלילה עצמה. בשליש האחרון של הספר, בערך, נכנסת לסיפור דמות מרכזית, משונה ומסקרנת כאחד, ויחד איתה נכנס טוויסט עלילתי שכמו הגיח משום-מקום (או מאמצע הסוואנה האפריקנית, לשיקולכם). לו הייתי דמות בדיונית, הייתי ודאי משפשפת את עיני בתדהמה, תולשת את שיערות ראשי ותוהה בקול: "מה, לעזאזל?!"
היות ואינני דמות שכזו, וגם אינני רוצה לספיילר למי שקורא את הביקורת ואולי ירצה לקרוא גם את הספר, אסתפק בלציין שלא ממש הבנתי לאן חותר המחבר עם התפנית האחרונה הזו, וחשבתי שהוא, אולי, כ"כ התפתל בעצמו בפיתול העלילתי עד שלא ידע איך לצאת ממנו, ולפיכך סיים את הסיפור באופן קלוש ומוזר (שוב - לטעמי, לפחות).
ולספר הזה, על המקוריות שבו, החדשנות ובאיזשהו מקום - התעוזה (כי אין בארץ קהל יעד כ"כ גדול לתחום הזה בכלל, ולתת-הז'אנר של היסטוריה אלטרנטיבית - בפרט, וודאי רבים הקוראים שיעקמו את אפם בספקנות וימלמלו משהו על סופרים הזויים) - פשוט מגיע משהו יותר טוב.

» ביקורות נוספות של הרדוף
» ביקורות נוספות על הרצל אמר