ג'ומפה להירי היא הסופרת האהובה עלי בימים אלה. היא מצליחה לעורר את התפעלותי מחדש בכל ספר משלה שאני קוראת. הכתיבה שלה מעניינת, מטיבה לתאר את הקשיים של מהגרים במעבר מתרבות אחת לשניה עם כל הרצון להשתלב או אי הרצון לעשות זאת. גם אם ירכשו השכלה גבוהה ויצטיינו, גם אם שפתם תהייה רהוטה ולבושם הולם הם לא יהפכו לבני המקום בשנות דור. זה לוקח יותר זמן ובזמן הזה קיימים תחושת זרות וסבל לפעמים. הנפש חצויה בין הארץ החדשה על כל יתרונותיה והארץ שנעזבה על כל רבדיה בנפשם. ניסיונם של דור בנים ראשון להדמות לבני הארץ בה נולדו עולה במחיר הבושה והניכור מהמורשת של הוריהם. ארץ ישראל היא ארץ הגירה, אין דור של מהגרים שלא עבר את הקשיים האלה. לא מכבר חווינו את התסכול במחאה של יוצאי אתיופיה. נראה שאי אפשר לדלג על השלבים. המהגרים ובניהם שנולדו בארץ חדשה משלמים מחיר לא קטן ויתכן שהמצב ימשך גם לדורות הבאים ברמה כזו או אחרת. ג'ומפה להירי שבעצמה היא בת למהגרים יודעת בכישרונה המופלא לתאר את החיים של משפחות המהגרים הבנגלים בארה"ב, את היחסים בין אבות, אמהות לבנים, את אורחות החיים בקהילה הבנגלית הנצמדת למנהגים שהביאו מארץ מוצאם, את הגעגועים לבית ולמשפחה בארץ שעזבו. לבד מהנושא הרלוונטי הספר כתוב נפלא סוחף, מרתק ומעניין. מומלץ.














![וזרח השמש [מהדרות 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/965946.jpg)
