ג'ומפה להירי היא הסופרת האהובה עלי בימים אלה. היא מצליחה לעורר את התפעלותי מחדש בכל ספר משלה שאני קוראת. הכתיבה שלה מעניינת, מטיבה לתאר את הקשיים של מהגרים במעבר מתרבות אחת לשניה עם כל הרצון להשתלב או אי הרצון לעשות זאת. גם אם ירכשו השכלה גבוהה ויצטיינו, גם אם שפתם תהייה רהוטה ולבושם הולם הם לא יהפכו לבני המקום בשנות דור. זה לוקח יותר זמן ובזמן הזה קיימים תחושת זרות וסבל לפעמים. הנפש חצויה בין הארץ החדשה על כל יתרונותיה והארץ שנעזבה על כל רבדיה בנפשם. ניסיונם של דור בנים ראשון להדמות לבני הארץ בה נולדו עולה במחיר הבושה והניכור מהמורשת של הוריהם. ארץ ישראל היא ארץ הגירה, אין דור של מהגרים שלא עבר את הקשיים האלה. לא מכבר חווינו את התסכול במחאה של יוצאי אתיופיה. נראה שאי אפשר לדלג על השלבים. המהגרים ובניהם שנולדו בארץ חדשה משלמים מחיר לא קטן ויתכן שהמצב ימשך גם לדורות הבאים ברמה כזו או אחרת. ג'ומפה להירי שבעצמה היא בת למהגרים יודעת בכישרונה המופלא לתאר את החיים של משפחות המהגרים הבנגלים בארה"ב, את היחסים בין אבות, אמהות לבנים, את אורחות החיים בקהילה הבנגלית הנצמדת למנהגים שהביאו מארץ מוצאם, את הגעגועים לבית ולמשפחה בארץ שעזבו. לבד מהנושא הרלוונטי הספר כתוב נפלא סוחף, מרתק ומעניין. מומלץ.

ספר סוחף,ססגוני,מהמם
המחברת(להירי) מיטיבה לתאר את את השתלבותם והתערותם, של המהגרים בחברה המערבית,באמצעות תיאור חייהם היום יומיים של משפחה הודית, משפחת גנגולי אשר גרה בארצות הברית, והדרך שבה התמודדה באינטליגנציה רבה, ובאופן מרשים עם כל מיני סיטואציות, שימה גנגולי,תמיד חשה געגועים עזים כלפי קרוביה בהודו, וכלפי המולדת שלה.
בספר הזה, שמו של האדם, במיוחד גוגול, מהווה חלק מהותי ובלתי נפרד מזהותו, ומעצב את אישיותו, יחד עם זאת, הוא נקשר לחוויות קשות שחווה אביו.
הספר נע בקצב דינמו ומסחרר בדומה לרכבת שנסע בה גוגול לעיתים קרובות.
למען האמת,זו הפעם הראשונה שאני קורא אחד מספריה של להירי,אני חייב להודות, שהיא די הצליחה, לגרום לי להתמוגג, ולהיות מוקסם, מסגנון הכתיבה הייחודי שלה.
שפה קולחת, עלילה מרתקת.
מומלץ בחום.

השם הטוב- ג'ומפה להירי

יש סופרות שאני קורא את ספריהן באדיקות, ספר אחרי ספר ואז מודיע לעצמי בביטחון רב שאני קורא את הסופרת הטובה ביותר.
לדוגמא ניתן לקחת את אנה אנקוויסט הנהדרת שברגע שנחשפתי לספרייה חדרה לתוכי ההכרה שאני קורא את הסופרת המדויקת בתבל. מנתחת מילים כירורגית שגורמת ללב הקורא להתכווץ ואמנם ספרייה המופתיים בהחלט השאירו בי רושם רב.
ואז הכרתי את אליס מונרו החד פעמית וטוב לא צריך לספר שלקרוא את ספרייה זה בערך כמו לגעת בחיים. חד, נוקב, כואב ולא מתפשר. ובמשך השנים קראתי לא מעט סופרות רבות וטובות. בחודשים האחרונים ואולי קצת באיחור אופנתי הכרתי את גו'מפה להירי בעיני סופרת עזה ומרשימה שכותבת מעט שונה מאלה שצינתי למעלה או שאולי התאימה לתקופת הקריאה שלי. ניתן להמחיש את קריאת ספרייה בדומה למפל מים מדויק שכל טיפה יודעת בכל רגע נתון היכן נתיב מסלולה, אין טיפות סרק. כתיבתה מדויקת, רגישה וכנה. היא מספרת על המעבר מהודו לארה"ב ועל משבר הזהות העצום שנפער ברגע הנטישה. היא מתארת את הבעתיות בהבאת מנהגים ישנים אל מציאות אחרת. זה בערך כמו שתספר בשפה דומה על משפחה ישראלית, הודית, אירית או פלסטינאית. ל
הירי כותבת על הגירה וכל השברים והרסיסים שמתרחשים בתוכה, על משפחתיות ומסורת שנחצית את עצמה לעולם אחר ושונה, החדש שמטשטש את המציאות המוכרת וההכרה שהחיים משתנים. ההגירה דורשת מבט אחר על חיי המהגר.
'השם הטוב' הוא ספר כה נהדר שנדרש מהקורא לקרוא בו במשורה, לא לרפרף. ספר שהכתיבה בו מדויקת ומתוכה מצטיירת תמונה של חיים. אני הקפדתי לקרוא אותו בשקט ללא רעשי רקע.
אחד הדברים הנפלאים ברקיחת ספר כה טוב היא יכולת שירטוט העולמות, ריחות המתרחש וצלילי מוזיקה הנישאים מבעד לעמודי הספר עד שהם כה מוחשיים. בשם הטוב ג'ומפה ממש משרטטת עולם שנרקם מול עיני הקורא עד שריח התבלינים, דמעות הגירה והקונפליקט הפנימי של הגיבורים מדויק פה עד תודעתו של אותו קורא.
ספר ממש מעולה.

ספר מעולה, סוחף, זורם וכייפי. לא הצלחתי להניח אותו לרגע. קראתי אותו ביום אחד, כשהייתי תקועה בדירתי הקפואה בסופת שלג בירושלים.
למי שאוהב סיפור על מהגרים, מומלץ לקרוא גם את "שמחת חוג המזל" של אמי טאן על 4 משפחות סיניות שהיגרו לארה"ב.

ספר מצוין.
כתוב בצורה מעוררת השראה.
סיפור מעולה,עם הרבה עומק ומחשבה.
מומלץ בחום. קריאה מהנה

נעזב מחוסר ענין.מסופר בצורה משעממת.