• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
שאנטראם

שאנטראם

מאת גרגורי דייוויד רוברטס

הביקורת של lovenlight

תמונה של lovenlight
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
שאנטראם

שאנטראם

מאת גרגורי דייוויד רוברטס

הביקורת של lovenlight

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של lovenlight
הוצאה לאור:כנרת זמורה ביתן
שנת הוצאה:2009
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אהרון
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 10 שנים

“ספר מרתק, מציג את החיים בסלאם בצורה ברורה ביותר, איני חושב שזה מאפיין רק את הסלאם בהודו אלא סלאם כמע”

48/71
ביקורות על שאנטראם
הבאה
קריאה מהנה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

ספר יפה מאוד. אהבתי את תאור הדמויות של דיוויד. הכבוד שלו לבוס האפגני.ההתאהבות שלו בבחורה היפיפיה עם העינים הירוקות "שבמקרה" פגשה בו ישר כשנחת בהודו. החוויות שלו בשכונת העוני ההודית- התאור-שלמרות העוני כול אוהל מסודר ומצוחצח,אנשים עוזרים אחד לשני והם בסופו של דבר הגיבורים האמיתים ולא העברינים אליהם דיוויד התחבר.
עבר הרבה חוויות הבחור,מתוך הנועזות שלו שהביאו אותו עד לכלא ההודי. שגם שם יש מעמדות- המיוחסים עם הכסף, חדר הגנבים ואלה שלא מסוגלים להילחם ונמצאים במצב בלתי אפשרי.
הוא הכניס כמה מכות לאלה שבחדר הגנבים כשתקפו אותו וכך נשאר שם.
ספר מרתק לטעמי.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של חני
חני
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
תמונה של מורי
מורי
3קוראים|גיל ממוצע84|33%נשים

על המבקר

תמונה של lovenlight

lovenlight

חבר מזה 14 שנים
46 ביקורות•1 נבחרות•94 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•ילדים 12-9
תמונה של lovenlight
lovenlight
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות46
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל94
דירוג ממוצע4.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית10ספרות מתורגמת6ילדים 12-93

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של lovenlight

נוילנד

נוילנד

אשכול נבו

רכשתי את הספר ,חשבתי שיהיה קריא וזורם.כול הזמן הוא כותב בגוף שלישי- היא ישבה ככה,הוא היה שם מביט בה. למה אי אפשר תאורים מהדמות עצמה?
לא מסוגל לקרוא את זה מבחינתי-מייגע.

לפני 8 שנים•lovenlight
שבויות

שבויות

אורה חצרוני

ספר מעולה.בהתחלה קשה להבין מי הכותב- זה עובר מדויד -איש עצום שמחלץ נשים ונערות ישראליות שהתאהבו בצעירים מוסלמים והתחתנו איתם.
לאחר מכן זה עובר לסיפור של ריקי ולאחר מכן לנערות אחרות. כתוב היטב לדעתי.
ריקי-ריבקה, מספרת על איך שגדלה במשפחה דלת אמצעים בבת ים ושאפה להתעשר.ההורים שלה היו עובדים קשה, והיא לא היית מחוברת ליהדות
כמן הרבה נערות חילוניות אחרות. סבתא שלה ז"ל כן היית מחוברת. כשהיית בת שש עשרה-התחיל איתה ערבי יפה תואר-פינק אותה,מתנות כסף.
הרגישה נסיכה. ואז לפתע אמר-לאחר מספר חודשים שהם הולכים להתחתן. למרות שהיית נערה דעתנית-היא פחדה לומר לו לא. הם התחתנו.
מהרגע שהגיע לכבר שלו- הוסבר לה שעליה לעשות את מה שהוא אומר.החלו מכות וכול הזמן עקבו אחריה.
הם מתנהגים לנשים כמו לחפץ ועוד יותר משפילים את היהודיות גם אם הן התאסלמו-זו דרכם לפגוע בעם היהודי.
נערה אחרת עלת מצרפת,מישל בת למשפחה אמידה,והחליטה להתגייס לצבא שם הרגישה בדידות.
סוחר מהשוק הכיר לה קרוב מישפחה שלו שהתחזה לישראלי. מיכה,לאחר מספר חודשים הודה שהוא מוחמד ומוסלמי.האיש היה תרבותי,פקיד בכיר בבנק.
לאחר מספר שנים הוא החליט שהם יעברו לגור באותו ביניין הוא ואחיו ונשותיהן ושעליה להתחיל להתנהג כמו אישה מוסלמית.
כשאח שלו ציווה עליה להביא לו כוס קשה בלעג, היא סרבה והם פשוט נתנו לה מכות-משכיל תרבותי עלק. הוא לא אהב את המבט שלה בעינים.
ויש עוד נערה מסכנה- שאמא יהודיה שהתחתנה עם מוסלמי בשטחים, אחיה הגדולים התגיסו בחלקם לחמאס כדי להוכיח עד כמה הם שונאים יהודים.
הנערה,מיטל= הוכרחה להינשא לאיש זקן ואז אמא החליטה לברוח עם מיטל ואחיה הקטן. אבל מיטל כול הזמן נקרעה בין הזהות של אמא היהודית לזהות בה גדלה-כמוסלמית.הרי ילד או ילדה כאלה- בעיני המוסלמים יחשבו ליהודים ולהיפך. דוד מצליח לחלץ את שתי הנערות ריקי ומיטל מהגהנום ןנם נעזו לספר את סיפורן.
יהודיה לא יכולה ללכת עם מוסלמי. זה לא שהוא מקבל אותה.היא נאלצת להתאסלם ולהפוך לשיפחה של משפחתו.

לפני 9 שנים•lovenlight
החבר הטוב

החבר הטוב

יוסף שביט

קורא אותו עכשיו. ללא ספק למחבר,יוסף שביט יש כשרון כתיבה. הספר זורם מהר- מתאר מאורעות שמתרחשים עם פרוץ ליל הבדולח.
איש אוסטרי ,יהודי עשיר בשם היינריך זילבר,רואה איך לאט לאט- יהודים מאבדים ממעמדם. גם כאלה עם משרות גבוהות שהעובדים שלהם לא העיזו
לענות להם-בתקופה האחרונה עונים. הוא רואה את הרס החנויות, ובנו פול סופג מכות קטלניות בגלל היותו יהודו. זילבר מנסה לעזוב מהר לצרפת עם ראיתו היפה הנריאטה

גם לצרפת מגיעים הנאצים וזילבר כשהוא מנסה לברוח ממחנה עבודה בצרפת-נורה ונהרג. אשתו שלא יכלה להתמודד עם הרועה וההשפלות
נכנסת למרה שחורה ונשלחת למחנה רכוז. זילבר מבעוד מועד-אבל הוא משאיר ירושה גדולה לבנו במידה והוא ישרוד.

בנו בינתים הוברח והתגייס לצבא הצרפתי. לאחר מכן כשפורצת מלחמת יום העצמאות מחליט פול זילבר לעלות לישראל ומגוייס לסוג של יחידת קומנדו צרפתית
שבאמת נלחמה בנגב במהלך מלחמת יום העצמאות(לדברי הסופר). הספר מעניין ןכיף לקריאה לדעתי,מה שלא מתרחש אצלי עם הרבה ספרים אחרים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•lovenlight
המירדף אחרי הנסיך האדום

המירדף אחרי הנסיך האדום

מיכאל בר-זהר

ראיתי את הספר ברכבת מרכז-הבורסה-שם יש ספריה של ספרים משומשים. ספר מ84 אבל כתוב בכשרון רב.
הספר מתחיל עם חסן סלאמה אביו של עלי חסן סלאמה.חסן סלאמה היה בן של משפחה ערביה עניה בכפר לייד לוד
והוא החליט להיות רוצח יהודים. אפשר דרך הספר לראות איך כבר בשנות ה30 הערבים רצחו ביהודים וניסו למרר את החים שלנו.
חסן סלמה- ומנהיגי כנופיות ערביות לא רק שלחמו בנו-אלה שבדרך-שדדו ובזזו משפחות פלסטיניות ברחבי הארץ. סלמה
רצח 60 משפחות מכובדות ביפו וכך בזז את רכושם וגרוע מכך-הרס שושלת של הנהגה ערבית מתונה.סלאמה ביצע פיגועים והצליח לברוח שוב ושוב
כשהוא חובר למופתי של ירושלים. לבסוץ הצליחו לחסל אותו בקרב במלחמת העצמאות. הוא השאיר בן עלי חסן סלאמה שאמו עודדה ללכת בעקבות אביו.
בהתחלה הוא לא רצה בכך.נהנה מהחיים -בזכות השודים של אביו המנוול הוא גדל כנער עשיר,בלבנון אחר כך עבר לגרמניה ושכב עם ארופאיות
למכביר למרות היותו מוסלמי.-בעקבות מלחמת שש הימים החליט להתגייס לפת"ח. הוא אומן בפעולות חבלה ומודיעין והפך למוציא לפועל של
רב המרצחים-ערפאת. ערפאת שיחק אותה מתון ובעד שלום-כדי לקבל הכרה בעולם- והחליט בחשאי להקים ארגון טרור שיפגע בישראל
בשם ספטמבר השחור. הארגון נקרא כך- כי היית תקופה שפליטים מהפתח חיו בירדן והטילו תרור על האזרחים עד שהמלך החליט לחסל אותם-
בחודש ספטמבר- והרבה מהם חוסלו וברחו מירדן-בחודש ספטמבר. עלי חסן-היה מפקד ספטמבר השחור והוציא מבצעים מסוכנים ונועזים נגד ישראל-
כשליחת דואר שהכיל חבילות נפץ לשגרירים ישראלים, חטיפת מטוסים(סבנה) הטווח באולמפיאדת מינכן. היה קשה לאתר אותו. בסוף המוסד הצליח
ברוך השם. בנו סרב ללכת בדרכו וטוב שכך,לפחות אחד עם שכל במשפחה המקוללת הזאת. ספר חשוב ומרתק לדעתי.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•lovenlight
אופטימי

אופטימי

אורי אבנרי

חייב לצין-ספר טוב. ראיתי את הספר אצל אבא שלי, עורך הספר-הוא חבר של אבא שלי והוא ערך את הספר,לכן הוא הגיע אלינו.
לא ידעתי מי הוא אורי אבנרי. אני זוכר כילד שראיתי אותו מדבר בטלוזיה, בפתאסוס גדול את עיניו הירוקות.
רמי טל עשה כאן עבודה ענקית- הספר גדוש זכרונות וארועים של אדם בן 90- שנולד עוד לפני קום המדינה-500 עמודים שללא עריה היו 900 כניראה.
בספר מספר אורי על ילדותו בגרמניה. בן למשפחה יהודית אמידה,אבא עורך דין,חופשות ,אהבה לדיונים על הנעשה וחשיבות קריאת ספרים והשכלה.
משנת 33 החלה האנטשמיות בגרמניה- החלו להתנכל לאביו- למרות שהיה עורך דין בכיר- "היהודים לא רצוים כאן" ואורי מספר איך המנון
הנאצים חדר לבית הספר היסודי-המנון שהוא התנגד-להצדיע לו ואוים שפעם הבאה ישברו את ידיו.
אביו הבין את המצב והחליט לעלות לישראל. עדיף להישאר בחיים ולהיות עני-מאשר..כך ניצלה משפחתו ל אורי.
אביו ואמו ניסו להקים עסקים שונים,אבל רמו אותם-אביו היה יקה תמים שהאמין שמילה זה מילה עד שהקימו מכבסה קטנה ממנה
התפרנסו בדוחק. אורי החליט להתגייס לאצ"ל לאחר פגוע שעשו הערבים-רצח(התחביב הלאומי שלהם מאז ומעולם)ביהודים- והוא ראה
שהבריטים וההגנה לא פועלים. הוא התגייס לארגון,הרגיש חלק ממשפחה והם עברו אמונים. כשנהיה פיצול בארגון- והמדריך דיבר בפטוס שלם-"כולכם חיילים
ומי הנמושה שרוצה לעזוב"... המדריך לא העיז לדבר על הבעיות שמתרחשות ואורי עזב. הוא מספר על גיוסו לצבא- קרבות יום העצמאות
איך חילים לידו חטפו כדור ומתו. הפלמ"ח- אורי העריץ את הפלמ"ח שהיה סוג של יחדה מובחרת. את הפלמח הקמו ופקדו יצחק שדה,יגאל אלון ומשה דיין.
תמיד שאלתי את עצמי- מה קרה?למה לעזאזל האנשים האלה-לוחמים מעולים,יצירתים- בדרגת סגני אלופים ואלופים-עם הקמת צה"ל פרשו מהשרות. אז אורי אבנרי היה שם
והוא מהבודדים- שמסבירים למה-כפי שיהונתן גפן מסביר מי היה אורי זוהר ומה עשתה חבורת לול בספר-חומר טוב. בן גוריון שנא את הפלמ"ח-שדגלו
בשוויון ובפחות משמעת- מעשים,פעולות-ואין ממש דיסטנס בין חייל למפקד. בן גוריון רצה צבא כמו באנגליה-עם הארונות והדיסטנס. אז הוא זרק
מהצבא את בחירי הפלמ"ח,הוא הסתכסך גם עם מפקדו של אורי-מהו אבידן- שפיקד על גבעתי והיה מהמפקדים- שהצילו את המדינה במלחמת העצמאות.
אורי לא תפס גם ממשה דיין ז"ל-שלדבריו בשעת קרבות קשים בהן הוא נלחם ביחידת הקומנדו של גבעתי-שועלי שמשון-דיין הלך לשון באיזה ביצור-ולאחר הקרבות
העתונאים רשמו איזה גיבור דיין-להראות שכבר אז היו עתונאי חצר ושקרנים. אורי פיקד על קבוצה של עולים ממרוקו-שכול הזמן קטרו(מה חדש?)התנהג אליהם בכבוד
והם פתחו אליו הערכה. רובם עזבו את הארץ לאחר המלחמה בעקבות יחס משפיל שקבלו מהממסד האשכנזי(גם נשים שאמרו שהם אלימים ומרוקאי סכין)
אורי ניפצע ועזב את הלחימה. הוצע לו תפקיד בכיר בצבא-דובר צה"ל או משהו בסגנון והוא סרב מתוך רצון להיות כתב. תמיד לקח סכונים והלך עם האמת שלו.
לבסוף רכש את עתון העולם הזה- בו עתונאים רבים החלו את דרכם ואז נקנו על ידי מעריב וידיעות. העתון היה היחיד שהעז לבקר את בן גוריון ופוליטקאים בכירים
לכן בן גוריון שנא את אורי שנים וגם משה דיין. אורי החליט שיש תקווה לשלום עם הערבים וממשיך להאמין בכך בסוג של טמטום שאי אפשר להבין.
למרות זאת האיש עשה הרבה ועבר הרבה. חשוב להבין איך במלחמת העצמאות הינו על סף הפסד- כשיחדתו של אורי דורסת חילים מצרים-שלמזלינו הפסיקו להתקדם
למרות שנצחו בקרבות. הספר הראשון מרתק,ניתן ללמוד ממנו המון. בן גוריון,משה דיין,יצחק שדה, עורכי הארץ ומעריב בעבר-כולם נפטרו. יצחק רבין-נירצח(מהבודדים בפלמ"ח שקודם על יד בן גוריון והיה לרמטכ"ל,שר בטחון וראש ממשלה)אורי עדין כאן. אחלה ספר לדעתי. כול הכבוד לעורך רמי טל.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•lovenlight
שושלת בית ספאדא

שושלת בית ספאדא

פרד מסטרד סטיוארט

ראיתי את הספר,ברכבת אורלבוזרב(בורסה רמת גן)שם עשו פינה -כמו ספריה-שאנשים תורמים ספרים שאינם רוצים יותר וניתן לקחת הביית ולהחזיר.
לא הכרתי את הסופר. העלילה מתחילה בשני אחים בסיצליה. אחד מהם גנן- שהנסיכה-נמשכת אליו. בעלה של הנסיכה לא אוהב את מה שהוא רואה
ומפליל את הגנן בעזרת מאפיונר ברצח ואונס שלא ביצע. הגנן מוכנס לכלא. אחיו מוברח לארה"ב.ויטוריו אחיו הוא הדמות העיקרית בספר. נער שקט ומופנים
מאומץ על ידי משפחת דקסטר,מקבל חינוך טוב- אבל הסביבה בזה לו בשל היטו איטלקי פרימטיבי. לאחר 10 שנים הוא מחזיר לבחור שלועג לו-דמו הסיצילאני מתרתח
והוא מכה בהם ועוזב את הבית, והולך לגור אצל רופא. לאותו רופא יש בן לא יוצלח שמתחבר עם חבורת נערים איטלקים,בראשם טוני שהופך בהמשך למאפיונר.
יש קצת תחכום בספר- אביו המאמץ של ויטוריו כועס עליו,אבל גם זקוק לו- כי אין לו בנים- אבל במקום לפתח את זה,הסופר מעדיף די מהר לפתור את הבעיה-
האבא סולח לויטוריו ונותן לו לאט לאט-עמדות ניהול בבנק-במקום ליצור עלילה מורכבת יותר כמו ברוזן ממונטה כריסטו. איחו של ויטוריו משוחרר מהכלא לאחר 12 שנים בזכות מאמצי הנסיכה והוא מקים עתון שנלחם במאפיה, ולאחר מספר שנים-נרצח על ידם.הרבה דמויות נרצחות די מהר. ומוטיב של נשים שמתאהבות בגברים בגלל תשוקה פיזית
למרות שהם יודעות שהאופי של אותו גבר מגעיל.קצת מגוחך-שנערה בת 20 וקצת- כמעט נאנסת על ידי הבחור אתו היא יוצאת-ובגלל שהיא נמשכת אליו-תמשיך לצאת אתו. -עלילה של 60 שנה, ויטוריו, הילדים שלו, הנכדים שלהם עד הנינים.בסך הכול-די סוחף וחיי, חסר יותר מורכבות לדעתי אבל אהבתי את הספר שיצא לאור בשנות ה80.
. נחמד +.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•lovenlight
בשבוע הבא אמריקה

בשבוע הבא אמריקה

דייויד סלע

הספר קרן אלי בחנות לכלי כתיבה. השם ניראה לי מוזר-אבל הקשבתי לאינטואיציה. דיויד בספר הזה,מספר על ילדותו בחיפה.
דיויד בן לזוג ניצולי שואה מהונגריה,ובשכונה ביכלל היו הרבה שעלו מהונגריה-איגן מיגן". שכונה פשוטה של פועלים כשעוד לא היו טלפונים(מי היה מאמין?)
כשדיויד היה בבית הספר היסודי דוד שלו איצה החליט לעלות לישראל בשנת 63 לאחר שהצליח לשחד את הקומונסטים ששלטו בהונגריה מאז 45.
גם סבא שלי עלה משם. נרקם קשר חזק בין איצה לדיויד. איצה נדרש לחפש עבודה על ידי אביו של דיויד-שמאמין כרוב האנשים
שאדם צריך לעבוד קשה ולשמוח מהמעט שיש לו ותמין חושש מיוזמות וסכונים. איצה יוזם כול מיני עסקים קטנים והוא מצרף אליו את דיויד הקטן.
הם מוכרים מחזיקי מפתחות-שרשום עליהם-,המתון שווה לזין" עד שמגיע קבוצה של רבנים שמאימת עליהם כי זו פריצות(רק בישראל)"אם אראה אותכם
כאן שוב תקבל אגרוף לביצים!)החלו אז להיות טלפונים ציבורים וילד מסוים מתל אביב- יוסי או רפי חוט- מראה להם איך קושרים אסימון לחוט וכשהאסימון
אמור ליפול-מושכים אותו החוצה(המוח היהודי בהתגלמותו)יוסי קומבינה משלם כדי ללמוד מרפי איך עושים את זה והם פותחים שותפות.
שלל דמויות מצחיקות ומצבים מצחיקים שיכלו לקרות רק אז, עם עולים מאירופה, פשטות של רחוב. חלומו של איצה הוא לעזוב לאמריקה
וזה שובר את ליבו של דיויד. בסוף דיויד מצליח. ספר נוסטלגי וחשוב. שעשה לי טוב.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•lovenlight
רגעי אור

רגעי אור

אסתר שטרייט-וורצל

ספר יפיפה.. ורוב הספרים שאני קורא בשנים האחרונות די משעממים אותי. אבל היית לי תחושה שכדאי לי לרכוש את הספר.
אני מכיר את אסתר מספר המופת שלה-אורי בו היא מתארת נער שגדל בישוב לפני קום המדינה, איך הם מתאמנים בסודיות בקבוצות
של ההגנה, הרומנטיקה שהתפתחה בין הבחורים לבחורות.
בספר פה היא מתארת משפחה עמידה-צפונית- ילדה בת 12 בערך מספרת על החיים שלה.-ילדה-נערה בשנות ה90-כשמה שמשנה זה הפופולריות,הגשמה עצמית. הקשר עם ילדה חדשה שנהיית מלכת הכיתה. הספר מתחיל בתאור שלה לגבי
קשר חזק שלה עם 4 חברות. -ביחוד-התפרקות התא המשפחתי שלה-מה שהחל להופיע חזק מסוף שנות ה90. אמא שנפגעה קשות
מכך שבעלה בגד בה עם חברת הטובה ביותר ונאלצה להתגרש ממנו ולגדל את הבנות לבד.זה היה שוק טוטאלי לאמא שלה
וזה פגע בה ובבנותיה.
לאחר שחבורה של ערסים תוקפת אותה- קוראים לה שירי ואת חברת טלי- והם מחזירות להם מכות, המנהל מתערב ומנסה לעזור
לנערים מדרום תל אביב-כולם לומדים יחד בגלל האינטגרציה. מתפתח קשר בין מנהיג הנערים-בחור נבון וקריזמטי בשם אריק לבין טלי-למרות שהגיעו מעולמות שונים. טלי מגלה צדדים יפים באריק ושבזכות ידו האיתנה של המנהל(בניגוד להרבה בתי ספר אחרים עם אנטגרציה כושלת) הוא משנה את דרכיו(גנבות ואיומים). שירי מפתח קשר עם נער עצוב בשם ערן שמתפתח לאורך הספר.
הספר מראה שגם במשפחות מבוססות כלכלית-יש קשים גדולים-לדעתי כתוב היטב- אסתר פשוט גאונה ויודעת לבטא היטב ארועים ורגשות בדומה למה שעשת בספר אורי- רק שכאן זה תקף לנכדות שלה שבזכותן לדבריה כתבה את הספר. מאוד נהנתי.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•lovenlight
חינוך סיבירי

חינוך סיבירי

ניקולאי לילין

ספר סביר. קשה להאמין שיש דבר כזה- קהילה של פושעים. קהילה שמאמינה שפשע זה בסדר ולהרוג שוטרים זה דבר טוב.
ניקולי נולד באחת ממדינות ברית המועצות למשפחה של פושעים- חשוב לציין-הוליווד כמו הוליווד עיוות את הספר לגמרי.
בסרט יש לו חבר שהופך לאוייב שלא היה כלל בספר ואין ממש קשר לספר.
אתה גדל -כשמאמנים אותך להשתמש בסכין ורובה. הקהילה שלו -הסיברים הם פושעים שהוגלו על ידי סטלין שניסה למגר את הפשיעה.
השבט שלו-יש להם ערכים-יש להם כבוד,הם מקשיבים למבוגרים ולא פועלים סתם. בניגוד לכנופיות אחרות שלהן אין ממש כבוד לכלום.
השבט שלו הוא השורש של המאפיה הרוסית כניראה ודברים רבים הועתקו מהם.
כול פעם כניקולאי פוגש בדמות מסוימת-בסבא מסויים-הוא מספר את הסיפור שלו- הסבא השתתף בשוד זה וזה,נורא על ידי שוטרים,ישב שנים בכלא.
ניקולאי לומד מהם על החיים. יש כנופיות אחרות- ילדים בני 9-10 משתמשים כבר בסמים. ודוקרים אחד את השני. הזוי.
כשתוקפים את ניקולאי והחבורה שלו- הם משיבים מלחמה ללא פחד ויש גם חוקים- אם משהו תקף אותם ללא סיבה מוצדקת הם מדווחים על זה לקהילה שלהם,הם מדווחים לבוסים -לזקנים ואלה מדברים עם הזקנים של הכנופיה היריבה- וזה שתקף וחבריו-מנודים או נירצחים-אין משחקים- אלה חוקים של כבוד בתוך עולם הפשע. בשלב מסויים הוא נעצר,נשפט למוסד לעברינים צעירים. בסרט הראו את זה כקיטנה.
בספר- גהנום. נערים שמחולקים לחבורות פשע .מי שלא שייך לחבורה- נערים שלא ממש שיכים למאפיה- פושעים קטנים-מתעללים בהם ברמות של השפלות,מכות ואונס. זה מה שהולך שם בבתי הכלא. וגם הסוהרים מדי פעם אונסים נער חסר אונים. ברגע שמשהו שם הפר את החוקים שלהם- אחד מהם תקף בפראות אחד מהפושעים עם "האגו"הענק-שמאוד חכמים על חלשים- ואז כולם עוזרים לו- אין להם פחד- וגורמים לאלה שתקפו אותם לעבור תא. לא ידוע לי על ספרים על המאפיה הרוסית שהיא מהאכזריות בעולם.
מעניין ועצוב. רוב הפושעים- נשארים פושעים ויש להם גם תרבות הרסנית של שתיית אלכוהול.
חלק מהעברינים נהיים שומרי ראש, רובם ממשיכים בחיי הפשע,חלקם נהרגים בקרבות עם שוטרים.
הספר ניגמר כשניקולאי נאלץ להתגייס לצבא.

לפני 10 שנים•lovenlight

ביקורות נוספות על "שאנטראם"

שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

****


מושלם. ספר מושלם.

לא בכדי אני כותב את המילים המפוצצות האלה. ייתכן שקראתי ספרים יותר טובים בימי חיי, כאלה שהוציאו ממני יותר, שלימדו אותי יותר, כאלה שריתקו אותי או הפחידו אותי או שימחו אותי יותר, אבל "שאנטראם", נדמה לי, צופן בחובו את כל מה שצריך להיות בספר יותר מכל ספר אחר שקראתי.

כשנכנסתי לחנות הספרים המשומשים של "דני" בירושלים בשבוע שעבר, ראיתי את ישראל, בעל החנות, פורק קרטונים על גבי קרטונים של עותקים של הספר הזה, כאילו היה מינימום המהדורה הבאה של "הארי פוטר" החדש. שאנטראם, הוא אומר לי, אף פעם לא היה במבצע. תמיד 118 שקל. עכשיו, לשבועיים, לא יודע למה, שמו אותו במבצע. הזמנתי מאתיים. אתמול. נשארו לי ארבעים.

הבטתי על כריכת הספר. ווראנסי, הודו. שאנטי, משהו. נראה לי כמו ספר שלא הייתי נוגע בו עם המקל של סרגיי בובקה, הקופץ במוט האוקראיני הנודע. שאנטי והודו, גם כן. מה אני צריך עכשיו חוכמות מזרחיות ובודהיזם. מה זה, הספר הזה, שאלתי את ישראל. זה? זה הספר הכי טוב שקראתי, ענה לי ישראל, והוא תפור עליך.

מהיכרותי את ישראל ואת ההמלצות שלו ("אני הורג" של ג'ורג'יו פאלטי, למשל - שתן סוסים ספרותי מובהק), הרמתי גבה ספקנית, וקראתי בחוסר חשק את הכתוב על גב הספר. נו, שוין. תביא, אמרתי לו. רק שלא יהיה על כל השאנטי באנטי הזה. אל תדאג, קרץ ישראל. אתה עוד תודה לי.

אלף עמודים הספר הזה, שתבינו. ואני, יותר מהכול אוהב להעיף ספרים, לשתות אותם ולאכול אותם ולכלות אותם, יום יומיים, והלאה. אין לי זמן ואין לי עצבים. זה הספר היחידי שאני זוכר בגודל הזה, שהייתי קורא בשמחה עוד אלף. או אלפיים עמודים. הוא נפלא מהעמוד הראשון ועד האחרון שלו.

לכאורה, "שאנטראם" מספר על איזה פושע אוסטרלי מעאפן שברח מכלא שמור באוסטרליה ומגיע לבומביי מתישהו באייטיז, ומתחבר להווייה ההודית, למאפיה המקומית ולחיי הרחוב האנונימיים שנכפים עליו בהיותו פושע נמלט. אבל רק לכאורה. כי זה אולי סיפור המסגרת, אבל בפועל יש כאן סיפור בן זונה, מותח ומצחיק ופילוסופי וחכם וסגור ואלים מאוד ומעל הכול ולפני הכול - אנושי עד אין קץ, על העולם הנפלא והנורא שאנחנו חיים בו. כשאני כותב שיש בו הכול, אז יש בו, בפשטות - הכול. ממש. אהבה ושנאה ונקמה ותחבולה ובגידה וגאולה וחברות, נקודות שפל איומות ושיאים של אופוריה, ואיכשהו, באופן בלתי הגיוני, מדובר בסיפור אוטוביוגרפי א מ י ת י שאי-אפשר היה להמציא, שאולי מתאר משהו כמו חמש שנים מחייו של רוברטס (הוא שאנטראם), אבל מאכלס ברוחב לב את כל האלף עמודים האלה מבלי לעשות להם עוול. אני תוהה כמה עמודים הייתי מצליח למלא - באופן מרתק - עם סיפור החיים שלי, או אפילו מישהו שמעניין ממני פי עשר. שבעים, שמונים עמודים? כולל ה"קמתי התרחצתי התלבשתי הלכתי לעבודה" שמסכם לי, כך או אחרת, את העשר שנים האחרונות. קיבינימאט, חשבתי לאורך כל הקריאה, כמה דהויים נראים החיים שלי כאן בהשוואה לסיפור המהמם והססגוני של שאנטראם.

[כי מצד אחד, אני באמת מחבק אותם, את החיים שלי. יש לי משפחה, ואשה וילדים שאני אוהב, והנסיעה למחנה יהודה בשישי בצהריים עם המרק בעזורה עושה לי טוב על הלב. אני אוהב את הביטחון היחסי הזה, ואפילו את השיגרה הזאת, נגיד. אבל הייתי מת לראות מה קורה ביקום המקביל, לאלון שבועט בכל זה, ומסתכן. ומתאהב בטירוף מוחלט ומאבד את הראש, ועושה דברים שאין להם תוצאה ולא היגיון ולא מחשבה תחילה, ויש לו עקרונות, ואידיאלים, והוא מעיז ונוסע, ונשאר, ולא חי על בטוח, ומוכן לסבול דלות ועוני ותנאים אקלימיים לא נעימים, ושאינו כותב ביקורות על ספרים ומפרסם תמונות של הילדים בפייסבוק אלא נוסע לשקם כפרים יפניים אחרי הצונאמי או לארגן כוח משימה של הגנה על אורנגאוטנים בבורניאו. לא יודע. כל דבר. כל דבר שהוא לא האפור הנוח המנוון הזה של לגור במודיעין ולעשות פרומואים למשחקי השף.]

הספר הזה מושלם. לא בגלל שהוא מושלם ממש. יש בו, נגיד, נטייה לפאתוס כמעט משעשע ולליריות מוגזמת בתיאורים, וגם משפטים/ספויילרונים מובנים ומעצבנים בסגנון "לא ידעתי אז שהפעם הבאה שניפגש תהיה הרת אסון לשנינו", אבל אני באמת סולח על זה, כי הוא כל כך נהדר. הייתי מרותק אליו וקראתי אותו כמו שמזמן מזמן לא הייתי מרותק לספר. אפילו המשפטים הפילוסופיים שהוא משופע בהם ("בחיים יש לך באמת רק שתי ברירות - זו שאתה בוחר בה וזו שהיית צריך לבחור", למשל) לא הצליחו לעצבן אותי, כי האמנתי להם, ובתוך הקונטקסט שלהם הם פשוט לא נראו לי מפוצצים בבולשיט כמו שהם היו נראים בספר אחר עם כל מיני תובנות ניו אייג'יות בשנקל. למה? כי הספר הזה פשוט נכתב בחמלה ואהבה מראשיתו ועד סופו, בלי רצון להרשים ובאופן פשוט ומלא עוצמה. מעבר לזה, רמת האסקפיזם שהספר הזה מייצר היא מסוכנת למחזור הדם. התגעגעתי ונמשכתי לחזור לחושה שלי בשכונה שליד מרכז הסחר העולמי בבומביי, וזאת - כשמעולם לא הייתי שם.

לא בחיים האלה, בכל אופן.


****

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

ספר עבה כל כך דורש ביקורת ארוכה. אבל אין לי זמן. לא פניות או פנאי או חשק או איך שתקראו לזה. פשוט בתקופה זו (ערב פסח) זמן הוא מצרך יקר מציאות. ואם לא די במה שאני עושה, מבשלת, מנקה, מסדרת, מבלגנת, מסדרת, מבשלת, רוחצת, שוטפת, מלכלכת, מנקה, אז השכנים שקנו את הדירה שמעלי פתחו במסע שיפוצים בדיוק ביום ראשון, פחות משבועיים לפני פסח.

מבחינתי זו טרגדיה. ימים ושעות של ניקיונות וצחצוח, שעות יקרות ואינסופיות של העוזרת, נקברו תחת מעטה אבק עבה ומתסכל. תגידו שזה ילדותי, תטענו שאבק זה לא חמץ, תוכיחו אותי על סדר עדיפויות לא הולם, אבל אני כועסת ורותחת ועצבנית על השכן בגלל ביתי המצוחצח (לשעבר) ועל העבודה הרבה שעלתה בתוהו.

אין מישהו שסיפרתי לו על הפתיחה בשיפוצים בעיתוי האומלל הזה, שלא תמך בצערי ובעצבנות שלי, אז גם אתם מוזמנים לחמול עלי קצת לפחות.

לין, גיבור הספר הסמי-אוטוביוגרפי הזה, קיצור של לינדזי, שהוא שמו בדרכון המזויף, ששמו האמיתי בכלל גריגורי דייויד רוברטס, בקיצור ללין ממש לא היה איכפת אם מישהו היה מתחיל בשיפוצים שבועיים לפני פסח. מפני ש...

1. לין גר בהודו המלוכלכת במשך תקופה ארוכה מאוד בשכונת עוני נוראית, שבה ניקיון היה הערך הכי פחות חשוב,
2. הוא התגורר בביקתה שעשויה מקצת במבוק, קצת קרשים וקצת חבלים, ככה שאבק לא היה ממש משפיע עליו,
3. לין לא היה חוגג פסח בכל מקרה.

לין הוא טיפוס. טיפוס נהדר, כוונתי. למרות שפרק די ארוך בחייו שקע בביצת הפשע של אוסטרליה ושל הודו, הוא גם בנאדם שהייתי שמחה אם היה ידיד. הוא מענטש, לא חשוב איך מבטאים את זה בהינדית או במהרטי או באורדו או בפארסי או באנגלית או בגרמנית או בצרפתית, אחת מן השפות שדיברו ליד לין, ידידיו ההודים וידידיו האירופאים.

בואו נתחיל מהתחלה. גריגורי דייויד רוברטס נולד באוסטרליה וגם נישא שם ונולדה לו בת. בשלב מסוים בחייו התמכר להרואין וכדי לממן את התענוג פצח בסדרת מעשי שוד, נעצר ונכלא. באוסטרליה לא מלקקים דבש בבתי הכלא (איפה כן?) והסוהרים התעללו בו באכזריות מרובה. הוא ברח מהכלא השמור היטב וטס להודו בדרכון מזויף ונחת בבומביי עוד לפני שנקרא שמה בהודו מומבאי.

בבומביי הוא נטמע בחבורת זרים אירופאים ובעיקר מתאהב בקרלה היפהפייה, המסתורית והמוזרה (מבחינתי, דמות מעצבנת ביותר) אבל נפשו החופשייה מתחברת להודי קצר קומה ורחב חיוך ששמו פרבקר, נהג מונית, שישנה לחלוטין את חייו של לין בהודו. לין עובר לגור בשכונת העוני, כאמור, שכונה מבחינת מטראז' אבל עיר שלמה מבחינת גודל האוכלוסיה. התנאים לא משהו. אין מים זורמים, אבל יש ביוב זורם וגשמי מונסון זורמים. להקות של כלבים ולהקות של חולדות. מחראות ושריפות, חולים ופצועים, ואנשים טובים. אנשים נהדרים, חמים, ממושמעים, עוזרים ונעזרים, מתחשבים בשכנים, (ברור לי שאף אחד מהם לא היה פותח בשיפוצים שבועיים לפני פסח).

לין מצידו, מגייס את מעט הידע שלו בעזרה ראשונה, ונעשה רופא השכונה שאין לה שם. זה החלק היפה ביותר בספר הארוך ארוך הזה. בין לבין הוא עובר למשך מספר חודשים לכפר הולדתו של פרבקר, ותיאור המפגש בין אביו של פרבקר לבין לין הפיק מפי פרצי צחוק עזים.

בשלב הבא בחייו הוא עובד אצל איש העולם התחתון כמשגיח. הוא מאפיונר חיובי, יש לומר, בכל אופן רוברטס לא מתאר שום התקלות מדממת עם אנשים בעולם הפשע. יכול להיות שהוא פשוט מחביא את העובדות האלה בינות לכל הסיפורים הצבעוניים והמרתקים שלו. נכון, יש מידי פעם היתקלויות אלימות, אבל הן בהחלט מגובות בסיבות מוצדקות.

ואז הוא נופל קורבן לעלילת שווא ונעצר. תיאור החודשים שעברו עליו במאסר מזכיר מאוד את מצבם המזוויע של החטופים שלנו. החלק הזה בספר הוא נורא, מזעזע, איום ומפלצתי. הוא עובר עינויים פיזיים ונפשיים ובשעת הקריאה תהיתי לא פעם על כוחו של הרצון לחיות, ועד כמה אדם מסוגל לסבול לפני שהוא מחליט כי טוב מותו מחייו.
בפרק הבא בחייו הוא מצטרף אל פטרונו המאפיונר ללחום באפגניסטן, לא ברור נגד מי ולצד מי.

מגרעתו הגדולה של הספר היא שהוא כבד פיזית (כמעט אלף עמודים), מעלתו הגדולה שלמרות אורכו הוא לא משעמם כלל וכלל.

בספר מופיעות עשרות דמויות, חלקן מככבות בדפים רבים ולכן אינן נשכחות, חלקן מופיעות בעמוד 50 ושוב בעמוד 360 ולך תזכור מי הוא מי. החלק על המלחמה באפגניסטן משובץ בכל כך הרבה שמות של דמויות חדשות, עד שהתקשיתי לשייך את השם לתיאור המפורט שבו מתאר רוברטס כל דמות שלו.

הספר הוא ספר הרפתקאות רחב יריעה, כתוב נהדר, מרתק, ומביא את תיאורה של הודו לשני סוגי קוראים. הסוג האחד, כזה שלא יתקרב למדינה המלוכלכת הזאת, אבל סקרן לקרוא עליה, הסוג השני, הקורא שהיה בהודו וישמח להיזכר, לפגוש תיאורים ומקומות מוכרים.

מעלתו הגדולה, שהיא גם מגרעתו הגדולה (תלוי את מי שואלים) שהוא משבץ הרבה מאוד קטעים פילוסופיים, (פילוסופיה בשני גרוש, לטעמי) ותיאורים פואטיים נרגשים, יפים להפליא, אבל בעיני הם ריקים מכל תוכן. רוב קטעי התיאורים הללו סוגרים את הפרקים.

דוגמה:

גלימת העבר גזורה מטלאים של רגש וארוגה בחוטים של חידה. רוב הזמן כל שביכולתנו לעשות הוא להתעטף בה כדי להתנחם, או להניח לה להיגרר מאחורנו כשאנו נאבקים לנוע קדימה. אבל לכל דבר בעולם יש סיבה, ולכל דבר יש משמעות. לכל חיים, לכל אהבה ולכל פעולה ותחושה ומחשבה יש סיבה ומשמעות. לכל דבר יש התחלה, ולכל דבר יש התפקיד שהוא ממלא בסוף. ולפעמים אנחנו גם רואים אותם. לפעמים אנחנו רואים את העבר בבהירות וקוראים את חלקיו בחדות רבה כל כך , שכל תפר בזמן חושף לפנינו את מטרתו ואת המסר שחבוי בו. אין דבר בחיים, לא משנה אם היו טובים או אומללים, שהוא חכם יותר מהכישלון או ברור יותר מהכאב. ובחוכמה הקטנה והיקרה שהם מעניקים לנו, אפילו אויבינו המרים והשנואים הכאב והכישלון, מוצאים סיבה לקיומם.

מ.ש.ל.

יפה? להפליא, אבל האם זה לא יותר מאשר התרברבות ריקנית באוסף של דימויים מקסימים בדרכם, אבל נטולי משמעות?

תשפטו אתם.

לפני שנה•
★★★★★
•אפרתי
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

אתה יושב במפגש שארגן חבר ומתחיל שיחה עם אדם שלא פגשת קודם. מיד הוא מוצא חן בעיניך. הוא דברן, עם אוצר מילים עשיר ושפה ציורית, יש לו סיפורים מעניינים, יש לו תובנות, יש לו הומור, יש לו רגישות ואתה מוצא את עצמך נהנה מאוד בחברת מישהו שהיה זר עד לפני שעה קלה. יש משפטים שהוא אמר שיילכו איתך עוד זמן רב. אתה קצת שוכח את החבר שהזמין אותך למפגש, או לעשות מינגלינג עם אחרים. מספיקה לך רק חברתו של האיש המיוחד הזה. הוא ממשיך ומספר לך סיפורים, מרתק אותך, מצחיק אותך. אתה מוקסם. אתה חושב שהוא ואתה הולכים להיות חברים טובים. אתה כבר מדמיין איך אתה מספר עליו לחברים אחרים, "רק חכו שתפגשו אותו".

עובר הזמן ואתה מרגיש שחלק מהסיפורים כבר נמרחים קצת. יותר קשה לך לעקוב. משהו באמינות קצת נפגע. הוא עוד מוסיף לך מדי פעם משפטי אפריטיף כמו "לא ידעתי אז שזו לא תהיה הפעם האחרונה שהוא יציל את חיי". לפעמים המשפטים האלה באמת מסקרנים. לפעמים הם נשמעים קצת נואשים. אתה אומר לעצמך שזה בסדר, אי אפשר שכל הסיפורים יהיו מוצלחים באותה מידה והרי כל כך נהנית מהסיפורים בתחילת הערב, שזה לא מצדיק נטישה לא מנומסת של השיחה.

הסיפורים נמשכים ומתארכים, חלקם מוגזמים ברמה שאתה מתמקד חזק בעיניו רק כדי שהעיניים שלך לא יתגלגלו. אח"כ המבט שלך כבר נודד בחדר. אתה מחפש אדם חדש לפתוח איתו בשיחה, או אולי אפילו פינה שקטה להיות בה רגע לבד וללגום בירה. הבחור לא מתעייף ולא קולט רמזים. הוא ממשיך לנסות להתעלות על עצמו, נסחף בסיפורים שכבר מרגישים רחוקים מאוד מהסיפורים שסיפר בהתחלה. אתה קצת מתעפץ. אתה לא באמת עוקב. השמות של הדמויות בסיפור הנוכחי מתערבבים לך. למה הוא מצפה שתזכור משהו שסיפר לך לפני שעתיים בין כל הפרטים שהוא המטיר עליך? זה כבר מרגיש קצת פתטי. הוא באמת נחמד ואתה לא תשכח לעולם כמה נהנית מהסיפורים שסיפר לך לפני שעתיים, אבל אולי היה לך קצת יותר מדי ממנו לערב אחד. אולי היה צריך לסיים את זה קודם בטעם טוב. 

הסקירה הזאת נכתבה 200 עמודים לפני שסיימתי את הספר ומאז הכנסתי שינויים קטנטנים בלבד. באמת שנהניתי ובאמת שהייתי מוותר על רבע ספר לפחות.

לפני שנה•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

כשבנאדם מאבד הכול, הוא מאבד גם את עצמו. וכשבנאדם מאבד את עצמו, הוא צריך להרחיק לעיתים כדי לחפש. לאיפה? להודו, או ליתר דיוק, למומבאי.

כך היה במקרה של לין, אסיר נמלט מאוסטרליה, שאיבד את משפחתו ונאלץ להתחיל את חייו מחדש כאביון באחת הערים הצפופות בעולם. היצירה מגוללת את קורותיו כגולה שמאמץ את ההוויה ההודית – חיי מצוקה, אך גם פשטות והגשמה באחת משכונות העוני בעיר, חשיפה והתערות בין אינספור האנשים והלאומים (תוך הצטרפותו למאפיה המקומית), והחיפוש אחר אהבה.

פרבקר, אחד מחבריו הקרובים של לין, מכיר לו את מומבאי ודרכה גם את הודו. פרבקר לא חס על חברו, בדיוק כפי שהסופר לא חס על הקורא ותפיסתו המערבית – עדיף שילדים ישרדו בשוק העבדים מאשר שיגוועו באזורי מלחמה, עדיף שהמקומיים יעסקו בעבודה שחורה ומשפילה כביכול, מאשר שלא יצליחו לפרנס את משפחתם. העוני שריר וקיים, ולא ניתן לשנותו, כמו גם את יחסי הכוחות בין התיירים העשירים והמקומיים העניים. אין ברירה אלא להרפות מהאשמה, להודות על הפריבילגיה ולהפנים שבדרכך, אתה עוזר.

ההודים נחשבים חמדנים, או לפחות מצטיירים כך. אולם, הסופר טוען שהם חמדנים בדיוק באותה מידה שהם מנומסים או מעניקי כבוד, בדיוק במידה הנחוצה בהתחשב בסיטואציה. זו הסיבה שהודו מצליחה להכיל את הניגודיות הרבה בה – את שמחת החיים לצד המצוקה, את הערכים לצד הפשיעה ואת האסקפיזם הבוליוודי לצד הסבל של אינספור פליטים, בארץ הסובלת דיה. לו האדם המערבי היה חי בתנאים אלו, החמדנות, העוינות והאלימות, הייתה לדידו חמורה בהרבה.

לין מוצא את עצמו כחלק אינטגרלי מארגון הפשע של קאדרבאי, מוסלמי מאמין ומורה דרך המשמש לו כדמות אב. השתייכותו לארגון, אופיו והכתף הקרה שהוא מקבל מאהובתו קרלה, מעמידה אותו במגוון מצבי סכנה המתוארים לעילה – בדגש על חווית המאסר בכלא ההודי והמלחמה באפגניסטן. הלוקיישנים הקבועים בסיפור (שכונת מגוריו הדלה, משכנו של קאדרבאי ומסעדת ליאופולד'ס) מייצגים את מעברו התדיר בין הקאסטות באופן שיכול להתאפשר רק לזר לבן, כמו גם את הנפשות הפועלות בכל לוקיישן לפני שכל הזירות הופכות לאחת. האנשים הסובבים אותו הינם לרוב פליטים כמוהו, בעלי גורל משותף.

אין שום הצדקה לטעמי לכתיבת ספר בן אלף עמודים. סדרה אולי, אך לא ספר יחיד. התארכות שכזו מעידה לרוב על טיב העריכה הספרותית וכתיבה תיאורית-רגשנית יתר על המידה. אולם זה לא היה המקרה בשאנטראם, לא מצאתי עצמי משועמם לרגע, בספר לא היה רגע דל.
רוברטס הצליח לכתוב רומן רחב יריעה בעל עלילה קצבית שמשרתת את דמויותיו. הוא הקפיד להשתמש בשתי טכניקות ששמרו על הקורא מרותק – רמיזות לסוף דרמטי מבלי לתארו ואזכור משפטי המחץ הפילוסופיים של קרלה כדי להעמיק את דמותה ולחדד את חשיבותה (גם כשאינה בנמצא).

רוברטס מבקש מאיתנו לשים את אמוננו בדמות מורכבת, משכילה אך אלימה, מתייסרת אך אוהבת אדם, נבונה אך עיוורת למתרחש סביבה. דמות שמצליחה בדרך פלא להתעלות על העוולות והייסורים שהביאה על עצמה, אבל גם איכשהו די לשכוח מהמשפחה שנטשה. לא תמיד זה היה אמין בעיניי, מאידך קטונתי, שכן היצירה מבוססת על סיפור חייו.

הטבע תמיד שואף ליציבות אך הדרך לשם מלאה אי-סדר (המוכר כאנטרופיה). אחת השיחות המעניינות בסיפור, עוסקת בטענתו של קאדרבאי כי היקום שואף כל הזמן להפוך למורכב יותר (קבוצות כוכבים מסיימות את חייהן רק כדי להפוך לקבוצות כוכבים סבוכות יותר, יצורים פרימיטיביים עוברים אבולוציה וממשיכים להשתכלל בלי קץ). היקום שואף כל הזמן אל המורכבות המוחלטת, שהיא לטענתו אלוהים (או איתני הטבע עבור האפיקורוס).

החיים בשכונת העוני אומנם דלים יותר אך גם מלאים בכבוד, כנות, ואהבת חינם. לין חי עם התושבים כשווה להם, עד שפתח מרפאה בצריפו ובהמשך עקר מהקהילה. נדמה כי התושבים זוכרים לו זכר נעורים, אך תמהתי האם לא סביר שחלקם יסתכלו עליו גם כאאוטסיידר שחש עצמו עליון להם (בעודו תורם להם מכספו), ויחושו כלפיו גם קנאה ואיבה.
הגיבור אומנם הותיר את חייו הקודמים מאחור, אך היה תמוה בעיניי עד כמה מיעט להרהר ולפרט אודות אשתו לשעבר, ובעיקר בתו. תהיתי האם איבתו של פאריד כלפיו טמונה בכך שהוא בנו של קאדרבאי ומקנא ביחסו האבהי של האחרון כלפי לין, כמו גם, האם קרלה היא למעשה מאדם צ'ו.

יצירה שהיא קודם כל, סיפור אהבה למומבאי,
על איש שאיבד את משפחתו, קרוביו וזהותו, ומצא אותם מחדש.

הצצה אינטימית להוויה ההודית,
ארבעה וחצי כוכבים,
מומלץ.

לפני שנתיים•
★★★★★
•אור שהם
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

סיימתי לקרוא את הספר שאנטראם עוד בהיותי מטיילת בהודו. כל כך נהנתי מהתיאורים שם, זה פשוט התחבר עם המציאות בערים הגדולות כמו דלהי (למרות שהספר מתרחש בבומביי). הודו היא מדינה שאי אפשר להשאר אדיש אליה (כמו גויאבה) יהיו שיאהבו ויחזרו אליה פעם אחר פעם, יהיו כאלה שלא יהיו אמיצים מספיק כדי להגיע אליה ויהיו כאלה שפעם אחת תספיק להם להבין. אני מאלה שהייתי שמחה לחזור לקצוות שלה (לצפון ובמיוחד לדרום). הספר מלא בתיאורים, חלקם ממש האירו את התפיסות שלי לגבי הודו (במיוחד ביחס לעוני שם) באור אחר את מה שראיתי שם, גם את הדברים הקשים כמו הליכלוך והזבל ברחובות, העוני המחפיר לצד יופי באנשים (אוהבי ישראל בצורה בלתי רגילה), יופי בצבעים (הסארי הצבעוני), האוכל המושלם (אם כי החריף).
לאוהבי הודו הספר הזה פשוט מושלם.
נהנתי מכל דף ודף והצטערתי שהוא נגמר...
ממליצה בחום.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•נתי
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

טוב. התחלנו.
ביקורת ראשונה אחרי כמעט 8 שנים.
כשהייתי בת 12, הייתי תולעת ספרים. הייתי קוראת ספרים ללא הפסקה. אפילו היה לי חשבון פה בסימניה. הייתי מציקה לאמא כל שבוע שתקח אותי לצומת ספרים. מתחבאת בשירותים כדי להספיק לבלוע עוד עמוד אחד, עוד פרק אחרון, לפני שמכריחים אותי לחזור לסדר היום שלי. יושבת שעות מול אתר שחשף אותי לנוער שהוא בדיוק כמוני- קורא, סקרן ודעתני בטירוף. אז הייתי קוראת, מתרגשת, וכותבת בחזרה את המחשבות שלי על מרבית הספרים שקראתי. ואז משהו השתנה. אולי זה היה גיל ההתבגרות שמשך אותי לדברים אחרים. אולי זה היה מרוץ החיים וים של אתגרים אישיים שהתקילו אותי. יכול להיות שזה היה פשוט רצף של ספרים בינוניים-עד-גרועים שגרמו לי לאבד עניין. תהא הסיבה אשר תהא, באיזשהו שלב, הפסקתי לקרוא.
ושנים שלא קראתי.

והזמן חולף מהר, ופתאום אני כבר לא כזאת צוציקית, והנה אני כבר עולה על מדים. והנה הגיע גם זמני לצאת לשבוע שמירות, בבסיס שלא יכל להיות רחוק יותר מהבית, בשעות הכי לא סימפטיות שיש (2-6). "יהיה לך מלא זמן", אחותי אמרה לי, ושמה לי את שאנטראם בשקית- ספר מפלצתי, כבד.
והיו לי ספקות. אחותי מאוד נהנתה מהספר וכבר חודשים שניסתה לשכנע אותי לקרוא אותו. כבר נגמרו לי התירוצים, והחלטתי לתת לו הזדמנות.
וככה שברתי שמירות. כל יום מחדש. קוראת בש"ג בחושך הקר עד לזריחה המדהימה, מהסוג שיש רק בערבה.

כשקוראים את שאנטראם, נכנסים לעולם אחר. ורוברטס לא מחסיר דבר- הוא נותן לנו את הרע, ואת הטוב, את היפה והמכוער. הודו, לרובנו, שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. העוני והמצוקה שקיימים בה קיצוניים ברמה שקשה לי לדמיין, והתרבות שלהם מרתקת ומעניקה לספר אווירה יוצאת דופן שמבדילה אותו מעלילות אחרות שמתקיימות בעולמות מערביים שמוכרים לכולנו. היכולת של הסופר לשחזר את הזיכרונות שלו ולשזור את החוויה האישית שלו מהודו בתוך סיפורו של לין, הגיבור הראשי- מופלאה.

עוד דבר שמייחד את הספר הזה לעומת ספרים אחרים זה שאין לו עלילה של ממש, מה שמעניק לו תחושה אותנטית מאוד. אין כאן נקודות שיא ומתח. פה ושם יש קטעים ברוטלים שמשאירים אותך עם פה פעור. רצף אירועים שמתרחשים כי ככה זה בחיים, לפעמים דברים קורים ללא הכנה מוקדמת, ויש להם השלכות.

בסופו של דבר, שאנטראם מעניק לנו מבט על גיבור לא קונבנציונלי שלוקח אותנו במסע שלו בגלות, בארץ שעם השנים נהפכת לבית. עיקר הספר באמת עוסק באהבה. אהבה לארץ, אהבה כלפי אישה, אהבה כלפי אח, אהבה כלפי אב. וכל האהבות הללו תורמות לתהליך האישי שלין עובר בהודו כפליט. כי יחד איתו, אנחנו לומדים להתאהב בהודו ובדמויות שמלוות אותו שם. ויחד איתו, אנחנו לוקחים חלק בניסיון שלו להבין לאן הוא שייך ומה צופן עתידו.

אז נכון, כן, הספר ענק. אבל אל תפחדו מהגודל. יש כמה עמודים שלמים שמתארים את ההיסטוריה של מקלעי הקלצ'ניקוב שלדעתי הם מיותרים לחלוטין, אבל סך הכל- האורך של הספר מוצדק. ובסופו של דבר, כשמבקרים ספר, למה מתייחסים? הכתיבה מצויינת והתרגום לעברית מרשים ביותר. העלילה? לא בדיוק קיימת, ובכל זאת, יש אנסמבל של דמויות שסיפורם האישי סוחף. סוחף. וזו תכונה שאי אפשר להדביק לכל ספר. וזו אולי התכונה החשובה ביותר. הספר הזכיר לי איך זה מרגיש להקשר לדמויות, איך זה מרגיש להיות שבויה בתוך עמודי נייר. הרגשה שאבדה לי לפני שנים.

כל מה שנדרש זה ספר טוב,
שבוע שמירות,
והנה,
גם אני חזרתי לקרוא.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•רואן
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

לפני כמה זמן קראתי על איזה מחקר חברתי שעסק בצפיפות. צופפו עכברים בתחום קבוע וצפו בהתנהגותם. מסתבר באופן לא מפתיע, שיצורים חיוביים ומשפחתיים כעכברים הפכו לתמצית של טפרים ושיניים מחודדים, שהתנפלו בלי הבחנה על שכניהם ובני משפחתם. אחרי שקראתי את הספר הזה חיפשתי מחקרים נוספים על צפיפות, ולא הופתעתי לגלות ששתי האוכלוסיות שהשתתפו במחקרים כאלה היו ילדים ואסירים. שתי האוכלוסיות האלה תחומות בשטח קבוע מראש ואפשר לבדוק את התגובה שלהן לנושא הצפיפות.

לא הייתי מתקרבת אל הספר הזה לולא הביקורת של אלון (תודה רבה!). הודו נראית לי רחוקה ולא מסקרנת, וגם הספרים שקראתי של סופרים הודיים, וסיפורים ששמעתי מאנשים שמבקרים שם בקביעות לא גרמו לי לרצות להתקרב. בא רוברטס וכותב 990 עמודים (תשמעו, חתיכת משקל!) על הודו. בעצם הודו היא התפאורה. רוברטס, או בשמותיו השונים לין, לינבאבא, שאנטראם, הוא הנושא. ורוברטס שהוא מספר מלידה מספר על חייו וחוויותיו, על דעותיו ואמונותיו, הגיגיו, פעילותו ומצליח לעניין אותי עד הסוף. לא שמדי פעם לא דילגתי על שורות שכללו הגיגים שנראו לי מיותרים לסיפור, חוזרים על עצמם או לעוסים קצת, אבל רוב הסיפור הוא סיפור עלילה מרתק שכמו "אלף לילה ולילה" נמשך ושואב.

רוברטס שהיה פושע מכור לסמים לא מתוחכם מדי באוסטרליה מולדתו ברח מכלא שמור שם בריחה נועזת - דמיינו את כל הסרטים שראיתם על בריחות נועזות ואת דפיקות הלב כשראיתם את האסיר מסתתר מאחורי מוט הדגל, כשהסוהר אינו שם לב אליו...הוא התגלגל להודו וברא את עצמו כאדם אחר. הסיפור שלו נוטף כנות: אפילו לרגע לא הטלתי ספק בכך שכך נראתה לו השתלשלות העניינים. הוא מתאהב בהודו ובמנטליות ההודית (וגם באשה לא הודית...), נותן מוצא לאהבת אדם ובעלי חיים (פה הוא קנה אותי) ומתאר את הודו דרך עיניו, עיני אדם מערבי, תאור שיכולתי להזדהות איתו.

ומה עניין המחקרים על הצפיפות? התאורים של ההתנהגות שהקיפה אותו בהודו - השניוּת בין התנהגות אוהבת ומקבלת (של ההודים) לבין התפרצות של אלימות בלתי נתפסת - יש שם תאורי אלימות קשים לקריאה לפעמים - יכולה להיות קשורה לצפיפות הבלתי אפשרית של אנשים בעיר הצפופה בה הם חיים. התאורים בספר ממחישים את מה שחוקר חברתי כנראה יכול היה לנסח טוב יותר - אם תפחיתו את מרחב המחיה של אנשים עד למידה מסויימת - סביר שתקבלו התפרצויות אלימות. מתברר שמוח של עירוניים שונה ממוח של מכפריים, בעיקר באזור במוח האחראי בין היתר לויסות הלחץ. לא נראה לי שארשם בקרוב לטיסה להודו, אבל הרווחתי זווית ראייה מעניינת וסיפורי הרפתקאות שחשבתי שלא יזדמנו לי עוד.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•yaelhar
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

אני בהלם לראות שאין שום חוות דעת על הספר המרגש הזה. 990 עמודים המתארים את קורותיו של אסיר שנמלט מכלא באוסטרליה והתגלגל להודו. הספר, המתאר את הרפתקאותיו של הסופר, כתוב ברגישות רבה, הדמויות, האירועים והמקומות מתוארים באופן חי כאילו אנחנו שם ממש. לצערי חטאתי בדיעה קדומה וחשבתי לעצמי שאם זה ספר שנכתב על ידי פושע נמלט הוא כנראה לא משהו...טעות איומה. הספר הזה בהחלט שווה קריאה.
הביקורת היחידה שלי על הספר היא שכתוב בצד האחורי של הכריכה שהסופר נתפס ונכלא שוב בכלא באוסטרליה, וחיכיתי לקרוא את זה בספר אך הסתבר שהספר מגיע לסיומו הרבה לפני שזה קורה.

עורכת אחרי התגובות- כשכתבתי את התגובה נכנסתי דרך המחשב ובכל זאת לא ראיתי שום ביקורת, אין ספק, מקרה מוזר מאוד (עכשיו אני רואה שיש ביקורות).

לפני 3 שנים•
★★★★★
•גלית
שאנטראם

שאנטראם

גרגורי דייוויד רוברטס

את הספר הזה לקחתי ברגשות מעורבים, אחרי שראיתי את הכריכה וקראתי את התקציר שנראו מסקרנים, עברתי לקרוא את הפרק הראשון באתר e-vrit, ובאמת שהתרשמתי! הכתיבה היא מאוד אומנותית וניכר שיש כישרון לסופר למשוך את המילים כמו במכחול.

אז חמוש בסקרנות ובהרגשה שהנה ספר ששווה משהו הלכתי לספריה להשאיל אותו, ואז.... פתאום אני מוצא את עצמי מול ספר עב כרס "מלחמה ושלום!" לא פחות!, אוקיי לא טרחתי לבדוק כמה עמודים יש לו וזה תפס אותי לא מוכן.

אבללל... אפילו בכל זאת, החלטתי לתת לספר הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו, כי באמת הפרק הראשון השאיר בי רושם וכמו הבטחה שהספר טוב לא משנה מה.

מה רבה הייתה אכזבתי לגלות שהספר לא משהו, ואל תבינו אותי לא נכון - אני עדיין חושב שהסופר מוכשר, פשוט איך אגיד את זה, הספר לא ממריא, הוא נשאר בשלב ההתנעה באופן די עיקש לאורך כל הספר.


הקשר בין הדמויות הוא מאוד שטחי ונשאר על אש נמוכה, ולדעתי יש יותר מידי הגיגים בספר ופחות מידי רגשות.

לין, פושע מבוקש שנמלט מהכלא מצליח להסתנן להודו, וזהו... שם נגמרת העלילה פחות או יותר, הוא די נתקע בהודו.
העבר של לין נשאר תמיד אפוף ערפל ולצערי הסופר לא ממש מגלה יותר מידי מהעבר המסקרן הזה אלא רק שולף אזכורים ממנו כשמתאים לו. ולין כביכול יוצר חברויות חדשות עם שלל דמויות צבעוניות, אני אומר כביכול כי אין עומק אז אין שם באמת חברות.

וזהו, אז די התבאסתי על זה..

ההרגשה הכי חזקה שלי מהספר זה הריקנות, אין שם תוכן... רק הגיגים.

פחות בשבילי.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•שוש
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“"נדרשו לי זמן רב ועולם שלם כדי ללמוד את מה שאני יודע היום על אהבה...". לי, לעומת זאת, נדרש זמן קצר”