איזה מרחק בין מה שחשבתי שתהיה בשבילי הקריאה בספר הזה לבין מה שקרה בפועל. מזרח ומערב? כן. אפשר לחייך ולקרוא לזה מזרח ומערב.
חשבתי שזאת תהיה קריאה סנטימנטלית, קצת כמו דורית רביניאן, וכיוון שדודה שלי, האחרונה מבין אחיו ואחיותיו של אבא שלי, נפטרה לא מזמן ולקחה איתה את כל הזכרונות על קהיר שיכולתי למצוא מיד ראשונה, התאים לי לקרוא משהו כזה, משפחה מקהיר שעוזבת את מצרים בשנות החמישים וחלק מגיעים לישראל, השאר מתפזרים בעולם. אז נכון שהכל היה מאד מוכר ומאד קרוב אבל לרונית מטלון יש כל כך הרבה מה להגיד והיא עושה את זה בצורה כל כך מקורית וכל כך מעניינת עד שבכלל לא הצטרכתי כאן שום סנטימנטים.
אף פעם לא הצלחתי לברר עם עצמי עד הסוף איזה מהזכרונות שלי הם אמיתיים, משהו שאני זוכרת מאז ההתרחשות, ואיזה ניטעו אצלי לאחר מכן תודות לתמונות (אמא שלי אהבה לצלם) או סיפורים שסיפרו לי על עצמי. נראה שבהרבה מקרים רק התבוננתי, הקשבתי ואז אימצתי ועיביתי. התהליך הזה שבו יש נקודת ייחוס סטאטית וממנה משתרגת מציאות, לפעמים אמיתית ולפעמים בדיונית, הוא בבסיסו של הרומן הזה. כל פרק מתחיל בתמונה מצולמת שרונית מטלון מתארת אותה ואז מספרת סיפור. והיא עושה עם זה המון. גם מבחינת המשקל שהיא מייחסת לפרטים בתמונה. לפעמים דוקא האקראי, מה שהונצח לגמרי במקרה כרקע לנושא המצולם הופך להיות בעל משמעות גדולה. גם בהבנה שלה את מה שאנחנו מייחסים לתמונה, הקרדיט שאנחנו נותנים לה כמשהו אמין שאי אפשר להתווכח עם הנכונות הפיסית של מה שנראה בו. פתאם אנחנו מגלים שצריך להשגיח, שהתאור הזה שלה את מה שקורה שם הוא לא בהכרח נכון, שאפשר לבקר את מה שהיא אומרת ושלא להכל מוכרחים להאמין. אפשר, רק לא מוכרחים.
הספר עוסק במידה רבה בשאלות של זהות שחלק ניכר מהמורכבות שלהן קשור בפערים תרבותיים שיוצר חינוך קולוניאליסטי בחברה אפריקאית או ערבית. בבחירה שתמיד עומדת לפתחם של זרים: להיטמע או להתבדל. וגם, כשבחרת, במידת היכולת שלך לעשות את זה, כי לא הכל תלוי רק בך והמחיר, במידת האיפוק וההבלגה שעשוייה להדרש כדי להצליח בזה, הוא מחיר שלא כל אחד רוצה או יכול לשלם.
ויש פה גם אהבה גדולה, אם כי אולי פה אני מייחסת לה את אשר בליבי, לאנשים ולתרבות שיש בהם איזו מזיגה של נחישות ופייסנות, מהפכנות לא מיליטנטית, השכלה רחבה ושליטה עצמית לצד אמוציונאלית ובטן רכה.
הסוף? הוא מעולה. מהטובים שקראתי. כזה שמצד אחד מסכם מאד יפה הרבה ממה שנאמר ויחד עם זה מביא איתו מבט חדש, שולח אותך להתבונן מחדש, להרהר.
קצת אחרי שדודה שלי נפטרה עברתי על האלבומים שלה כדי למיין את התמונות, לקחת אלי את אלה שאני רוצה. את רוב האנשים המצולמים הכרתי, לא תמיד באופן בלתי אמצעי אבל לפחות ידעתי מי הם היו ומה הקשר שלהם למשפחה שלנו, אבל פה ושם היו תמונות שלא היה לי מושג מי האנשים המצולמים בהן וגם, לראשונה בעצם, כבר לא היה לי את מי לשאול. עכשיו, אחרי שקראתי את הספר, אני מצטערת שלא לקחתי אותן. למזלי זה עוד לא מאוחר ואני חושבת שאני אחזור לדירה שלה ואקח. יש בזה משהו, בלהחזיק בתוך האלבום המשפחתי שלך גם תמונות כאלה, משתרבבות, לא לגמרי קשורות אבל גם לא לגמרי בלתי קשורות ותמיד אפשר לתהות או להמציא משהו שיסביר את הקיום שלהן אצלך.















