ביקורת ספרותית על הרחוב מאת ישראל ראבון
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 25 במאי, 2015
ע"י מתלמד


יש להתעטש ויש. יש התעטשות שאחרי קמצוץ טבק של שבת. ביום חול, צריך להתאמץ הרבה יותר כדי להשיג את העונג הזה. אבל, זה שווה. בסך הכול צריכים לרדת קומה אחת. ז' מדרגות כפול שתיים. למטה, יש את מחסן הספרים העתיק. ואין לך חובב ספרים, שמוכן יהיה לגלות ואפילו רמז קל על כתובתו. מחשש שמא יקדימנו אחר.
אני מייגע אתכם בסיפורי עיטוש, אבל יש כוונה לדבר, כמו שמיד אסביר.
בתוך תערובת הספרים העתיקים, המשומשים והמאובקים, אני נוהג לעתים מזומנות ללכת לאיבוד. אני יודע שאני מפסיד יום עבודה. אבל הרווח. לא רק התעטשות, אבל גם. יפות השעות הללו של השוטטות. כשכל ספר, עולה רק 7 שקלים. ההגבלה היא רק מצד המקום. ומצידה של הפלונית שכבר מצטערת על הערמות הראשונות שממלאות את כל הבית, למן השידה הסמוכה למיטות ועד לשולחן המטבח.
פעם אחת בחודש, לפחות, נוהג אני לשהות בחדרון הקטן והמאובק הזה. מתעטש מאבק ומתענג מהריח החמצמץ. ואל תהי קלה בעיניכם. כי כפי שכבר למדונו רבותינו זכר חכמתם היהודית לנו לברכה, 'מציאה טובה באה רק בהיסח הדעת'. ואין ברירה לו למחפש המציאות אלא לאבד מדעת. רק אחרי שנאבדים, נמצאות המציאות.
חוש נוסף, חולני, במובן הבריא של המילה, נדרש למחפש המציאות: בינת הלב. מה שהיום קוראים אינטואיציה. כי אין שום יכולת להכיר בכריכת הספר, או בכיתוב המגרה שמאחוריו, לדעת מה טיב תוכנו. ואם אלך במקום שאין מכירים אותי, אודה על האמת ואספר כי מלאו ארונותיי ספרים שאין בהם חפץ. אלא מתוך שחושש אני שמא יבוא יום ויכלו החומרים, אני משאירם. למגינת ליבה של הפלונית שלי.
כך או כך, לא על התעטשות אני בא לספר, גם לא על אבק ולא על אינטואיציה.
אני מספר על ספר אחד, אדום כריכה שמצאתי בין האבק והעיטושים. אין לי שום דרך להסביר מה משך אותי בו. ישן ובלוי היה. וכריכתו האדומה-אדומה, ממש דוחה אותי. עד עכשיו. כן, אני מהזמן שבו ציור צריך להיות יפה. ואני מתכוון מבחינה אסתטית. קשה לי עם קווים מקושקשים, למרות שהם גאוניים.
אין לי מושג איך ולמה. ניקיתי את האבק, התעטשתי, שילמתי ויצאתי. התחלתי לקרוא. ומאז, אני לא משתעל.

*

איש אחד, פולני, חילוני, וכמובן יהודי, כתב משהו מוזר ומלנכולי. זאת אולי המהדורה הראשונה של סצנת ההומלס המודרני. ולא שחסרו מחוסרי בית בימי קדם, אלא שהם עדיין לא גיבשו זהות ודמות. הם סתם היו חסרי בית. ראבון, היה הראשון לפחות שאני מכיר, שפיתח את ההומלסיות לאומנות. אולי אפילו אומנות גבוהה.
גם אם זה היה קורה לו היום ברחובות רמת גן, והוא היה מעלה את זה בפוסטים לפייס, זה היה עשוי לעניין אותי. אלא שזה קרה לו בלודז', ובתקופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. הסיטואציה הזו של חייל יהודי משוחרר שמתברבר בעיר הטקסטיל באחת משעותיה ההיסטוריות, ומתעד בכישרון מקאברי את מה שקורה בה, הופך את הספר לכמעט נשגב.
אז מה, עכשיו אתם מתחלקים לשתי קבוצות לא זהות. רובכם אומרים, סססמק על לודז', ראבון והיידיש, אבל יש מיעוט מתוככם שעכשיו יעשה הכול כדי למצוא את האדום הזה ולגמוע את שורותיו. אז אל החלק הזה אני מדבר. למרות שאני נאלץ לחנוק כמה התעטשויות מגרות והרבה גרגירי אבק. זה כדאי.
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
מתלמד (לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
תודה לכם.
נעמה 38 (לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
הוקסמתי.
אפרתי (לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
נהדר, כרגיל. אסותא. לבריאות. געזונטהייט. סימן שזה אמת.
אריאל (לפני 10 שנים ו-3 חודשים)
הפטשי! נהדר.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ