למרות שאני עדיין לא בת 30 ולמרות שלא קראתי בחיי כל כך הרבה ספרים (כמובן יחסית לקוראים של סימניה) אני מרשה לעצמי לקבוע כל מיני עובדות בנושא ספרים וסופרים. למשל שהספר הזה של גבריאל מרקס הוא יצירת מופת. לא רק שהוא ריתק והסעיר לי את הדמיון הוא גם נתן חווית קריאה שקשה לתאר במילים. וזה לא שהיה לי פשוט. ההתחלה הייתה מתסכלת עם כל השמות האלה שחוזרים על עצמם, ועיקמתי את הפרצוף בכעס כשנאלצתי לחזור אחורה לדף אילן היוחסין, ואז הספר נפתח לי וזרמתי עם הקריאה בהנאה גדולה ובעניין רב.
הסיפור המופלא של משפחת בואנדיה בעיירה מקונדו עורר לי את הדמיון כמו שהרבה מאוד ספרים קודם לכן לא הצליחו לעשות וזאת למרות שזאת הייתה המטרה שלהם (כן אני פונה אלייך גברת ג'.ק. רולינג), גם החיבור הזה בין מציאות החיים היומיומית הקשה לבין אירועים מופלאים שנכנסים לתוכה בטבעיות (כן אני יודעת, ריאליזם מאגי) העיפו לי את השכל. הדמויות בספר הזה מורכבות יותר ממה שנראה ממבט ראשון, כל אחת מהן עם הסיפור האישי שלה, המאבקים, התקווה והחלומות. מרקס הצליח להעניק לכל דמות מורכבות ייחודית וכך גרם לי להזדהות עם רובן ולחוש את כאבן ושמחתן. גם הכתיבה שלו שעשירה בכל מיני דימויים יפים גורמת למקונדו להיות מקום שאפשר להאמין שבאמת היה קיים איפשהו בקולומביה.
מאה שנים של בדידות הוא לא סתם ספר - בשבילי הוא כמו מסע לתוך עולמות מופלאים מלאים באהבה, כאב, אכזבה ותקווה. זהו ספר שגרם לי להרהר על המקום שלי בעולם ועל קשרים בין אנשים. כולנו בעצם לבד במקום הצפוף הזה. אז אם לא הבנתם עד עכשיו יש כאן חתיכת המלצה. זה ללא ספק אחד הספרים טובים שקראתי בחיי, ואני בטוחה שאחזור אליו שוב לעוד קריאה, ואולי בביקורת הבאה אתייחס למשפט הראשון והמפורסם שהבטחתי להתעלם ממנו, רק כי כולם עשו את זה לפני.

הרבה זמן אני מחזיק בדעה שגבריאל גרסיה מארקס הוא לגמרי אובררייטד. בתגובה לאמירה הזאת, תמיד היו עונים לי שלא קראתי את "מאה שנים של בדידות". ובכן, הטיעון הזה כבר לא בתוקף ודעתי עליו לא השתנתה.
לא אתיימר ואנסה לסכם את עלילת הספר הזה, זה בלתי אפשרי. אין סוף דמויות עם שניים-שלושה שמות בלבד לוקחים חלק באין סוף אירועים שפשוט אי אפשר לעקוב אחריהם. אז בגדול, הספר מספר את תולדות משפחת בואנדיה לאורך מאה שנים. שבעה דורות של אהבות ואכזבות, שמחות וטרגדיות, תככים ומזימות, מלחמות, אסונות ומה לא. במקביל, זה גם סיפורו של מקונדו, מושב שהוקם על ידי המשפחה וחווה איתם את כל התהפוכות.
אני לגמרי יכול להעריך את העבודה של גרסיה מארקס בספר הזה. הוא בונה עולם פנטסטי קסום ומעניק אופי לכל אין סוף הדמויות שלו. הדמיון שלו משתולל ללא רסן בכל עמוד ועמוד והקורא נזרק לעולם קסום. מעל הכל, ראוי להערצה הקצב המסחרר של הספר - אם להשתמש במושגים של ריצה, אז גרסיה מארקס רץ מרתון בספרינט והקורא מסיים את הספר עם הלשון בחוץ (מילולית).
יש חלקים שהספר שאב אותי לתוכו ולא יכלתי להפסיק לקרוא אותו. יש בו תיאורים נהדרים וקטעים מרגשים, אך רוב הספר אינו כזה. יותר מדי קטעים סתומים שאי אפשר לרדת לסף דעתו של המחבר ולא מעט "קריאות זומבי", בהם "התעוררתי" לאחר מספר עמודים ושאלתי את עצמי "מה קראתי עד עכשיו?" או "לאיזה אאורליאנו הכוונה בחלק הזה?". רמת העניין בספר עולה ויורדת בפראות ממש - מפרק שיכל להיות פסגת הספרות ועד לעירבוביה מוחלטת של דמויות ואירועים בלתי ניתנת להבנה. בנוסף, אפילו ששם הספר כולל בתוכו תקופת זמן, תחושת הזמן בספר מעורערת לגמרי.
למרות שהעולם בספר הוא פנטסטי, ניכרת בו המציאות של אמריקה הלטינית - מהפכות צבאיות ומלחמות הליברלים נגד השמרנים, מקומה של הדת הקתולית וההתערבות של גורמים זרים בעינייני המדינה.
"מאה שנים של בדידות" הוא מהספרים האהובים של המאה העשרים (ואולי בכלל) והוא נכלל בכל רשימה של הספרים הגדולים של... לדעתי לא בצדק. ייתכן שהיה בו משהו אוונגרדי בתקופה שיצא (שנת 67), אך אותי אישית הוא התיש וממש חיכיתי לסיים אותו. למרות זאת, לא אמליץ לכם לא לקרוא אותו (למי שעדיין לא קרא). בכל זאת מדובר בקלאסיקה בעלת ערך שכל אוהב קריאה ראוי שיכיר.
מאוד קשה לדרג ספר כזה. אני יכול להבין כל דירוג שהספר הזה מקבל מאחד ועד חמישה כוכבים. אך ביקורת בסימניה זה עניין רציני ואין בו מקום להנחות. אז מצד אחד, גרסיה מארקס בהחלט ראוי לשבח על המאמץ והדמיון. מצד שני, הוא גזל ממני הרבה אנרגיה ולא ממש התחברתי.
סה"כ אפשר לנסות ומי שיאהב ירוויח.

הספר הוא כמו אגדה. אגדה של ספר.
המקום הוא מקונדו, ישוב זעיר, ההופך לכפר ועיירה, ונוסד ע"י משפ' בואנדיה, אורסולה ואאורליאנו בואנדיה. מכפר קטן בשום מקום, ליד נחל צר שטוב לטבילה, באקלים טרופי מאובק, חם ומעיק, היישוב הלך וגדל, רבעיו הלכו והתגוונו, משפחת בואנדיה אף היא גדלה וכמובן השפעתה.
ההשפעה פשטה והתרחבה מעבר ליישוב וכוחו של ראש שבט בואנדיה הפך את תוארו לקולונל אאורליאנו בואנדיה. אבל עזבו שמות, באשר אלה הולכים וחוזרים על עצמם ולרגע צריך לעצור מהקריאה ולחשוב במי מדובר, אם זה אכן מה שרוצים לעשות. אם בוחרים להקשיב לאגדה, לראות כיצד דברים מתפתחים בפלא כתיבתו של גארסיה מארקס, העונג רב. ובאגדה כמו באגדה, הדברים לא תמיד מציאותיים, אבל טוב שישנם.
לא רק בני המקום ערים לקסם השורה על המקום. גם חברת הבננות מוירג'ינה, ארה"ב, ערה לפוטנציאל וזו שותלת דונמים רבים מה שמביא לשגשוג של המקום, שגשוג כלכלי ומדיני. מסילת רכבת חדשה מביאה זרים למקום, אבל גם סחורות מכל העולם. כל אלה מקדמים את מקונדו ולבסוף מביאים עליה את חורבנה, כשהמקומיים נלחמים נגד חברת הבננות הנצלנית.
הירידה לפרטים עושה עוול לספר. השמות רבים, וחסרי חשיבות כמעט, רק אם המשפחה אורסולה "מתעקשת" להמשיך לחיות ולנהל את המשפחה, גם כשהיא כבר עיוורת. רק במותה מוצאים אוצר הקבור במקום שאיש לא חשב ששם יהיה. האוצר מסמל שיבה לפאר המקום, רק לא לאורך זמן.
שני שליש מהספר קסומים, השליש האחרון קצת איטי, אבל עשרת העמודים האחרונים מסכמים את הכל ונקראים בעצב, עצב על שקיעתה של משפחה, שקיעת משפחה רבת השפעה, שמקונדו נוסדה עמה ושקעה עמה.
יופי של ספר.
ורק פניה לעם עובד: עותקים רבים מהספר כבר מצויים בידי הקוראים, אבל אין הצדקה שספר שתורגם בצורה נהדרת כל כך, יסבול משגיאות הגהה רבות כל כך. וכן, אמונות הן לעד טפלות ולא תפלות.

מאה שנים של בדידות הוא ספר שנראה כמו אגדה, אבל כואב כמו חיים אמיתיים.
כל דור חוזר על השגיאות של הקודם, עד שהבדידות נהיית כמו ירושה.
קשה, יפהפה, מתיש, מהפנט – כמו חלום שאתה לא בטוח אם אתה רוצה להתעורר ממנו או להישאר בו עוד קצת.

"שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח." (המשפט הפותח את הספר, עמוד 5).

ישנם משפטים המהווים פתיחה לספר ולא מאפשרים לקורא שום אפשרות זולת קריאתו בנשימה עצורה. כזהו ספרו של גבריאל גרסיה מארקס "מאה שנים של בדידות". הספר המתאר את קורותיה של משפחה בקולומביה לאורך מאה שנים רוויות באהבה, יצרים, מלחמה ובעיקר קשרי משפחה עבותים ובלתי ניתנים לניתוק. החל מאם המשפחה אורסולה, הקולונל אאורליאנו בואנדיה ואמירתו, חוזה ארקדיו ורבקה. תיאוריו הקולעים של גרסיה מארקס את ההוויה הדרום האמריקאית, העצב, ההומור הדק והאמירות שהוא שם בפי גיבוריו דוגמת: "'תגידי לו,' אמר הקולונל, 'שאיש אינו מסתלק מן העולם כשהוא צריך למות, אלא כשהוא יכול.'" (עמוד 219). ו- "העולם הוא ודאי חרא אחד גדול, כשאנשים נוסעים במחלקה ראשונה והסִפְרוּת בקרון-משא."(עמוד 355).

ספר מומלץ בחום. הנאה אמיתית.

אנחנו אף פעם לא באמת נוגעים אחד בשני. האלקטרונים שלנו דוחים אחד את השני בצורה כזאת שאין באמת מגע בין החלקיקים. המוח שלנו מפרש את זה כמגע, אנחנו מרגישים את זה, אבל בפועל תמיד נשאר מרווח, גם אם הוא קטן כל כך שרובינו לא מצליחים אפילו לדמיין אותו. באותה מידה, אנחנו אף פעם לא נוכל לחדור לנפש של אדם אחר. עם כל ההזדהות, האמפתיה ואפילו האהבה אנחנו אף פעם לא יכולים באמת להרגיש את מה שהוא מרגיש. ואף אחד אחר לא יכול להרגיש אותנו. זה מה שיוצר את הבדידות הנצחית שלנו.
משפחת בואנדיה בספר מורכבת מהרבה דמויות כאלה, כל אחת והעולם הפנימי והייחודי שלה. לכל דמות דרך משלה לנסות להתמודד עם הבדידות הזאת: עיסוק בפוליטיקה, מלחמות, אהבה, תשוקה, גידול ילדים, אומנות, אמנות, לימוד. כל אחד פועל בדרך אחת או משלב בין הדרכים. כל הדרכים שונות זו מזו וזהות זו לזו בעת ובעונה אחת. הכל נע במעגל ומגיע לסוף הבלתי נמנע שהיה ידוע מראש. ובכל זאת, כולם מנסים.

גנזתי את הביקורת המקורית שהייתה שלילית במקצת. בקריאה שנייה הדברים נראו אחרת. מודה שטעיתי, מדובר ביצירת מופת.

הספר הזה בא אליי בתקופה טובה מאד.
הרגשתי קצת בודד, אז לקחתי אליי את הספר שנח אצלי במדף ולא הקדשתי לו תשומת לב עד כה- "מאה שנים של בדידות". לא יודע לשים את האצבע על הסיבה בגינה לא לקחתי אותו אליי עד עכשיו, אולי משום שאני נוטה להתרחק מקלאסיקות ואולי משום שאני אוהב סיפורת ישראלית, ארצית, ריאליסטית- ולא כזו שמתרחשת במחוזות רחוקים, דמיוניים ולא אמינים.
ובסוף יצא שהאמנתי. קראתי, ועל אף הבנות המרחפות באוויר, הגשם שלא מפסיק לרדת במשך שנים, האנשים שחוזרים מהמתים והעיירה השלמה שלא נרדמת- על אף הדמיון והגרוטסקיות, האמנתי. המחשבה שיש אי שם, אולי ביקום מקביל, אולי בנקודה גיאוגרפית שעוד לא הגענו אליה, עיירה שקורים בה הדברים הללו בדיוק- המחשבה הזו החליקה לי בגרון בקלות. נהניתי ממנה מאד, נהניתי מהיכולת להתרחק מכל מה שמוכר וידוע ולצייר ציורים דמיוניים על מעשיות ואגדות-עם שלא יקרו פה אף פעם.
ואם יכולתי לדבר לספר/לסופר, הייתי אומר לו תודה על שהפיג את בדידותי לרגע, והחזיר לי את היכולת לדמיין. גם אם זה מופרך, גם אם זה לא אמין, גם אם זה לא יכול לקרות כאן ועכשיו. מי בכלל צריך כאן ועכשיו?

הספרים " הרגילים" או הרומנים הדימיוניים או המציאותים נכנים לעתים קרובות באותה תבנית ( הפרבולה של גאוס).
ז"א זה מתחיל באופן מסויים ואז המתח והעניין מתחיל לעלות עד שזה מגיע לנקודת שיא . לספר טוב יש נקודת שיא אחת לא תמיד הקורא יכול לספוג יותר מנקודת שיא אחת, לכל היותר שתי נקודות, ואז רגיעה , ירידת מתח וסוף טוב במקרה של " 100 שנים של בדידות" הסיפור הוא כמו ספירלה ( דמוי השטרודל המפורסם שמקלידים למייל) אין נקודת שיא. נקודת ההתחלה היא גם נקודת סיום כמו שנקודת סיום היא התחלה חדשה.
הכותב כמו יצא מעורו , תיאר את הסביבה שלו נעים סביב עצמם כל אחד מהם הוא עולם ומלואו אך גנטית הוא שעתוק של הוריו או סביו. בסופו של דבר אחרי 100 שנים דבר לא באמת משתנה. סיפור מדהים . לא פשוט לקרוא , לא פשוט להבין את הרעיון ולחדור לשריון האינטלקטואלי של הסופר. זה קורה רק כאשר הקורא יכול לראות את הסיפור על פני סביבתו בדרך שלו.