התעלומה לא כל כך עניינה אותי. לא היה אכפת לי כשאנשים נרצחו אחד אחרי השני. לא התחברתי לאף דמות. העלילה הייתה די בנאלית ומשעממת.
אני תוהה אם כל הספרים של אגתה כריסטי הם כאלה או שמא חלק מהם יותר טובים מהספר הספציפי הזה. לא אהבתי אותו בכלל. במהלך הקריאה חיכיתי אולי בכל זאת יגיע משהו מעניין וזה אף פעם לא בא אז קראתי סתם אפשר לומר. סתם ככה קראתי 277 עמודים.
לא מומלץ בעליל, מאכזב ביותר.

ספר מצוין, אלמותי, רלוונטי תמיד. הכל מדויק להפליא.אגתה כריסטי במיטבה, אמם של הרלן קובן, לה קארה, יו נסבו, לי צ'ילד ועוד. ככה כותבים קלאסיקה.נקרא בלי יכולת להפסיק 0מזל שיחסית קצר). מומלץ בחום רב

מיהו הרוצח?

ברוב ספרי/סרטי המתח העלילה מתנהלת תחת השאלה הזו. הרעיון של עלילה הזו, היא להפוך אותנו מפסיביים לאקטיביים, כאילו הסופר פנה אלינו ואמר לנו "כך תג, ברכותיי הצטרפת לצוות החקירה, אני סומך עליך שתעזור בפיענוח."

היום סוג העלילות הללו די מיצו את עצמם, כי ברוב הפעמים קל לזהות מי הרוצח כבר בהתחלה. אנחנו מנחשים מראש, כאליו היינו בתחרות הימורים "הרוצח הוא הבלש, זה ברור כי..." בכל זאת כמה כבר אפשר להפתיע אותנו. התחושה היא שנגמרו לקוסם השפנים בכובע.

אם כך מה מיוחד בספר הזה?

הסופרת בחוכמה רבה מנטרלת שתי קלישאות שגורמות לספר הזה לעלות לרמה של מופת.

האחת – היא מוותרת על הטעיה של חשוד מרכזי – לא מעט עלילות בונות לנו רמזים שאנחנו אוספים באיטיות ואז מגיעים למסקנה שהרוצח הוא... ואז הסופר מודיע לנו שבניגוד למה שחשבנו הוא לא הרוצח, אלא הבחורה או השוטר... ע"מ להצדיק את הבחירה ההזויה של הרוצח, הסופר מסביר רטרואקטיבית את הרמזים "שפספסנו" מה שבדרך כלל מסתיים בתהייה "זה לא הגיוני".

השנייה – היא מוותרת על הסוואה ריגשית - למרות שיש בסיפור רציחות הסופרת לא משתמשת באימה או חרדה ע"מ להטעות אותך בפיענוח הרצח. לא מעט עלילות גרומות לנו להיקשר לדמויות בסכנה ואז אנחנו מפחדים עליהם ונכנסים לחרדה כאשר "נשמע רעש במדרגות המרתף...". הסופרת מרכזת 10 דמויות שאנחנו לא יודעים עליהם שום דבר. ע"מ לוודא שאנחנו לא נקשרים רגשית, כבר בהתחלה היא מודיעה לנו שלכל אחד יש שק שרצים ואין פה צדיקים.

אני מעריך מאוד סופרים שמאתגרים אותי שכלית. הסופרת מספיק בטוחה בעצמה לא להשתמש במניפולציות זולות. היא לא מוכנה שהפתרון יתגנב בהיסח הדעת. היא דורשת מאיתנו להיות ערניים ושכלתניים. התעלומה מבחינתה היא משוואה מתמטית בעשרה נעלמים. התפקיד שלנו הוא לפתור את המשוואה.

לצערי לא הצלחתי לפתור את המשוואה. כשהסופרת גילתה לי את הפתרון, לא יכולתי רק להשתאות ולמחוא כפיים, "בראבו!"

נ.ב

הספר נכתב בשנת 1939 יצא לאור בשם "עשרה כושים קטנים." מסיבות של תקינות פוליטית, שונה השם ל "ולא נותר אף אחד".

קודם כל וידוי- מעולם לא קראתי ספר של אגתה כריסטי. את הספר הזה קראתי במסגרת מועדון קריאה ואני שמח על כך מאוד. אבל אני חייב לומר שנדרש מסע שכנועים ואם הספר לא היה נבחר למועדון הקריאה אין שום סיכוי שהייתי מעיף בו מבט שני. קודם כל בגלל הכריכה האנמית והמיושנת שלא מושכת בכלל את העין. וגם בגלל השפה בה הספר כתוב, שאינה יומיומית והעובדה שכל פרק מובא בגוף שלישי על דמות אחרת ואני פחות מתחבר לסגנון הזה.
אז למה כן, בכל זאת? קודם כל כי התעקשו במועדון הקריאה שארחיב את אופקיי ואני מעריך את דעתן של הנפשות הפועלות. נקודה חיובית משמעותית נוספת- מדובר בספר קצר של 277 עמ', וכל פרק מחולק לתתי פרקים קצרצרים כך שזה מגביר את החשק לחסל אותו צ'יק צ'אק. והסיבה המשמעותית ביותר, אודה ולא אבוש- נהניתי!! מדובר במותחן חכם ואינטליגנטי שסיימתי ב-6 ימים, זמן שיא מבחינתי. לא הצלחתי בשום אופן לנחש מי הרוצח/ת וכל פעם כשחשבתי שצדקתי הקלפים נטרפו עד לסוף המפתיע והמתוחכם מאוד.
לסיכום, אני ממש שמח שיצאתי מאזור הנוחות שלי ונתתי צ'אנס לספר הטוב מאוד הזה. עליו נאמר:
"אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו".

״ולא נותר אף אחד אחר״-אגתה כריסטי

הוצאת עם עובד
277 דף

אין לאגתה כריסטי מתחרים!!!!!

״אי הוא עולם לעצמו. עולם שממנו אולי לא חוזרים״

השופט לורנס וורגרייב, שבדיוק יצא לפנסיה. ורה קלייתורן, מורה להתעמלות ביסודי. קפטן פיליפ לומברד, הגיזעני. מיס אמילי ברנט בת ה-60, לא אוהבת את העידן החדש. גנרל ג׳ון מקארתור שמשרת בצי. ד״ר אדוארד ארמסטרונג, פסיכיאטר שאוהב פינוקים. אנטוני מרסטון, נהג שנוסע כמו במירוץ מכוניות, עם רכב יקר ומוציא עיניים.
המשרת ואשתו מר וגברת תומס ואתל רוג׳רס.
כל העשרה הוזמנו לחופשת קיץ באי החייל עליו יש אגדות מי רכש ומי גר. מי זה מר מוני הרוכש העכשווי?
כל העשרה לא מכירים, אך לכולם יש מכנה משותף.
הם היו מעורבים ברצח!!!!!!!!!!

מר ויליאם בלור (אחד מהעשרה), שוטר לשעבר, שמחזיק את רשימת כל עשרת האנשים שהוזמנו, ע״י מר וגברת מוני שאף אחד לא ראה, יושב על הרכבת בדרכו לאי החייל ומולו זקן זר שאומר לו שסופה מתקרבת. הישמר והתפלל. מר בלור היה צריך להקשיב לו…..
כולם יורדים בתחנת אוקברידג׳. אנטוני גם מגיע, עם הרכב הנוצץ והגדול שלו.
הם מתארגנים בחדרים ומגיעים לארוחת ערב טעימה ואחכ נכנסו לחדר ההסבה עם נוף לים.
שם עולה קול שמאשים כל אחד ואחת ברצח שביצע.

ואז מתבצע רצח מיידי של אחד האורחים. למוחורת מתבצע רצח נוסף.
הפעם אין בלש/ית. הפעם האורחים, בראשם השופט ווגרייב, נאלצים לחשוב מי הוא מר מוני שהזמין את כולם במירמה, יודע כל דבר עליהם ועל משפחתם וחבריהם וכמובן, מי הרוצח, שלא סיים את עבודתו.

הספר נקרא במתח ללא הפסקה, מתגרה בקשב של הקורא. יש דברים הגיוניים ויש לא, אבל בסוף הספר התמונה נגלת להפתעה המושלמת של הקורא וכל הפאזל מושלם בצורה ברורה.

וכמובן שאי אפשר ספר של אגתה בלי כוס תה מבורך לנפש,לאורחים…

נו, ספר של אגתה, ברור ללא כל צל של ספק שהוא מומלץ!!!!!!!!!!!!!!!!

קל לי לסכם את הספר הזה בשתי מילים, מילים שכנראה לא יפתיעו כל אדם שנתקל באחד הספרים האגדיים של המלכה האם הבלתי מעורערת של ספרות המסתורין אגת'ה (או אגטה, תלוי באיזה תרגום) כריסטי- פנינת ספרות.

בהרחבה קצת יותר ארוכה, סיפור האהבה שלי עם הספר הזה ובכללי עם הסופרת התחיל בדרך הרגילה והאופיינית: סרט הוליוודי עטור תקציב ורשימת שחקנים ידועה, רובם הגדול מוכרים מכל מני פיסות הוליוודיות שונות, אשר קיבל כתוביות בעברית וזכויות שידור בארץ. הסרט המדובר הוא כמובן "רצח באוריינט אקספרס" שגרם לי להוסיף את הספר לרשימת חובת הקריאה ועליו תעלה ביקורת כאשר אקרא אותו. בכל מקרה, באותו הרגע החלטתי שאני רשמית רוצה להכיר את העולם של אגת'ה לעומק, להיכנס לז'אנר גם בסיפורת ולנסות לחקור את הפשע עם כל עמוד ועמוד. משהו בסיפור הספציפי הזה גרם לי להרגיש בלשית ולחלום על להיות הרקול (או הרקולה, שוב, תלוי באיזה תרגום) פוארו רק לתעלומה אחת, או שתיים, או יותר. הספר הראשון שלקחתי הוא דווקא הספר הזה, "ולא נותר אף אחד" שמספר על עשרה אנשים המגיעים לאי מסתורי ונרצחים אחד אחד, מבלי שזהות הרוצח תתגלה.

העלילה, קודם כל, משכה אותי ממש לפתוח את העמוד הראשון ולהתחיל לקרוא. לא הפסקתי לקרוא וסיימתי את הספר תוך מספר ימים (277 עמודים), דאגתי לקחת אותו איתי לכל מקום שאליו הלכתי גם כאשר הדפים יצאו ממקומם ודאגתי לקרוא ממנו לפחות כמה עמודים כל פעם. התקציר בגב הכריכה לא מספר הרבה, אבל אין לי מילים לתיאור העלילה המושלמת, המקורית והמותחת של אגת'ה כריסטי. הטוויסט האהוב עליי הוא דווקא בספר הזה, שמבחינתי מנפץ את כל המוסכמות של ספרי חקירת רצח אשר במרכזן תמיד תעמוד דמות של בלש\ית מבוגר\ת שנשלחת לחקור ולמצוא את הפושע בעצמה כי בספר הזה, דווקא בספר הזה- הקורא הוא הבלש. כבר מההתחלה הוא נחשף לדמויות כאשר כל אחת מגיעה לאי בדרכה שלה, למחשבות שלה, לרגשות שלה ובכללי לכל מה שיכול לעזור לשייך תכונות אופי ובהמשך, כשדמות נרצחת, הוא צריך לנסות ולפענח בעצמו את התעלומה עד לסוף הסיפור. הדבר לא פשוט- הרמזים מושתלים היטב בסיפור והשתלשלות האירועים נותנת לסוף את התפנית המפתיעה שמגיעה לו, כיאה לספר מהסוגה הזאת ומשאירה את הקורא, הבלש, הצופה מהצד, בפה פעור.

הדמויות, גם פה נשבר מעין מוטיב של סופרים, במיוחד של ספרות הנוער הפופולרית שנהוג לבצעו לכל ספר שעתידו להפוך לרב מכר- בספר הזה אין שום דמויות הירואיות. כן כן, אגת'ה דואגת להזכיר כבר בדפים הראשונים שבספר הזה מושתלות דמויות שלא כולם יצליחו להתחבר אליהן גם בקריאה הראשונה. אף אחד פה לא מושלם או מנסה להיראות כמו אחד כזה במצבי משבר, כולם מתנהגים בצורה לגיטימית וריאליסטית לסיטואציה ככל שהיא מחמירה ומחמירה אל מול עיניהם הרואות וזה מה שנותן לספר את הרובד האנושי והכנה שאין בחלק מהספרים, אין פה דמות קדושה שרשום במגילת קלף עתיקה כי זהו עתידה להציל את כולם מהאסון הקרב, כולם נמצאים באותה סירה וכולם יודעים זאת היטב ולכן מצאתי את עצמי מתחברת לדמויות האלו, לא בגלל שהן רעות ונוראיות מיסודן, אלא בגלל שהן לא נהדרות ואציליות כפי שאתה מצפה מגיבורי הסיפור להיות. מינוס קטן בנוגע לעניין הזה הוא קטע ספציפי של הוצאת דמות באופן ילדותי וביזארי, הדבר לא באמת הפריע לי בקריאה ודווקא חשבתי על הפרט הזה בסוף. בגלל שזאת ביקורת ללא ספוילרים אצטרך לשמור אצלי את שם הדמות, אבל זה היה פרט קטן ושולי ששוב, לא באמת הפריע לי ולא יפריע לי להמליץ על הספר לאחרים ולכן לא הורדתי כוכב אחד (הוא לא משפיע על העלילה בצורה דרסטית ודווקא בא בסוף) אבל זה כן מראה על שינוי דמות אמיץ וראוי להערכה.

קצת על התרגום של הספר של מיכל אלפון שהייתי חייבת להוסיף. הספר הנ"ל הוא גלגול של כמה שמות ותרגומים, השם הראשון היה "עשרה כושים קטנים", בהמשך שונה ל"עשרה אינדיאנים" ובסוף קיבל את השם הסופי שלו עד היום וגם בתרגום הזה- "ולא נותר אף אחד". בניגוד לתרגומים של ספרים ישנים, אשר מרבים להשתמש באותיות לא ברורות, שפה גבוהה ומתנשאת ופירוט לא נחוץ, המתרגמת עושה פה עבודה מעולה של שימור העלילה תוך שינוי השפה הגבוהה לשפה גבוהה אבל קלה להבנה ככה שלא צריך להיות גאון השפה העברית כדי להבין את ההתרחשויות ולגמוע את הספר ביומיים, או יום ועל כך הייתי מוסיפה כוכב שישי משלי, אם היה אפשרי להוסיף על תרגום.

בקיצור, הספר הזה היה ממתק ספרותי ותוספת נהדרת לרשימת הקריאה שלי, נהניתי מכל רגע, שנייה, מילה ואירוע. הרגשתי כמו בלשית מדופלמת שחוקרת מהצד את הדמויות וגם עם ניסיונות החקירה שלי, לא יכולתי לחזות את הסוף שעשוי כל כך טוב. הוא הפתיע אותי וגרם לי לחשוב עליו זמן רב אחרי סיום הקריאה, דבר שלא קורה הרבה עם ספרים שיצא לי לקרוא ופתח לי דלת לעולם שלם של מסתורין שרק חיכתה שתיפתח כבר בפניי ותחשוף לי את כל מה שחיכה לי שאגלה אותו ואני שמחה שלקחתי חלק במסע שאגת'ה כריסטי גוללה בפניי. ממליצה לכל אוהבי המסתורין, הסופים המדהימים ולכל מי שמחפש ספר טוב שיגרום לו להרגיש בלש לפעם אחת, או יותר. תלוי כמה תקראו וזה בהחלט ספר ששווה אלף קריאות חוזרות.

כשיצא הספר בארץ שמו היה "עשרה כושים קטנים" וכך קראה לו במקור אגתה כריסטי (Ten little Niggers) על פי שיר ילדים שמהווה טריגר לאירועים בספר, רק שזה היה בעידן הטרום פוליטיקלי-קורקט. בעידן הנוכחי שינו את שמו וגם פרטים בעלילה כך שהכושים הפכו להיות חיילים ואי-הכושים, שם מתרחשת העלילה, הפך להיות אי-החייל.
כשהייתי בן 9 או 10 קראתי את "עשרה כושים קטנים" ולמרות שעברו מאז ארבעים והרבה שנים עדיין זכרתי את מהות העלילה ופתרונה אבל לא את הפרטים. שמחתי לגלות את הספר בשמו החדש ביריד הספרים בחנוכה, עם עוד כמה ספרים של אגתה כריסטי בהוצאה מחודשת שרכשתי.

עשרה גברים ונשים, שגרמו בצורה זו או אחרת למוות של אחרים ולא הורשעו בדין, מוזמנים באמתלות שונות לאי מבודד ומוצאים שם את מותם אחד אחרי השני. באי הסלעי הקטן הזה יש רק מבנה בודד ובו בכל אחד מחדרי האורחים הרוצח תלה גיליון נייר עם שיר הילדים "עשרה חיילים קטנים". על השולחן בחדר האירוח הונחו 10 פסלונים של חיילים ואחרי כל מקרה מוות, התואם לבית בשיר, אחד הפסלונים נעלם או נשבר.
בחוץ יש סערה שמונעת הגעה או יציאה מהאי, אז מי הרוצח? והיכן הוא? (אין כאן ספוילר - רשום בהקדמה ועל השער האחורי).

ספר מתח אינטליגנטי מצוין, כפי שרק אגתה כריסטי הייתה יכולה לכתוב... וכמאמר זקני השבט: "חבל שכבר לא כותבים כאלו כיום".

עד כמה שזכור לי, זה אותו ספר הנקרא: עשרה כושים קטנים, רק בעיבוד ושם מחודש.