ביקורת ספרותית על הסנאט ימליץ ויאשר מאת אלן דרורי
ספר מעולה

---

חשבתי שכבר גדלתי, והעידן הזה עבר.
חשבתי שאני עייף ואדיש וציני מלהישאב כל כולי לתוך ספר, טוב ככל שיהיה.
ניסיתי עוד למצוא קלאסיקות ידועות או רבי מכר חדשים, וכולם היו טובים (למען האמת, חלקם), וסיפקו את הנאת הקריאה שלי, אבל לא את התשוקה הזאת להיעלם לתוך המציאות הכתובה.
ואז עלה הספר הישן הזה מן המתים.

סבתא שלי סיפרה לי בגעגוע על ספר אחד ישן שהיא לא מוצאת וכבר אזל אפילו מחנויות הספרים הישנות שאנחנו אוהבים כל כך. ואני החלטתי מיידית למצוא אותו ולתת לה, וכמובן לקרוא אותו לפני כן. סבתא שלי לעולם לא טועה בענייני ספרים.

השבוע קניתי אותו.
כריכה אפרורית מתפוררת ודפים צהובים ואותיות טיימס ניו רומאן.
עידן המלחמה הקרה, וושינגטון היא ואשינגטון ד.ק., ארצות הברית חושבות ולא חושבת, רוצות ולא רוצה, וסנאטורים משחקים בייזבול בשעות הפנאי.
ומסביב אווירה פרוזאית להפליא: אוטובוס עירוני מתנשף ומזיע וגברת שמנה שיושבת לידי ודוחקת אותי אל החלון, ושלוש תחנות שלאחריהן אני חייב לרדת, אם אני רוצה להספיק את האוטובוס של רבע לשש.
ואז טעיתי טעות אסטרטגית, שאני קורא לה "טעות העמוד הבודד".
רק עמוד אחד, מה כבר יקרה?
גם עליסה חשבה כך. ומה אם אשתה את זה?

וזה מה שקרה:
הכל נעלם.
הדפים הצהובים והאותיות המיושנות והאוטובוס והגברת והתחנה והשעון.
הייתי בוושינגטון, וושינגטון התוססת והיפה והאכזרית, וושינגטון שהיא שלוש הרשויות, החוק והשופט והתליין גם יחד. וושינגטון המופלאה שאין שנייה לה. לראות את וושינגטון ולמות.
הנשיא מינה את בוב לפינגוול לשר החוץ, מינוי שנוי במחלוקת.
על הסנאט להחליט האם להמליץ ולאשר את המינוי.
תאמינו או לא, אבל בשתיים וחצי לפנות בוקר גיליתי שהכרעת הסנאט מפריעה לי לישון בפועל ממש. ולכן קמתי מהמיטה ולקחתי את הכרך הכבד הישן וקראתי וקראתי ורק בארבע שלושים ושבע סגרתי אותו לבסוף ולא ידעתי להגדיר מה אני מרגיש.
כי בריגאם, בריגאם שלי היקר, איננו, ואורין נוקס לעולם לא יהיה נשיא, והנשיא מת, השבח לאל, והסנאט בסופו של דבר לא אישר את המינוי.
כי הספר הזה שאב אותי עמוק מדי אל תוכו, עד שבקושי הצלחתי לצאת. והחדר האפלולי והמיטה הקרה לא נראו מוחשיים יותר מן האבל הכן על אדם שמעולם לא הכרתי ולעולם לא אכיר.
כי הספר הזה גרר אותי אל תוך פוליטיקה זרה וסבוכה ודמוקרטית וקודרת, אל האשמות שבהקשר ימינו הנאורים נשמעות מגוחכות, אל יחסי משפחה מנוכרים ועצובים ומפוכחים או נפלאים ומפליאים, אל חברות ללא קשר לבריתות פוליטיות ואל בריתות ללא קשר לחברות, אל נכלים ואל נוכלים ואל פרצופה האמיתי של הפוליטיקה: הטוב, והרע, והמכוער.
כי זוהי גם החברה שלנו, הדמוקרטיה שלנו, הפוליטיקה שלנו: פטריוטית ואכזרית ומושחתת וטובת לב ונאמנה והפכפכה ושלנו. וגם אנחנו לא נוותר עליה לעולם.
והמחשבות התרוצצו והעייפות כמעט ניצחה, אבל הסערה שעורר בי הספר הזה לא הניחה לי, והייתי מוכרח להוביל אותה לידי מילים ומחשבות ברורים קצת יותר.

ובסופו של דבר עמדה ההגדרה על קצה לשוני וטעמה מריר: זה הספר הטוב מכל מה שקראתי, וכנראה גם מכל מה שאקרא.



את פרץ הרגשות הזה אני מקדיש לסבתא שלי המופלאה. תודה על הספר הזה ועל רבים לפניו, ותודה שאת את, ואת הביקורת על "השליח" שהבטחתי לך אכתוב בשבוע הבא.
ואליכם יש לי בקשה, בשבילכם, לא בשבילי: נכון שקשה עד בלתי אפשרי להשיג את הספר הזה, אבל תנסו. בספרייה שלכם, בספרייה הלאומית (ויש שם שני עותקים), בחנויות ספרים ישנים. חפשו אותו בנרות. אני מבטיח לכם שלא תתחרטו.

» ביקורות נוספות של אריאל
» ביקורות נוספות על הסנאט ימליץ ויאשר