יש פעמים שדמויות מתוך ספר מסתובבות סביבי כאילו חיות איתי בבית.
אני כועסת עליהן, מתרצה וסולחת, שמחה עבורן, מזהירה אותן לשווא ומתפכחת.
כזו היא אלקה, "גיבורת" הספר הזה, אצלי בבית.
לא גיבורת על, לא אישה רבת מעללים, כבר לא צעירה ולא בהכרח יפה.
אישה קשישה שעולה לאוטובוס בקו מת"א לכפ"ס.
מרחק חצי שעה נסיעה ואלפי שנות אור.
לאן נוסעת ולמה?? לאט, בעדינות ובנשימות עמוקות תבוא התשובה בסופו של דבר.
בדרך לשם מתיישבת לידה בחורה צעירה בשורטס, אלמנת מלחמה.
ומלחמות, ואלמנות- הן מקום מקשר ומתקשר.
היא פורשת לפני האלמנה הצעירה במהלך הנסיעה, בשפה עילגת של עולה חדשה/ישנה - שפה שמוכרת לנו מסרטי העדות ביום השואה -
סיפור חיים עמוס בהרס, מוות, בורות, יערות, קהילות יהודיות אבודות, ובגידה אחת גדולה.
האוטובוס גולש לאיטו בפקקים לעבר היעד ואלקה נסחפת לעבר נעוריה, נישואיה, השטעטל שעלה באש, המחנות והאבידה האחת הגדולה של חייה.
רקמת חיים עדינה שעטופה באינספור חומות הגנה. זו התחושה שהספר עורר בי.
סיפור שכל כולו החמצה.
מעבר להחמצה של החיים שנכחדו, של הילדים שלא גדלו, של העולם שנעלם זו החמצה של אישה שבחרה להחמיץ כ"כ הרבה בחיים.
אישה שניצלה אבל נשארה שם, עקשנית כמו פרד. אישה שלא סלחה.
וצריך לפעמים לסלוח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
