“אני מוכרח לפתוח בוידוי קצר ולהודות שאני לא הייתי בטוח שאני אקרא את הספר הזה, תיארתי לעצמי שיהיה לי קשה, נוסף על העובדה שאני בן למשפחה שכולה אבל היה לי חשוב לחבק את קרנית ולא מצאתי דרך לעשות את זה אלא דרך קריאה בספר שכתבה. זה בסופו של דבר ככל הנראה היה נקודת החיבור שלי לספר, ואני חשתי שהחיבור הזה יותר מכל ספר שהתחברתי אליו עד היום כמו בא יותר מהטבור. אפשר לראות את הספר הזה כמעין צד נוסף לספרו של רון לשם - "אם יש גן עדן". אם בו הטיב רון לתאר את מה שעובר על החיילים הנלחמים בלבנון (למרות שבעלילה שכתב מדובר על מלחמת לבנון הראשונה) לא קשה להמשיך ולחשוב בכיוון עם מה שכתבה קרנית, והיא מביאה את סיפורה כמובן כמי ששכלה את בעלה. הספר מזכיר דברים שעברנו במלחמה שהרגשנו אותה טוב בעורף. היא מביאה את העניינים מצדה ואנחנו מן הסתם לא ידענו את כל מה שעבר עליה, כמו באירוע לתודעת השבתם של הבנים השבויים שהתקיים בקיבוץ זרעית. משסיימתי לקרוא את הספר מצאתי לנכון להמליץ לאחרים לקרוא אותו, ולצערי אני חש שישנו איזו פיספוס, מצד אחד בכאלה שחושבים שהספר מביא את מה שכבר קראנו ושמענו בחדשות, וזה לא נכון, כי בספר קרנית מביאה את סיפורה האישי. בלווית בעלה, אודי גולדווסר היא אמרה שהיא תמצא דרך להנציח את זכרו והוא מצדה ימשיך לקחת חלק בחייה ובספר דרכו אפשר להתוודע אל סיפור חייו ועל הדרך בה הם הכירו בצורה כלכך אנושית בה היא לא מאצילה את אישיותו אלא מספרת עליו כפי שהוא כנראה באמת היה, הלימודים והריצות המשותפות שלהם בו הוא השתרך אחריה ואחרי כלבם, "מישהו" ומצד שני בקוראים שהכי כואב לי שהם אומרים שקרנית עשתה הרבה כסף ממותו של בעלה. לא רק שלא ברור לי איפה אנשים אלה מסתירים את הרגש שלהם, אלא שאני לא יודע איך לא מבינים שכתיבה כזאת לא רק שלא נכתבת בקלות, אם נהוג לחשוב על ניירות של טיוטאות כתיבה הנשלכות לפח אני לא יכולתי שלא לחשוב על ממחטות הנייר מבכי לעלות את כל החיים האלה שהיו על הכתב, אלא שכתיבה כזאת נכתבת מתוך ניסיון לרפא את הכאבים (עד כמה שאפשר אם בכלל) ולדעתי כל כסף שמוצע תרומתו הוא שווה ולוא רק שקרנית ואנשים במצב שלה שאיבדו את היקר ללבם ירימו את ראשם וימשיכו לנהל את חייהם עם כל הקושי. קישור לסרטון שצלמתי וערכתי באירוע שהתקיים בזרעית: http://youtu.be/ZISf2xV8lj4”

“על המדף מונחים עשרות ספרים שעוד לא קראתי, אך למרות זאת החלטתי שאני חייבת לקנות ולקרוא את הספר שמספר את המסע להחזרתם של אודי ז"ל ואלדד ז"ל. הספר היה קריא וסוחף, לא רציתי להוריד אותו מידי. פעמים רבות בספר, בעיקר בהתחלה, הרגשתי תחושה של מועקה קשה, חשבתי רבות עד כמה זה אכזרי. בספר סופר סיפור אחר לגמרי מאותו סיפור שנרקם על מסכי הטלויזיה ובעיתונים, המון פוליטיקות ובעיות שכלל לא העלתי על דעתי. מצאתי בקרנית גיבורה אמיתית, לוחמת, אישה חזקה.”

“השארתי את ספרה של קרנית ליום כיפור ולא עזבתי אותו,הספר הוא תיעוד אמיץ וכן של קרנית גולדווסר שהבטיחה לבעלה בעודו בחיים להביא לו את הירח אם יקרה לו משהו, ונלחמה היא והמשפחות על מנת לעמוד בהבטחה. מבעד למילים ולתיאורים מרגישים עד כמה האשה והמשפחות האלה חזקות, תוך יום אחד הפכה לאשתו של החייל החטוף אודי גולדווסר. קיראו את הספר מומלץ מאוד.”

“יש בספר מסרים גלויים לכל אחד ואחד מאיתנו,אבל גם מסרים אישיים שהסופרת חשפה אותם לכל אבל רק הקרובים יכולים להבינם.בסופו של קריאה רצופה וכתיבה קולחת שאלתי את עצמי מה רצתה הסופרת לספר לקורא(במיוחד איש קרבי). לא מעט אנשים עברו בחייהם מחזות/התעללות/כאב שהיה אפשר לכתוב עליו ספר,מי יותר ומי פחות. ונראה לעניות דעתי שכאן הסופרת מגוללת את סיפורה האישי החוצה לקורא,ועל ידי כך גם נותן לה כוח להמשיך.כוח של החיים-הגבורה-והזיכרון. החיים-ציטוט מהספר של גאולה כהן(אין לי כוח להיות עייפה)" אין אויב גדול מן האשליה. אלה שרגילים כל חייהם לקנות אשליות, גם המציאות בכבודה ובעצמה לא תעזור להם". את התקרית שהעם היה ניזון מהתקשורת הצליחה הסופרת לאפוף את המסתורין ולהפריח את האשליות(גם של עצמה)לקוראים. והגבורה- ציטוט נוסף -אין דבר מפחיד מגיבור המספר את הסיפור שלו. (קרלוס רואיס ספון-מתוך הספר צילה של הרוח) בפן האישי,בעיניי את גיבורה,וזה מפחיד, כי כמה שחשבתי שאני גיבור,לעומתך אני חלשלוש. וציטוט אחרון "הזיכרון"- הזכרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחייה. פרד ד'אגיאר(מתוך הספר "זכרון ארוך").”

“אני מוכרח לפתוח בוידוי קצר ולהודות שאני לא הייתי בטוח שאני אקרא את הספר הזה, תיארתי לעצמי שיהיה לי קשה, נוסף על העובדה שאני בן למשפחה שכולה אבל היה לי חשוב לחבק את קרנית ולא מצאתי דרך לעשות את זה אלא דרך קריאה בספר שכתבה. זה בסופו של דבר ככל הנראה היה נקודת החיבור שלי לספר, ואני חשתי שהחיבור הזה יותר מכל ספר שהתחברתי אליו עד היום כמו בא יותר מהטבור. אפשר לראות את הספר הזה כמעין צד נוסף לספרו של רון לשם - "אם יש גן עדן". אם בו הטיב רון לתאר את מה שעובר על החיילים הנלחמים בלבנון (למרות שבעלילה שכתב מדובר על מלחמת לבנון הראשונה) לא קשה להמשיך ולחשוב בכיוון עם מה שכתבה קרנית, והיא מביאה את סיפורה כמובן כמי ששכלה את בעלה. הספר מזכיר דברים שעברנו במלחמה שהרגשנו אותה טוב בעורף. היא מביאה את העניינים מצדה ואנחנו מן הסתם לא ידענו את כל מה שעבר עליה, כמו באירוע לתודעת השבתם של הבנים השבויים שהתקיים בקיבוץ זרעית. משסיימתי לקרוא את הספר מצאתי לנכון להמליץ לאחרים לקרוא אותו, ולצערי אני חש שישנו איזו פיספוס, מצד אחד בכאלה שחושבים שהספר מביא את מה שכבר קראנו ושמענו בחדשות, וזה לא נכון, כי בספר קרנית מביאה את סיפורה האישי. בלווית בעלה, אודי גולדווסר היא אמרה שהיא תמצא דרך להנציח את זכרו והוא מצדה ימשיך לקחת חלק בחייה ובספר דרכו אפשר להתוודע אל סיפור חייו ועל הדרך בה הם הכירו בצורה כלכך אנושית בה היא לא מאצילה את אישיותו אלא מספרת עליו כפי שהוא כנראה באמת היה, הלימודים והריצות המשותפות שלהם בו הוא השתרך אחריה ואחרי כלבם, "מישהו" ומצד שני בקוראים שהכי כואב לי שהם אומרים שקרנית עשתה הרבה כסף ממותו של בעלה. לא רק שלא ברור לי איפה אנשים אלה מסתירים את הרגש שלהם, אלא שאני לא יודע איך לא מבינים שכתיבה כזאת לא רק שלא נכתבת בקלות, אם נהוג לחשוב על ניירות של טיוטאות כתיבה הנשלכות לפח אני לא יכולתי שלא לחשוב על ממחטות הנייר מבכי לעלות את כל החיים האלה שהיו על הכתב, אלא שכתיבה כזאת נכתבת מתוך ניסיון לרפא את הכאבים (עד כמה שאפשר אם בכלל) ולדעתי כל כסף שמוצע תרומתו הוא שווה ולוא רק שקרנית ואנשים במצב שלה שאיבדו את היקר ללבם ירימו את ראשם וימשיכו לנהל את חייהם עם כל הקושי. קישור לסרטון שצלמתי וערכתי באירוע שהתקיים בזרעית: http://youtu.be/ZISf2xV8lj4”

“על המדף מונחים עשרות ספרים שעוד לא קראתי, אך למרות זאת החלטתי שאני חייבת לקנות ולקרוא את הספר שמספר את המסע להחזרתם של אודי ז"ל ואלדד ז"ל. הספר היה קריא וסוחף, לא רציתי להוריד אותו מידי. פעמים רבות בספר, בעיקר בהתחלה, הרגשתי תחושה של מועקה קשה, חשבתי רבות עד כמה זה אכזרי. בספר סופר סיפור אחר לגמרי מאותו סיפור שנרקם על מסכי הטלויזיה ובעיתונים, המון פוליטיקות ובעיות שכלל לא העלתי על דעתי. מצאתי בקרנית גיבורה אמיתית, לוחמת, אישה חזקה.”

“השארתי את ספרה של קרנית ליום כיפור ולא עזבתי אותו,הספר הוא תיעוד אמיץ וכן של קרנית גולדווסר שהבטיחה לבעלה בעודו בחיים להביא לו את הירח אם יקרה לו משהו, ונלחמה היא והמשפחות על מנת לעמוד בהבטחה. מבעד למילים ולתיאורים מרגישים עד כמה האשה והמשפחות האלה חזקות, תוך יום אחד הפכה לאשתו של החייל החטוף אודי גולדווסר. קיראו את הספר מומלץ מאוד.”

“יש בספר מסרים גלויים לכל אחד ואחד מאיתנו,אבל גם מסרים אישיים שהסופרת חשפה אותם לכל אבל רק הקרובים יכולים להבינם.בסופו של קריאה רצופה וכתיבה קולחת שאלתי את עצמי מה רצתה הסופרת לספר לקורא(במיוחד איש קרבי). לא מעט אנשים עברו בחייהם מחזות/התעללות/כאב שהיה אפשר לכתוב עליו ספר,מי יותר ומי פחות. ונראה לעניות דעתי שכאן הסופרת מגוללת את סיפורה האישי החוצה לקורא,ועל ידי כך גם נותן לה כוח להמשיך.כוח של החיים-הגבורה-והזיכרון. החיים-ציטוט מהספר של גאולה כהן(אין לי כוח להיות עייפה)" אין אויב גדול מן האשליה. אלה שרגילים כל חייהם לקנות אשליות, גם המציאות בכבודה ובעצמה לא תעזור להם". את התקרית שהעם היה ניזון מהתקשורת הצליחה הסופרת לאפוף את המסתורין ולהפריח את האשליות(גם של עצמה)לקוראים. והגבורה- ציטוט נוסף -אין דבר מפחיד מגיבור המספר את הסיפור שלו. (קרלוס רואיס ספון-מתוך הספר צילה של הרוח) בפן האישי,בעיניי את גיבורה,וזה מפחיד, כי כמה שחשבתי שאני גיבור,לעומתך אני חלשלוש. וציטוט אחרון "הזיכרון"- הזכרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחייה. פרד ד'אגיאר(מתוך הספר "זכרון ארוך").”