אני מוכרח לפתוח בוידוי קצר ולהודות שאני לא הייתי בטוח שאני אקרא את הספר הזה, תיארתי לעצמי שיהיה לי קשה, נוסף על העובדה שאני בן למשפחה שכולה אבל היה לי חשוב לחבק את קרנית ולא מצאתי דרך לעשות את זה אלא דרך קריאה בספר שכתבה. זה בסופו של דבר ככל הנראה היה נקודת החיבור שלי לספר, ואני חשתי שהחיבור הזה יותר מכל ספר שהתחברתי אליו עד היום כמו בא יותר מהטבור.
אפשר לראות את הספר הזה כמעין צד נוסף לספרו של רון לשם - "אם יש גן עדן". אם בו הטיב רון לתאר את מה שעובר על החיילים הנלחמים בלבנון (למרות שבעלילה שכתב מדובר על מלחמת לבנון הראשונה) לא קשה להמשיך ולחשוב בכיוון עם מה שכתבה קרנית, והיא מביאה את סיפורה כמובן כמי ששכלה את בעלה. הספר מזכיר דברים שעברנו במלחמה שהרגשנו אותה טוב בעורף. היא מביאה את העניינים מצדה ואנחנו מן הסתם לא ידענו את כל מה שעבר עליה, כמו באירוע לתודעת השבתם של הבנים השבויים שהתקיים בקיבוץ זרעית.
משסיימתי לקרוא את הספר מצאתי לנכון להמליץ לאחרים לקרוא אותו, ולצערי אני חש שישנו איזו פיספוס, מצד אחד בכאלה שחושבים שהספר מביא את מה שכבר קראנו ושמענו בחדשות, וזה לא נכון, כי בספר קרנית מביאה את סיפורה האישי. בלווית בעלה, אודי גולדווסר היא אמרה שהיא תמצא דרך להנציח את זכרו והוא מצדה ימשיך לקחת חלק בחייה ובספר דרכו אפשר להתוודע אל סיפור חייו ועל הדרך בה הם הכירו בצורה כלכך אנושית בה היא לא מאצילה את אישיותו אלא מספרת עליו כפי שהוא כנראה באמת היה, הלימודים והריצות המשותפות שלהם בו הוא השתרך אחריה ואחרי כלבם, "מישהו" ומצד שני בקוראים שהכי כואב לי שהם אומרים שקרנית עשתה הרבה כסף ממותו של בעלה. לא רק שלא ברור לי איפה אנשים אלה מסתירים את הרגש שלהם, אלא שאני לא יודע איך לא מבינים שכתיבה כזאת לא רק שלא נכתבת בקלות, אם נהוג לחשוב על ניירות של טיוטאות כתיבה הנשלכות לפח אני לא יכולתי שלא לחשוב על ממחטות הנייר מבכי לעלות את כל החיים האלה שהיו על הכתב, אלא שכתיבה כזאת נכתבת מתוך ניסיון לרפא את הכאבים (עד כמה שאפשר אם בכלל) ולדעתי כל כסף שמוצע תרומתו הוא שווה ולוא רק שקרנית ואנשים במצב שלה שאיבדו את היקר ללבם ירימו את ראשם וימשיכו לנהל את חייהם עם כל הקושי.
קישור לסרטון שצלמתי וערכתי באירוע שהתקיים בזרעית:
http://youtu.be/ZISf2xV8lj4

















