אני מוכרח לפתוח בוידוי קצר ולהודות שאני לא הייתי בטוח שאני אקרא את הספר הזה, תיארתי לעצמי שיהיה לי קשה, נוסף על העובדה שאני בן למשפחה שכולה אבל היה לי חשוב לחבק את קרנית ולא מצאתי דרך לעשות את זה אלא דרך קריאה בספר שכתבה. זה בסופו של דבר ככל הנראה היה נקודת החיבור שלי לספר, ואני חשתי שהחיבור הזה יותר מכל ספר שהתחברתי אליו עד היום כמו בא יותר מהטבור.

אפשר לראות את הספר הזה כמעין צד נוסף לספרו של רון לשם - "אם יש גן עדן". אם בו הטיב רון לתאר את מה שעובר על החיילים הנלחמים בלבנון (למרות שבעלילה שכתב מדובר על מלחמת לבנון הראשונה) לא קשה להמשיך ולחשוב בכיוון עם מה שכתבה קרנית, והיא מביאה את סיפורה כמובן כמי ששכלה את בעלה. הספר מזכיר דברים שעברנו במלחמה שהרגשנו אותה טוב בעורף. היא מביאה את העניינים מצדה ואנחנו מן הסתם לא ידענו את כל מה שעבר עליה, כמו באירוע לתודעת השבתם של הבנים השבויים שהתקיים בקיבוץ זרעית.

משסיימתי לקרוא את הספר מצאתי לנכון להמליץ לאחרים לקרוא אותו, ולצערי אני חש שישנו איזו פיספוס, מצד אחד בכאלה שחושבים שהספר מביא את מה שכבר קראנו ושמענו בחדשות, וזה לא נכון, כי בספר קרנית מביאה את סיפורה האישי. בלווית בעלה, אודי גולדווסר היא אמרה שהיא תמצא דרך להנציח את זכרו והוא מצדה ימשיך לקחת חלק בחייה ובספר דרכו אפשר להתוודע אל סיפור חייו ועל הדרך בה הם הכירו בצורה כלכך אנושית בה היא לא מאצילה את אישיותו אלא מספרת עליו כפי שהוא כנראה באמת היה, הלימודים והריצות המשותפות שלהם בו הוא השתרך אחריה ואחרי כלבם, "מישהו" ומצד שני בקוראים שהכי כואב לי שהם אומרים שקרנית עשתה הרבה כסף ממותו של בעלה. לא רק שלא ברור לי איפה אנשים אלה מסתירים את הרגש שלהם, אלא שאני לא יודע איך לא מבינים שכתיבה כזאת לא רק שלא נכתבת בקלות, אם נהוג לחשוב על ניירות של טיוטאות כתיבה הנשלכות לפח אני לא יכולתי שלא לחשוב על ממחטות הנייר מבכי לעלות את כל החיים האלה שהיו על הכתב, אלא שכתיבה כזאת נכתבת מתוך ניסיון לרפא את הכאבים (עד כמה שאפשר אם בכלל) ולדעתי כל כסף שמוצע תרומתו הוא שווה ולוא רק שקרנית ואנשים במצב שלה שאיבדו את היקר ללבם ירימו את ראשם וימשיכו לנהל את חייהם עם כל הקושי.

קישור לסרטון שצלמתי וערכתי באירוע שהתקיים בזרעית:
http://youtu.be/ZISf2xV8lj4

על המדף מונחים עשרות ספרים שעוד לא קראתי, אך למרות זאת החלטתי שאני חייבת לקנות ולקרוא את הספר שמספר את המסע להחזרתם של אודי ז"ל ואלדד ז"ל.
הספר היה קריא וסוחף, לא רציתי להוריד אותו מידי.
פעמים רבות בספר, בעיקר בהתחלה, הרגשתי תחושה של מועקה קשה, חשבתי רבות עד כמה זה אכזרי.
בספר סופר סיפור אחר לגמרי מאותו סיפור שנרקם על מסכי הטלויזיה ובעיתונים, המון פוליטיקות ובעיות שכלל לא העלתי על דעתי.
מצאתי בקרנית גיבורה אמיתית, לוחמת, אישה חזקה.

השארתי את ספרה של קרנית ליום כיפור ולא עזבתי אותו,הספר הוא תיעוד אמיץ וכן של קרנית גולדווסר שהבטיחה לבעלה בעודו בחיים להביא לו את הירח אם יקרה לו משהו, ונלחמה היא והמשפחות על מנת לעמוד בהבטחה.
מבעד למילים ולתיאורים מרגישים עד כמה האשה והמשפחות האלה חזקות, תוך יום אחד הפכה לאשתו של החייל החטוף אודי גולדווסר.
קיראו את הספר מומלץ מאוד.

יש בספר מסרים גלויים לכל אחד ואחד מאיתנו,אבל גם מסרים אישיים שהסופרת חשפה אותם לכל אבל רק הקרובים יכולים להבינם.בסופו של קריאה רצופה וכתיבה קולחת שאלתי את עצמי מה רצתה הסופרת לספר לקורא(במיוחד איש קרבי).
לא מעט אנשים עברו בחייהם מחזות/התעללות/כאב שהיה אפשר לכתוב עליו ספר,מי יותר ומי פחות.
ונראה לעניות דעתי שכאן הסופרת מגוללת את סיפורה האישי החוצה לקורא,ועל ידי כך גם נותן לה כוח להמשיך.כוח של החיים-הגבורה-והזיכרון.
החיים-ציטוט מהספר של גאולה כהן(אין לי כוח להיות עייפה)"
אין אויב גדול מן האשליה. אלה שרגילים כל חייהם לקנות אשליות, גם המציאות בכבודה ובעצמה לא תעזור להם".
את התקרית שהעם היה ניזון מהתקשורת הצליחה הסופרת לאפוף את המסתורין ולהפריח את האשליות(גם של עצמה)לקוראים.
והגבורה-
ציטוט נוסף -אין דבר מפחיד מגיבור המספר את הסיפור שלו.
(קרלוס רואיס ספון-מתוך הספר צילה של הרוח)
בפן האישי,בעיניי את גיבורה,וזה מפחיד, כי כמה שחשבתי שאני גיבור,לעומתך אני חלשלוש.
וציטוט אחרון "הזיכרון"-
הזכרון הוא הכאב המנסה להקים את עצמו לתחייה.
פרד ד'אגיאר(מתוך הספר "זכרון ארוך").

למרות שהנושא נראה די סגור, הרי הכל כבר ידוע והסוף גלוי לכולם, הספר חשף בפני עולם שלם אליו לא הייתי מודע כלל.

הספר כתוב מהלב. מהמקום הכי אינטימי ואישי שיכול להיות.

טרגדיה אישית נוראית שאף אחד לא מאחל לעצמו לעבור.

קרנית משתפת אותנו בחיי היום יום שלה החל מאותו יום ארור ועד סגירתה של הפרשה ועוד קצת אחרי על החיים שלה (כעין מכתב עדכון לאודי).

הכתיבה מרגשת, מספרת על החיים יחד לפני האירוע, ימי החטיפה ושינוי המציאות והמאבק בן השנתיים עד חזרתו של אודי לארץ.
תוך כדי הספר לומדים על דמותו של אודי ואורח חייו, מאחורי הקלעים של המאבק להחזרתו, איך נראה היום יום לאורך השנתיים האלה.,
קרנית שופכת אור על חייה בצל החטיפה ועל ההתנהלות. מי רצה לעזור, מי התיימר לעזור, מי באמת עזר, מי עזר אך התעקש להישאר בצל ולא להיחשף לאור הזרקורים ומי ביקש רק את אור הזרקורים...


הסיבה לכתיבת הספר, על פי קרנית, הייתה לעזור לה להתמודד, אך אנו הרווחנו ספר מרגש ומרתק שמאוד קשה להניח מהיד.
תוך כדי קריאה אף ניסיתי להשלים עוד פרטים בויקיפדיה על הפרשה ועל המאבק.

רציתי להודות לקרנית על החשיפה הכנה והרצון לשתף ובכך גם להנציח את זכר אודי.
שמחתי לראות שמאז כתיבת הספר קרנית מצאה זוגיות, הקימה משפחה והספיקה ללדת 2 ילדים.

מאחל לך רק טוב ואושר עם משפחתך החדשה.

לקרוא ולהתרגש!

יש ספרים שבהם הסקרנות מתגברת והדחף להגיע לסוף מביא לידי הצצה בעמוד האחרון...הלוואי וזה היה אחד מהספרים האלו,פה הסוף ידוע מראש.
הסיפור הכואב שהכרנו אומנם מרחוק מקבל משמעות אחרת שקוראים על הדרך הארוכה שעשתה קרנית, את מאמציה להחזיר את אודי הביתה.
אם לפני קריאת הספר הערכתי אותה אז בסופו אני גם מעריצה אותה, על לחימה ללא הפסקה, על התעוזה והאומץ והכי חשוב על האהבה עד הסוף הכואב.
הדרך אליך מספרת לנו על אודי, על קרנית, על האהבה שחלקו ויותר מכל חוזקה של קרנית והצלחתה במשימה להביא את בעלה הביתה למנוחת עולמים, לצערה ולצער כולנו.

התחלתי את הדרך בטעימות קריאה וסיימתי אותה בספריה...
ספר מעולה, לא הצלחתי לשבוע וקראתי אותו ביום אחד.
הספר אמיתי, מרגש, סוחף, עצוב ולהפתעתי אפילו מצאתי אותו מצחיק...
מומלץ בחום.

וואו איזה ספר. למרות שההיסטוריה כבר ידועה לנו, מצליחה קרנית לרתק בכל פרט ופרט. הכתיבה שלה קולחת, מעניינת, ומרגשת כל כך. איזו אהבה מיוחדת חלקו, איזה מסע עשתה כדי להחזיר אותו... ספר מומלץ וחשוב. גם מכניס לפרספקטיבה את החיים הקטנים שלנו, כמה שחשוב לנצור כל רגע ולא להתעכב על הדברים הקטנים.

ספר טוב
אירוע שנגע בכולנו, וכולם לדעתי נחשפו אליו כי בכ"ז אנחנו בעידן הדיגיטלי
תיאור המסע של קרנית גולדוואסר מרגע היווע לה על אירוע ההתקלות בגבול לבנון ב2006 יולי 12
מסע מטלטל שמוציא אישה צעירה, סטודנטית לתואר שני זוג צעיר בתחילת חייו
לתוך התופת והמהומה של אירוע התקלות, פציעה וחטיפה של שני חיילי מילואים.
קרנית מספרת מעינה שלה את כל הסיפור, ההלם, הכאב, הדחף למאבק ולפעולה להחזיר את אודי בעלה לבית
אי הידיעה למצבו, המו"מ עם האכזרים שבאויבנו, ההתמודדדות עם הכאב הפרטי והלאומי, עם המשפחה המורחבת שלה
ועם הרבה מחלקי החברה הישראילת והחברה האנושית מעבר לים כולם מסופרים באופן ככ אנושי, לעיתים קורע לב
ממש הופך את הבטן, לקרוא את כל המפגשים והריצות והקמפיינים, הזדהות עם כל הדברים הקטנים והגדולים
ש-קרנית מספרת כולל אנקדוטות ובדיחות קטנות על החיים.
קראתי את הספר במשך כשבוע, קשה לעזוב מהיד, וסימתי אותו אתמול , 13 ביולי, יום אחרי ציון הארוע, 13 שנה אחרי
וזה מרגיש כאילו אתמול הכל קרה.
קרנית אישה חזקה, כותבת באופן קולח, מתארת רגעים קשים ומרגשים.

מומלץ.חלק מההויה הישראלית.