1. הליכה אפרתה

כל העיר הזו,
כל שבעיר הזו,
כל השלל,
כל שלל אורותיה,
שלל תעתועיה,
תועיה, טועיה,
( ומתחכמיה ),
כל האבודים,
שולי הרחמים,
חוטבי קוצים,
מחרחרי שיאים,
מחפשי עכשוים.

כל
משתיני בקיר.

יותר מכולם,
עלוב העולם,
מוצלח לשניה
שכמוני.

ראש לצבא
משתינים בקיר.

וגם בזה,
גם בדבר הזה,
דיבתי
אשמתי
חדלוני
אינותי
קלקלתי הרבה
גם בזה
ישנם טובים ממני.
( אבל גרועים ממני אין ).

נכתב לפני 10 שנים ו-10 חודשים

2. אחדות הניגודים

רגע לפני נסיעה, האויר סביב מרטט בכה ובכה; אני בודק ומוצא
שאין כל טעות בדבר. או, להבדיל, הציפורים האדוקות לציווי העלום,
לדחף הקדום הדוחק בהן להתמיד במסען, מסע חוצה יבשות וימים,
כאילו אי שם בלב הג'ונגלים שלא נכבשו ונכנעו למרותו של האדם
הלבן, נושא נס הקידמה, מסתתר לו איזה מגדל שימיו כימי עולם
ומקדקודו משודר כל העת, שנים ארוכות, מעין אות סתום המובן אך
ורק לעופות הנודדים, מעיר אותם לצאת לדרך הארוכה, האכזרית,
הניצחית והסתומה, אות הנעלם מחושינו אפילו נתאמץ ונתמסר, אות
קדמוני ואיתן, עתיק ונחוש מכל כח ותשוקה אנושית, עד דומם ללידתן
וקבורתן של תרבויות, של אלים, מתקני עולם, שומעי קולות ובעלי מופת.
גם אני מתנהל שנים ארוכות באותו מעגל סתום, ימים המצייתים ללוח
הנשגב מהבנתי, מסלול הארץ, החמה והכוכבים בסבך הכוחות הרתוקים
זה לזה מקדמת דנא.
האדם נולד לחיים של מהומה - או של תרדמה וקפאון. האדם - האלוהים -
הנצח - ניטשה - הרשלה - ורתר הצעיר - יוסף ק' - אורי, שבא מן הים -
שפינוזה, הפילוסוף החילוני שיכור האלוהים - י.ח. ברנר ברדיצ'בסקי עגנון
ואחריהם עוז, סמילנסקי, יהושע, ושמיר - האדם הנמלט ממצפונו, ממולדתו,
האדם הנמלט מאלוהיו במעגלי "ממך אליך אברח" - כל אלה מלווים אותי
שעה שאני מתקין עצמי למסע, יישותי עוד בכאן ולמעשה כבר יוצאת אל
המרחבים, אל חדוות הרוח והדרכים, אל רגשת המסע ---
אמנם רדפתי הבלים...........

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

3. על השפלה הפנימית

גברים גרושים בגיל העמידה מלחיצים אותי.
תמיד נדמה שהם מסתירים איזה דבר מכוער.
בעיקר נהגי מוניות סחופי לילות אספלט
בג'קט ג'ינס נעלי ספורט וסיגריה מסריחה
יש וישתתפו בקבוצה של ריקודי עם,
מגיחים בחספוס מתעדן בין גרושות מחוללות.
טמון בבדידותם יסוד אפל, מסלק שלווה
כאילו באין עזר כנגדם מושל בהם היצר הנמוך.
לפני מליון שנים ראיתי כמה מהם
בחדר המתנה עלוב בהבהוב נאון
בלילה אחד רע
ברחוב שונצינו.
אני כל כך רחוק משם היום
אבל יודע שהם עוד מחכים
באין ספור חדרי המתנה
להתיז את רעל בדידותם
אל אסונן של נשים בלי פנים.
אני מרחם עליהם. ושונא אותם.
אני מרחם עליהם ועליהן ועל עצמי
וכל הרחמים מתמוססים ואובדים
ואין תקנה.
וטבע לב האדם רע מנעוריו
וגם המלים לא עוזרות לי עכשיו.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

4. זמן אבוד

בית חולים באשמורת שלישית
דממת מסדרונות מיותמים
זמזום מכונות לממכר משקה
נהמת מזגנים עמומה עמומה
אויר צייתני נוסע מאגף לאגף

מתוך טימטום אלקטרוני יעיל
מעליות כסופות בולעות את שעמומך
רק על מנת להקיא אותו בקומה הרביעית
ולשוב בחדוות לוחות נירוסטה ומראות
אל קו הזינוק הממתין במבואה

פני האחות קולטים את חוורון המסך המת
אזרחים מתפוררים נאנקים בחדריהם
מבעד לחלון המוחלט מנצנץ נמל התעופה
בפרוזדור חולפת רופאה צעירה ושקטה
בחדר פנימה תוססת בך סלידה גדולה


תגיד לי אדון עולם
מה חשבת לעצמך
בראשית?

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים

5. אני עוד מחכה

--- מתחת לעץ הלימון בחצר ניצב השיבר. זרזיפי מים פרצו מכל החיבורים.
בתוך העלווה הנמוכה שררה לחות – עד באשמת הטפטוף. לא רחוק משם
היה הבית. בבית רחשו חיים. אור. אמא ואבא וטלביזיה וריח חביתה של ערב.
מחוץ לבית וסביב לעץ הלימון המנטף עמד חושך חריף. אבא אמר לי לגשת
אל השיבר, צריך לסגור את הממטרות. לא היה לו מושג כמה פחדתי מהחושך
שחיכה בחוץ. את הדרך אל המשימה עשיתי בהליכה מתוחה, מתאפקת. עם
כל סיבוב של ברז המתכת הרטוב, רסיסים נספגים בזרועותיי, גבר השקט
שהשאירו הממטרות בגוויעתן. כבר בסיבוב האחרון רגליי החלו מרחפות משם,
ועם כל צעד בכוון הבית הבעתה גוברת ושוטפת אותי. גלי חום הציפו אותי עם
כניסתי לחוג האור. שבתי מן הכפור.

עץ הלימון כבר איננו, השיבר קיים רק בזיכרונותיי, אבא כבר כמעט שנה טמון
באדמה, והחושך כבר אינו חריף כשהיה. אולי מפני שהאור גם הוא פחות מתוק.

דברים רבים אינם פתורים.

נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים