יש מפגשים בחיים שלא היו מתקיימים לעולם . כמו המפגש בין עמרי , תיכוניסט בן 17 , ואירן קשישה גאוותנית הממעטת לבוא בין אנשים , ובאופן כללי - די חסרת סבלנות לעולם בכלל ולאנשים בפרט .
עמרי , תלמיד במגמת קולנוע , צריך לצלם סרט כחלק מפרויקט לימודי .
עמרי מחליט לצלם את הסרט במועדון הקשישים השכונתי , וכך מגיע עמרי ערב אחד למועדון , בסיומו של משחק ברידג' , ופוגש לראשונה באירן.
כבר במפגש הראשון בין השניים צולפת בו אירן בלשונה כמו גם בחוסר סבלנותה , כששואל עמרי שאלה תמימה כמו " איפה זה העיקר? "
"כי אמרת שאם אני רוצה לדעת משהו אני צריך להסתכל על העיקר ". פניו סמוקות מהתרגשות . " אז איפה העיקר?"
" זה איפה שאין גינונים ואין מוסכמות ", היא אומרת כעבור רגע ממושך , קולה מופשט מהנימה הפתיינית שלו ." וזה משהו שיכול לדעת רק בן אדם שנותן דין וחשבון לעצמו . כשהוא לבד " , היא מדגישה בחומרה ," ובדרך כלל זה איפה שכואב . בכל מקרה לא איפה שיש גאווה או נחמה ."
ובכלל , הספר שזור בהרבה משפטים יפים כאלו , ומקפל בתוכו הרבה אמיתות ותובנות על החיים .
תוך כדי צילום הסרט - אירן הפותחת את סגור ליבה , אט אט , כמו משיכת תריס ישן , משיכה ,ועוד משיכה , וכל פעם מתגלה ונחשפת עוד פיסת חיים - מגלה עמרי סוד גדול , סוד על חייו שלו , ובעקבות כך יוצא למסע , מסע אחר זהותו .
הספר הזה הוא ספר על החיים , על החלטות שקיבלנו , על ההחמצות שלנו , ויותר מכל , לאורך כל קריאת הספר הדהד בתוכי המשפט הכל כך קלישאתי שאומר שאם אתה אוהב מישהו , תגיד לו , כי מחר אולי הוא כבר לא יהיה פה , ולא יהיה למי להגיד .
מיה סביר כתבה סיפור רגיש , עדין , ונוגע ללב .
אהבתי את העובדה שהספר עוסק בנושאים מאוד טעונים ורגשיים , אבל הסופרת לא נגררה לכתיבה אובר דרמטית , דבר שהיה הופך את הספר למיני טלנובלה .
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
