הספר הוא סיפור חברותם הכמעט בלתי אפשרית של תלמיד תיכון וקשישה, על מערכת היחסים שמתפתחת ביניהם, על סירובה לשתף אתו פעולה בהתחלה, ועל הידידות המופלאה – איך לא – שבסופו של דבר מתפתחת ביניהם.

על גבי העטיפה הקדמית של הספר נכתב שהוא "רומן מרגש על ידידות חד פעמית, משמעות החיים ואינטימיות החורצת את הלב". למעט התיאורים "מרגש" ו- "חורצת את הלב", הייתי אומר שזוהי הגדרה די מדויקת של הספר, ובזה מתבטאת לדעתי ההחמצה המרכזית שלו. זהו ספר נוסחתי, שכמו נכתב במיוחד כדי להקנות לקורא תובנות על משמעות החיים. הכלי המרכזי בו המחברת משתמשת, חברות "חד פעמית" (ולדעתי די מופרכת ולכ כל כך הגיונית) בין נער לקשישה נראית לי כמו אמצעי שבו הסופרת מעבירה בצורה די מאולצת שיחות העצמה הדדיות שבהן שתי הדמויות תורמות אחת לשנייה, מתפתחות ומגיעות לאמת הפנימית שלהן, כשכמובן שחברות נפש מתפתחת ביניהן, בניגוד לכל הסיכויים.

נמצא כאן הרבה דיאלוגים, הרבה יותר מדי, עד שלפעמים נראה לי שמדובר יותר במחזה מאשר ברומן. נמצא הרבה הרהורים ומחשבות על החיים בצל המוות, על אובדן, על שכול ועל תהליך הלמידה של ההשלמה. חוץ מהדיאלוגים בין שני הגיבורים הראשיים, נמצא גם מעין דיאלוגים פנימיים שבנפש בין הקשישה, שהיא אם שכולה שאיבדה את בנה במלחמה, לבין הבן המת. הדיאלוגים האלה, שהם כמובן פרי דמיונה של האם, צצים פתאום יש מאין, מפריעים ומכבידים על העלילה המרכזית ונראים מאוד מאולצים. ואם הזכרתי את העלילה, אז אני חייב לציין שהעלילה כאן היא די מינורית, וכמו שציינתי עיקר הספר הוא מעין שיחות העצמה וחיזוק אישיות.

השפה שבה משתמשת הקשישה היא חיסרון נוסף של הספר. לעתים היא מדברת בעברית עממית ופשוטה שיש בה שיבושים לשוניים שנשמרים בטקסט – "במת" במקום באמת ו- "לפמים" במקום לפעמים, ו- לפמים (אופס...) היא מדברת בשפה גבוהה, במשפטים נוסח - "העיקר נמצא איפה שאין גינונים ואין מוסכמות". הפערים האלה בשפה יוצרים חוסר אמינות גדול.

הייתי אומר שהרומן של מיה סביר הוא לא כל כך סביר...

רומן מיוחד,סיפור מסע בלתי אפשרי על חיבור נפשי בין זקנה לבחור צעיר בתיכון.
מיה סביר מתארת בטכניקה מעניינת זקנה דעתנית ,קשוחה מאד עם מבט קדימה וחוסר יכולת להתנתק מעברה.
לזקנה זאת יש כח משיכה אדיר שנובע מיכולת מנהיגות סוחפת,יכולת מילולית ושליטה מחושבת היטב בהופעה שלה ובמראה החיצוני שלה.

הזקנה מגלמת באישיותה שחקנית ראשית עם אור חזק שכל הסובב אותה נמשך אליה או ליתר דיוק מרותק אליה.
הספר כולל צפיה\הצצה ממוקדת אל נפש האדם וביצוע חיבור מורכב בין שתי נפשות.החיבור מתחולל ממצב של ניתוק מוחלט עד מצב של הרמוניה מוחלטת.החיבור חושף אמיתות מהעולם הישן מול אמיתות של העולם החדש.

אני רואה בסיפור סוג של תקווה רחוקה.ניתן לבצע חיבור בין דורות רחוקים אבל זה תהליך המחייב מאמץ אדיר,מיקוד נפשי רצון אמת של הצדדים לגשר על פער עצום ומציאת המכנה המשותף.הסיפור מסתובב סביב העקרון: יגעת ומצאת-
תאמין.
למרות שההתחלה כתובה היטב וההמשך נעשה בינוני ממליץ לכם לזרום ולקרוא כי זה לא ספר שגרתי...

רוב האנשים בארץ לא קוראים בכלל. מדובר בשישים או שבעים אחוזים מהאוכלוסיה. גם זה רק הערכות, כי בסקרים מהסוג הזה אנשים נוטים לשקר. גם לעצמם. מתוך הארבעים האחוזים הנותרים, חלק מעדיפים לקרוא בשפת אמם, שאינה עברית. עוד אחוז ניכר מכריז בגאווה שהוא "לא מתחבר לספרות עברית", וחלק קורא, אבל רק את הקנונים החשובים: עוז, גרוסמן, שליו. אם ככה כל שנותר הוא לכתוב על זה שיר:

אחדים אוהבים ספרות עברית
אם לא נדבר על הכותבים
ועל בית הספר
ששם חייבים.

זאת הסיבה שלקחתי את הספר. שבעה מיליון דוברי עברית יש בעולם, ומתוכם רק אחוז קטן יטרח בכלל לקרוא ספר כזה. ואם ישראלים לא יקראו ספרות ישראלית, לא ברור מי כן יקרא. וזאת הסיבה שהמשכתי והתמדתי בו לאורך השבועות. אני מכירה היטב את גישת "אם לא זורם אז לא", ואני כופרת בה. לקרוא, ולהתמיד בקריאה זה גם מתן כבוד לספר, ולמי שכתבה אותו. גם אם לא זורם.

מוקד הספר הוא הפגישה של עמרי, תיכוניסט שעושה בגרות בקולנוע, עם אירן. זקנה קפריזית ועוקצנית שמסתגרת מהעולם. עמרי הוא נער מוזר למדי, שבוחר למקד את סרט הגמר שלו במועדון ברידג' של קשישים. זו בחירה שאינה ברורה לאף אחד, וגם לא לו בעצמו. אירן מסרבת לשתף פעולה, אבל הקשר ביניהם נוצר גם ככה. עמרי מגלה שאירן בעלת חכמת חיים נפלאה ועמוקה. אירן מתגברת על הקושי של ילד הנושא את השם omri שהיה הכינוי שנתנה לבן שלה, שנהרג במלחמה. הוא מסייע לה, היא מסייעת לו, ושניהם יוצאים בסופו של דבר מחוזקים.

ולמה היה קשה לקרוא? כי זה לא רומן. זה מחזה. גם אם הוא משווק כרומן, זה עדיין מחזה. הוא מלא דיאלוגים ושיחות ארוכות, והן מגובות בתיאור של תנועות ומחוות, שיכולות להיות הוראות בימוי. בנוסף אירן יוצרת במשך כל הזמן דיאלוגים פנימיים עם הבן המת שלה, והם משולבים בטקסט בלי הבחנה, כך שלא תמיד קל להבין מי מדבר עם מי ולמה. והמבטא שלה משוכתב בספר: מניין, ריון, אף-פם, אני לא יודעת מה אתכם, אבל אותי דבר כזה די מצבן. הספר כולל די הרבה דיבורים, כמות נאה של תובנות פילוסופיות, ומעט מאוד עלילה. מי שמכיר אותי יודע שאני מאוד מחשיבה עלילות בספרים. הדמות של אירן, אגב, אמורה להיות מאוד חכמה ומיוחדת. כך לפחות התרשמתי מהטקסט הסובב. לא הצלחתי להיווכח בכך בעצמי.

זהירות ספויילרים

אני חושבת שכבר הרבה זמן לא חשתי כזו אמביוולנטיות לגבי ספר.

רוב הסופרות הישראליות (וגם הלא-ישראליות) כותבות נורא מתקתק. נורא מעושה. כמו הצגה גרועה. ולכן, כשהתחלתי לקרוא את הספר, כשהחלו לצוץ מתוכו תובנותיה המיוחדות של אירן על החיים, חשבתי לעצמי: "או, סוף סוף סופרת ישראלית צעירה שכותבת טוב. שלא שוקעת לתוך קלישאות, שכותבת בצורה אותנטית ואמינה".

ברבע הראשון של הספר חשבתי לעצמי שאת הסיפור הזה צריך לקרוא בלגימות קטנות, כמו הברנדי עם החלב והדבש של אירן, כי התהליכים בו נראו לי עמוקים, הרגשות היו עמוקים, והזיכרונות מהעבר... הכל הרגיש זקן וכבד משקל. הסופרת באמת הצליחה להעביר את התחושה הזו בצורה מושלמת ועל כך – כל הכבוד.

אהבתי את נקודת המבט של אירן, את שיחותיה עם עומרי, את שיחותיה בראשה עם בנה המת. היה פה משהו אחר.

ואז, לאט לאט, הדיאלוגים הפכו להיות יותר ויותר טרחניים. העלילה הפכה ליותר ויותר מעושה. והשבר הגדול שלי, שבירת האמון האישית שלי עם הספר, היה אי שם בין עמודים 226 ל- 230 בו אירן מספרת על הרומן שלה עם מנסור:

שנות ה – 50. תוניס. אישה יהודייה שעברה שואה, נשואה ואם לבת קטנה עוזבת את ביתה ואת משפחתה, נוטשת, בשביל... ערבי מוסלמי? ולא תגידו איזה רופא, עורך דין, אדם עם עושר וכוח. אלא שחקן נודד... סירייסלי??

אנשים לא באמת עושים דברים כאלה, לא אז ולא היום. אז נכון, הדמות של אירן יוצאת דופן. היא חושבת אחרת. היא שונה. היא מיוחדת... אבל החלק הזה, האהבה המטורפת הזו למנסור, היא רחוקה כל כך מהמציאות שגם אישה מתוחכמת במיוחד כמו אירן – לא סביר שתעשה צעד כזה. אני לא אומרת שזה לא ייתכן. אני רק אומרת שזה מאוד לא אמין.

וזהו. מאותו רגע הספר הזה הפך לאבוד בשבילי. לסיים אותו היה לי קשה. כל משפט שנרשם בו עצבן אותי. חיכיתי שייגמר כבר. וסוף סוף נגמר.

פיהוק, והמשכתי הלאה.

בתור אדם שלא טורח לקרוא רומנים כאשר התחלתי לקרוא את הספר הזה הרגשתי כאילו המילים שבו הופכות למיליוני ידיים זעירות המושכות אותי אל תוכו של הספר הקסום הזה.

תכירו את עמרי, בחור בן 17 בערך שחושב יותר מידי על החיים יחסית לנער בגילו, הוא מחפש משמעויות, מחפש את האמת ומחפש את הסודות שהחיים האלה מחביאים. כמו כן, תכירו גם את אירן, אישה מבוגרת, חולה בלוקמיה שלא נותנת לחיים להוריד אותה לשאול, היא אינה מתביישת להגיד אפילו את האמת המרה ביותר, מתנשאת ומתייחסת לחיים כאל משהו שעובר ושאין צורך לרדוף אחריו ובטח שלא אחרי שום אמת.

ואז הם נפגשים.

עמרי מחליט לצלם את סרט הגמר שלו במגמת תקשורת במועדון הברידג' שבו אירן משחקת ואומנם בתחילה היא אינה מוכנה לשמוע עליו ואף לא להתייחס אליו אך נסיבות החיים מובילות אותם להפוך לחברי הנפש לחיים אלו.

במהלך חברותם שבסך הכל מסופרת לנו בימים בודדים בלבד אנו רואים כיצד הידידות ביניהם נרקמת, כיצד שניהם רואים את חייהם ומה עוטף את עבר כל אחד מהם וכיצד הם מתחברים לכדי נפש תאומה אחת. השיחות שלהם פותחות בפנינו עולם של תהיות בנוגע לזכרון, לחיים, לחיפוש משמעות ועיקר בחיינו ומה באמת חשוב והאם אפשר להשיג בכלל את אותו העיקר שאנו כל הזמן מחפשים.

הספר הזה נקרא בנשימה עצורה, הוא אינו מותח, אך רק בשל הרצון לגלות עוד ועוד על חיי השניים ורוצים לקרוא עוד על מה שקורה ביניהם ובחייהם בהווה אתם תמשיכו לקרוא עד הרגע שבו תצטרכו לסגור את הספר כי לצערכם הוא ייגמר מתישהו, כמו שכל דבר טוב מסתיים בסוף. אבל אל תרדפו אחרי הטוב - אם הוא צריך לבוא, הוא יבוא.

מבקרת: אלינור
כשלקחתי את הספר מהספרייה השארתי אותו לסוף, אתם מכירים את זה? שלוקחים מספר ספרים ויש לכם העדפה מה ייקרא ראשון ומה אחרון וספר זה
לצערו, גורלו לא בצידו, נדחק לסוף.
כל פעם שבאתי לקרוא אותו הרגשתי שלא מתחשק לי לקרוא עכשיו על גיל הזהב ותלמיד תיכון, כאילו מה הקשר?!
אבל, והנה מגיע האבל, כאשר התחלתי לקרוא רציתי עוד ועוד.
ספר כל כך רגיש, מצחיק, עמוק, עם מוסר השכל שלמרות שאת המוסר הזה אני כבר מכירה בכל זאת נהניתי מהסיפור ואיך שהציגו אותו.
אהבתי את הדמויות בעיקר את אירן שכבשה אותי למרות היותה אישה ממורמרת ועצבנית היא הביאה כל כך הרבה רגש, עומק וצחוק לסיפור הזה.
אהבתי את הסוף, אהבתי את ההתפתחות בסיפור בקיצור אהבתי.
אם אתם לוקחים אותו מהספרייה תנו לו עדיפות ראשונה באמת שאין טעם לשמור אותו לסוף למרות שסוף הוא גם סוג של קינוח.

עמרי רוצה לצלם את סרט הגמר שלו בקולנוע דוקא במועדון ברידג'. אם תשאלו אותו למה, הוא כנראה יזדעף ויענה ש"ככה". הוא מרגיש שיש אצלם תשובה לשאלה שמעסיקה אותו, רק שהוא לא יודע לומר מה בדיוק השאלה. וכך הוא מגשש ומנסה להבין מסביב, ומצלם ושואל ומצלם עוד פעם, והקשישים נורא נחמדים, חוץ מקשישה אחת שמסרבת להשתתף בזה.
אז כמובן שהוא ינסה להתקרב דוקא אליה, ולשמוע את הסיפור שלה, בתקוה שהיא תתן לו את התשובה. ואם היא יכולה גם לספר לו מה הוא מחפש, בעצם, זה יהיה נהדר.

ספר פשוט ויפה. על זכרונות, על משפחה, על אמת, על אבדן בכל מיני צורות שלו, ועל התבגרות, בכל מיני גילאים שלה.

יש מפגשים בחיים שלא היו מתקיימים לעולם . כמו המפגש בין עמרי , תיכוניסט בן 17 , ואירן קשישה גאוותנית הממעטת לבוא בין אנשים , ובאופן כללי - די חסרת סבלנות לעולם בכלל ולאנשים בפרט .
עמרי , תלמיד במגמת קולנוע , צריך לצלם סרט כחלק מפרויקט לימודי .
עמרי מחליט לצלם את הסרט במועדון הקשישים השכונתי , וכך מגיע עמרי ערב אחד למועדון , בסיומו של משחק ברידג' , ופוגש לראשונה באירן.
כבר במפגש הראשון בין השניים צולפת בו אירן בלשונה כמו גם בחוסר סבלנותה , כששואל עמרי שאלה תמימה כמו " איפה זה העיקר? "
"כי אמרת שאם אני רוצה לדעת משהו אני צריך להסתכל על העיקר ". פניו סמוקות מהתרגשות . " אז איפה העיקר?"
" זה איפה שאין גינונים ואין מוסכמות ", היא אומרת כעבור רגע ממושך , קולה מופשט מהנימה הפתיינית שלו ." וזה משהו שיכול לדעת רק בן אדם שנותן דין וחשבון לעצמו . כשהוא לבד " , היא מדגישה בחומרה ," ובדרך כלל זה איפה שכואב . בכל מקרה לא איפה שיש גאווה או נחמה ."
ובכלל , הספר שזור בהרבה משפטים יפים כאלו , ומקפל בתוכו הרבה אמיתות ותובנות על החיים .
תוך כדי צילום הסרט - אירן הפותחת את סגור ליבה , אט אט , כמו משיכת תריס ישן , משיכה ,ועוד משיכה , וכל פעם מתגלה ונחשפת עוד פיסת חיים - מגלה עמרי סוד גדול , סוד על חייו שלו , ובעקבות כך יוצא למסע , מסע אחר זהותו .
הספר הזה הוא ספר על החיים , על החלטות שקיבלנו , על ההחמצות שלנו , ויותר מכל , לאורך כל קריאת הספר הדהד בתוכי המשפט הכל כך קלישאתי שאומר שאם אתה אוהב מישהו , תגיד לו , כי מחר אולי הוא כבר לא יהיה פה , ולא יהיה למי להגיד .
מיה סביר כתבה סיפור רגיש , עדין , ונוגע ללב .
אהבתי את העובדה שהספר עוסק בנושאים מאוד טעונים ורגשיים , אבל הסופרת לא נגררה לכתיבה אובר דרמטית , דבר שהיה הופך את הספר למיני טלנובלה .

ספר מענין על דמות מרתקת. מלא תובנות.
סיפור המסגרת פשוט יחסית. עמרי, בן להורים רופאים, העומד להתגייס, מכין סרט על קבוצת זקנים במועדון ברידג'.
אחת מחברות הקבוצה אירן, אינה משתפת פעולה בהכנת הסרט ודורשת ממנו לחפש את המהות האמיתית של שאלותיו.
כאן עובר הזרקור אל אירן, דרך חייה והשקפת עולמה הנון קונפרומיסטית.
בתוך כך היא מעוררת תהליך זיכוך אצל עמרי לשאול על המהות שלו.
הכתיבה יפה מאוד, אינה זולגת לשמאלץ, אינה עושה הנחות לקורא, כך שהיא חייבה אותי להתעמק ותוך כדי כך לחוות את השאלות גם לעצמי.
מאידך נשמרה כאן מסגרת הסיפור, אין זו מסה פילוסופית. גם גילוי הארועים בעברה של אירן ושל עמרי הם במינון הנכון ובעיתוי נכון.
אחד מהיסודות של חיפוש העצמיות או המהות של האני של האדם, הוא ניטרול של ההיגיון.הדבר הזכיר לי ספר נפלא אחר " מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים.
הידיעה והמוכנות כי ברגע אחד החיים יכולים להשתנות ( גם לחיוב וגם כהחלטה שלך), היא העיקר.
הסלחנות כלפי עצמך, היא חלק מההוויה הישראלית שמביאה לריפיון כמו שכשאתה לבד אתה מרשה לעצמך להסתובב בפיג'מה ( יש חלק נוסף אבל התיאור פחות נחמד).(ע 107)
התיאור של אירן מיוחד ( ע 113):
"מדי פעם יש לה השהיות"( אומר עמרי)
" אז היא חושבת, מה מוזר?" ( שואל חברו)
"לא, זה לא, השהיות כאלה של להתרכז או לארגן את המחשבות או להזכר במשהו. זה בדיוק ההיפך, כאילו היא כל הזמן בשני מקומות - אחד איפה שהיא נמצאת ועם מי שהיא נמצאת באותו רגע, ועוד אחד שאין לי מושג איפה הוא - אבל היא כאילו כל הזמן במאבק איפה להיות".
מבט על צה"ל: (ע 115)
" והפוסטרים האלה של הצבא שמפרסם מסלולי שירות של עצמו כאילו שהם פרסים שברור שכל אחד היה רוצה?"..." "ועוד במסגרות, כמו יצירות אומנות? מישהו כאילו, קצת התבלבל, לא?"
יש קטע שבו עומרי מגיע לחוף הים בזמן סערה ( ע 126):
"הוא סוקר את סביבתו ומסכם, גם ממה שרואים כאן אפשר לחשוב שהשמים והארץ לא התחלפו ביניהם". מין אלגוריה גם על אותה נקודת חיבור שהוא מחפש אצל אירן ואצלו.
ולבסוף אביא קטע אחד שהוא בעיני, תמצית התנהגותנו בעולם.( ע 179-180)
בביתה הרחב בטוניס , אירן מציירת ריבועים על הריצפה. היא מנקה אותם גם בחומרי ניקוי, אבל הם הופכים לקוים דהויים .יש כאן תיאור יחסים עם אימה :
" כל פעם שהיא חשבה שצריך להעמיד אותי במקום, גם כשהייתי אישה מבוגרת , נשואה ואימה, היא היתה מסתכלת עלי ואז על הריצפה ואז שוב עלי, וזהו - מיד עשיתי את עצמי דהויה ושקטה כמו הסימנים על הריצפה".
ותיאור של מרד :
" ידעתי שאני עושה את זה.כי אם אני נשמרת בתוך הזיוף של החיים, אני הופכת להיות דהויה ושקטה כמו הסימנים על הריצפה "
למה הספר לא קיבל ציון5?
כי השפה של אירן מוצגת בצורה קוטבית. מצד אחד "עברית מרוקאית" שיש בה שיבושים בעיקר אצל האוכלוסיה הבוגרת כמו " פם" שפירושו פעם, או "במת" שמשעותו - באמת. ועוד ועוד. ומיד באותו משפט מושמת שפה גבוהה, ספרותית שאינה שגורה אצל מרביתנו .
יש בספר חזרה טכנית של התנהגות ומחוות . לדוגמה: לשים יד על ירך השני כמחווה של חיבה או פיוס . קצת מוזר להשתמש בזה ככלי שגור.
אם היה מדובר בסיפור קצר, או אולי נובלה, אמצעים כאלו מעצימים את הדמות.
בספר שהוא רומן, הטכניקה הזאת מכבידה על הקריאה .
וחרף כל זאת, הספר ראוי,לקריאה, למחשבה ולהירהור.