אזהרת ספוילרים, כמובן!
התעוררתי לחיים בעמוד 200, היה נדמה שכל הספר חיכיתי לקרטר שיגאל אותי מאז הספר השני.
באיזה שהוא מקום תפסתי את הגועל, ממרומי גילי אני מחכה לרומנטיקה הדביקה הזו, זו שבוערת בי,
על שהקפדתי בצעירותי לחסום בהתנשאות. מתנפצת עכשיו כמו גיל ההתבגרות המאוחר ולא מרפה.
זה כולל הזעת יתר חיוכים מטופשים והרבה התנצלויות על הז'אנר האהוב עלי בעולם- הרומנטי.

אז חשבתי שבביקורת הזו, לזקור סנטר, ארים גבה ואודה בחיוך: בחיי, הסדרה הזו יפה.
מלבד המלחמה המיותרת של נתנאל, המתח והעניין שלא מעניין אותי בכלל,
סגרתי מעגל עם קושי הפרידה המתוקשרת בין אלי לקרטר, נראה שרובינו בעדו.

אבל הסופרת הולכת אחרת ממה שחשבתי,היא פועלת הפוך ממה שאני מצפה,זה היה מאכזב ומלהיב,
נותרתי עם תחושה ריקה כמעט.
קיוויתי שזו טרילוגיה מהירה, מסתבר שזו סידרה, לאן היא תיקח אותי? מה עוד יש להכיל?
ירדתי מעניין קרטר וסילבן, הוא מוצא לחלוטין.
ומכוון שאני חלוקה בדעותיי לגבי הספר הספציפי, החלטתי לא לתת לו ציון,ההתלהבות ששמעתי
שהספר יצא גרם לי לצפייה מוגזמת. התלהבתי והתאכזבתי.
נשארתי ריקה.

ביקורת זו מכילה ספויילרים, לכן מי שלא קרא עדיין את הספר שלא יקרא, וידלג לסיכום!
תיכון לילה 3! כמה זמן חיכיתי. לא הפסקתי להיכנס לסטימצקי ולאתר מעריצים ולספור את הימים. באותו יום שהספר יצא, לא ידעתי בכלל על צאתו, ורכשתי אותו רק יומיים אחרי. זה היה מפתיע. הוא היה אמור לצאת בכלל בקיץ. בקיץ!!! אז, זה היה ביום של ערב השואה, בצהריים, כך שסטימצקי עדיין היו פתוחים. נכנסתי לאתר, סתם מתוך שעמום. כתבתי תיכון לילה 3 רסיסים, ובמקום לקבל 0 תוצאות, קיבלתי קישור לעמוד של הספר. נכנסתי. הלב שלי דפק ו... טוב, גם צרחתי את הצרחה של החיים שלי. אימא שלי נבהלה, ומיהרתי אליה מתנשפת כמו משוגעת, מתחננת בפניה שתיקח אותי עכשיו לקניון. אבל עכשיו! כמובן, שבהתחלה היא לא הסכימה, היא הייתה שם לפני שעה ואין לה כוח ללכת לשם שוב ובלה, בלה בלה... כמובן שאני לא ויתרתי, ונדנדתי לה על זה במשך שעות, עד שהיא התחרפנה ואמרה לי לבדוק אם סיטימצקי פתוחים. התקשרתי במהירות אל סטימצקי. הם היו פתוחים. שאלתי אותה אם יש להם את הספר, והיא אמרה שכן. ניתקתי את השיחה ומיהרתי להתלבש. קניתי אותו, ושמחתי והכל, אבל בערב השארתי אותו על המדף והצטרפתי לעצב ולכאב הנוראי הדוקר אותי בכל יום בשנה בתאריך ההוא. אני באה ממשפחה של ניצולי שואה ממחנות ההשמדה באושוויץ. סבתא שלי נולדה להורים ניצולי שואה, שאיבדו את בתם בת ה- 3 במלחמה. סבא שלי ניצול שואה... באותו יום, אני מסלקת ממני את הספרים, ומתחילה לקרוא ספרי שואה. אז שקעתי לתוך "מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים", שסיימתי אותו באותו יום. מומלץ!!
לאחר יום וחצי, שהספר היה על המדף, פתחתי אותו. ידיי רעדו. תמונות החלו להציף אותי מהספרים הקודמים.
ג'ו, גייב, קרטר, אלי וסילבן.
משולש האהבה: קרטר-אלי- סליבן משחק תפקיד קטן מאוד בספר, מי שמשחק תפקיד גדול בספר זה נקמתה של אלי והמלחמה.
כל הספר קיוויתי שאלי וקרטר יחזרו, נתנאל ימות, גייב יישרף בייסורים, וג'ו תחזור איכשהו מהמתים. אבל יש לי מזל גרוע...
קרטר עם ג'ולס, שאיכשהו ממש עולה לי על העצבים, וזה מוזר כי קשה מאוד לעצבן אותי.
סילבן איכשהו, גרם לי לאהוב אותו. מאז ה"מקרה הרומנטי" שלו ושל אלי, הוא עצבן אותי עד כדי כך שזרקתי את הספר על הרצפה ועשיתי איקס אחד גדול על השם שלו. לא הבנתי איך אלי מרגישה אליו משהו לאחר המקרה הנוראי הזה, עד עכשיו. ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל יש מצב שסילבן הוא האחד בשביל אלי. אולי רייצ'ל צדקה והאהבה בין קרטר ואלי היא רק "אהבה בין ידידים"? אבל משפט אחד כן העלה בי ספקות בנוגע לחשד שלי: "עדיין מאוהב בבחורה שלא אוהבת אותך?" נראה לי שהסופרת לא הכניסה את המשפט הזה סתם. אולי בכל זאת המשאלה שלי בנוגע לספר אכן באמת תתגשם.
נחזור לנתנאל:
ואו. אני מתעבת את הבחור/מפלצת הזה!! סי ג'יי דוהרטי בהחלט גרמה לי לכעוס על כמה וכמה מהדמויות שלה.
נתנאל פועל מתוך נקמה, והיה חלק בספר שפשוט גרם לי לרחם עליו. הוא בסך הכל חשב שאבא שלו לא אוהב אותו, בגלל זה הוא רצח, פגע והפך לכזה מפלצת. הנקמה שלו היא לוח שחמט, ואלי וכל האנשים ש"עוזרים" לו לנקום את הנקמה הם הכלים על הלוח. הוא השחקן.
מישהו עזר לגייב לפתוח את השערים. מישהו מבפנים! היה לי חשד שזה זילאזני. מההתחלה, עוד לפני החשד של אלי ושל כולם. אבל אז, הגיע החלק של התמונה בחדר של זילאזני, ואז עלתה בי המחשבה שאולי הוא בעצם חלק מהקרבנות של נתנאל.
הם עדיין לא מצאו את המרגל. אני מאמינה שסי ג'יי דוהרטי כבר תצליח להפתיע, כמו תמיד.
"אנחנו נילחם. ואנחנו ננצח".
סילבן המהם וזז הצדה. אלי ידעה מה הוא חושב מבלי לדבר איתו. מפני שגם היא חשבה אותו דבר.
איך?
סיכום:
כן, עוד פעם צריך לחכות. יש יותר מדי שאלות מאשר תשובות. ופשוט צריך רק לספור... ואולי... הלוואי שהספר יצא כמו הפעם לפני התאריך שהוקצה לו, כי אין לי סבלנות לחכות. :)

מי שלא קרא, שימהר לקרוא!!! ^^

טוב אז הייתי מאוהבת בסדרה של תיכון לילה , קניתי את תיכון לילה 3 בכל כך התרגשות וגמרתי את הספר ביומיים . הספר מדהים ממליצה בחום לקנות אותו לכל מי ששבוי באישיותיהם של אלי קרטר וסילבן . הספר הזה מתמקד יותר ברגשות האבל של אלי לאחר שגו נפטרה ולא ברגשות האהבה שהיא חשה כלפי קרטר וסילבן , כן יש קטעים שאלי איתם ומדברת איתם , אבל רציתי שיהיה קצת יותר אבל זה לא הרס לי את הספר בכלל , להיפך אהבתי את ההתמקדות באלי . הספר מרתק מהדף הראשון ואתה לא יכול לעזוב אותו אני המשכתי לחשוב עליו גם לאחר שגמרתי אותו . מתוך חמש כוכבים הוא מקבל עשר !!!

אלי בטראומה אחרי שהחברתה טובה מתה מול עיניה ומחליטה לכעוס ולהאשים את כולם, היא מחליטה לחפש את הרוצחים ולנקום בהם אך מרגישה שכולם נגדה.
הספר השלישי מותח ומלא באקשן.
ספר שכיף לקרוא! לפחות אני נהנתי מאוד :)
ממליצה לקרוא ולהנות!

את הספר הזה סיימתי ביום- אל תשפטו אותי, הייתי חולה. ומה יותר טוב מאשר לשכב חולה במיטה עם ספר ביד??
בכל מקרה, לא סיימתי את הספר הזה ביום כי הוא כל כך מדהים, כי הוא דווקא לא, אלא כי המשכתי לחפש משהו שיקרה סופסוף. משהו! חיכיתי שאלי תחזור לסילבן- מה שלא קרה, חיכיתי שייתנו הסברים כלשהם- שהגיעו בעמודים האחרונים, וחיכיתי למשהו קצת יותר גדול מאשר ילדים שמתגנבים כל לילה במשך כל הספר- והידד! נתניאל הופיע בסוף הספר ופיזר עליו קמצוץ של עלילה.
הספר הראשון היה נחמד מאוד, הספר השני השאיר אותי עם פה פעור, ודווקא הספר השלישי, שהשתוקקתי לו כל כך, אכזב אותי. כנערה בגיל העשרה, ממש כמו אלי, באופן טבעי אני נוטה תמיד להתחבר לדמויות הצעירות- ולא פעם הראשיות- ולהזדהות עם מאבקן. דווקא הפעם הזדהיתי יותר עם עמדתם של המורים, והרגשתי שכבר נמאס לי מהתעלולים ומעשי המרד של אלי. ואולי זו העובדה שקראתי את 'רסיסים' ישר אחרי 'אשמת הכוכבים', אבל כמה אפשר לשמוע על נערה שמרחיקה את כולם מכיוון שהיא סבורה שהיא תפגע בהם בעתיד- סרטן/ נתניאל רוצח, מה זה משנה? לדעתי, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות כשקוראים ספר הוא שימאס מהדמות הראשית. ולי יותר מכל נמאס מאלי. "תבחרי כבר!" צעקתי לתוך דפי הספר, "סילבן או קרטר, כבר לא אכפת לי. פשוט תבחרי!" וכמובן שאז הוספתי בליבי שסילבן הוא הבחירה הנכונה.
מכירים את ההרגשה הזו שמדברים למישהו, והוא לא שם עליכם, כך שאתם מרגישים כאילו אתם מדברים לי לקיר? זו התחושה הכללית שקיבלתי מהספר הזה. כל הזמן כועסים על אלי, והיא מתעצבנת בחזרה, מדי פעם מזכירה את ג'ו, ומחזירה להם במרד נוסף. זה מעין מעגל אינסופי. והקטע הכי גרוע, הוא שהכל התחיל מכך שאלי טענה שלא נעשה כלום על מנת לנקום את מותה של ג'ו, ואז היא מגלה שבעצם נעשו המון פעולות שהחליטו לא לשתף אותה בהן מכיוון שהייתה לא יציבה. אולם הסיבה שהייתה לא יציבה היא שחשבה שלא עושים כלום בקשר לג'ו. אתם מבינים לאן אני חותרת? מעגל אינסופי. רק כשהיא מתעשתת באמת ולא סתם משחקת אותה ילדה טובה, העלילה מתחילה להתקדם. והעלילה נחמדה כזאת- לא עוצרת נשימה או משהו בסגנון. ותודה לנתניאל שמופיע בסוף הספר וכל פעולותיו מסביב שמונעות מהספר לקרוס. הסוף היה ממש טוב עליי להודות. חוץ מהקטע בו... ספויילר... אלי ורייצ'ל עוזבות את קימרה????? אבל אבל אבל אבל מה יהיה עם סילבן? ושאר האנשים הפחות חשובים ממנו בקימרה? וניקול שממש התבלטה בספר הזה והפכה לדמות האהובה עליי? סוף ספויילר
וברשותכם אקטול את התקציר האדיוטי שהצמידו לספר- "סילבן לא מתייחס אליה" ?!?!?!?- אלי היא ללא ספק זו שמתעלמת ממנו והיא גם מודה בכך. אז מדוע ללכלך על סילבן בצורה כזו? ותאמינו לי שאחרי מה שהיא עשתה יש למורים שלה את כל הסיבות שבעולם לכעוס עליה.
הדבר שהכי מפריע לי הוא תומכיו של נתניאל. נכון- יש אנשים רעים בעולם. אנשים שמנסים להשיג את מבוקשם על ידי רצח של אנשים חפים מפשע. אולם מה שלא הצלחתי עדיין להבין הוא מדוע אנשים רמי דרג בממשלה ובארגון תומכים בו? הרי ההורים של תלמידי קימרה יודעים שהוא הרג את רות וג'ו- אז למה שיעודדו זאת? זה נשמע לי מופרך מדי. אני לא מכירה אף אחד שהיה תומך בגלוי ברוצח.

אז בשורה התחתונה- האם שווה לקרוא את הספר? ברור. זה בכל זאת ספר שלישי בסדרת ספרים טובה מאוד, ואפשר רק לקוות שהספר הרביעי יהיה טוב יותר. ולמרות כל מה שאמרתי זה ספר נחמד. פשוט אלי מעצבנת וסילבן לא מופיע מספיק.

כמו שוודאי הבנתם מביקורות קודמות, יש לי בעיה קשה עם תקצירים לא מתאימים לספרים. אומרים שהעיניים הם החלון לנשמה? אז התקציר הוא החלון לספר. ואם התקציר לא כתוב טוב, אז מילא. אבל לפחות שיהיה נאמן לעלילה.

אז כן, גם בספר הזה התקציר לא בדיוק אמין.
רק בשבילכם, ולמרות שזה גרם לי לסבל רב, ציטטתי את הפסקה השנייה:
"אלי מחליטה לעלות על עקבותיהם של הרוצחים בכוחות עצמה, אבל משום מה נדמה לה שכולם בקימריה – תלמידים ומורים כאחד – עושים יד אחת נגדה: לקרטר, החבר שלה לשעבר, יש חברה חדשה, סילבן לא מתייחס אליה ואיזבל ומורים אחרים כועסים עליה."
ובכן, לקורא זה נראה כאילו אלי בודדה במהלך כל הספר. אז הרשו לי לתקן אתכם – היא בודדה אולי בשלושה עמודים הראשונים. בלחץ. וגם זה רק בגלל שהעמוד הראשון הוא הקדשה, והשני כותרת.
והאם כולם עושים יד אחת נגדה?
ברור שלא. קרטר, למרות החברה הלא-כל-כך חדשה שלו, לא מפסיק לשדר מסרים סותרים. סילבן ממשיך להגיד שנמאס לו לחכות לה, ובכל זאת ממשיך לקרקר סביבה כמו סמרטוט. ובקשר למורים האחרים – היא פאקינג ~ספוילר לפרק הראשון~ ברחה מבית הספר. למה בדיוק היא ציפתה? "היי אלי, שמחים שחזרת, למי אכפת שסיכנת את כל בית הספר, רוצה שוקו?"
ברור.
אז אני מבינה שבתקצירים יש נטייה להגזמה כדי למשוך את הקורא, אבל לכל דבר יש גבול. באותה המידה יכולתי לכתוב ספר על פושע נמלט ובתקציר לכתוב "רומן מרתק על משפחת פנדות שלומדת להכיר את עצמה."
בחייכם.

כן, גם הספר עצמו לא היה טוב. הכתיבה רדודה להחריד, ויש בה קללות שמורידות מערכו של הספר. גם הרעיון רק נחמד בקושי – כל עניין ה'חבורה' שלהם קצת עולה לי על העצבים. כלומר, איך זה שקרטר לא מצרף את ג'ולס? איזה מן חבר הוא? וכנ"ל לגבי לוקאס ורייצ'ל. וכל הסיפור עם מארק בהתחלה מיותר לחלוטין. למה לעזאזל הסופרת דחפה אותו? גם ככה בקושי זכרתי את כל הדמויות המשניות. וגם הרכרוכיות של ראג', שאמור להיות קשוח וקפדן, הורסת את המעט שהסופרת הצליחה לבנות. ואיך זה שלמרות הכושר הירוד של אלי היא עדיין בכיתת הלילה? שום דבר בספר הזה לא הגיוני.
הדמויות חסרות אישיות ומשעממות. אלי חווה משבר זהות פעם בשני עמודים, סילבן היה ונשאר סמרטוט, ואפילו קרטר, שהיה הדמות האהובה עליי בספר הראשון, הפך למהורהר רגשי וחסר עמוד שדרה.

אז אתם יכולים להסיק לבד שלא ממש אהבתי את הספר.
רק למען הכנות, גם את הקודם לא אהבתי. למה קראתי את זה? אני לא לגמרי בטוחה. האם אקרא את הבא? יש מצב. אני מהטיפוסים שאפילו ספרים שאני שונאת אני נוהגת להמשיך ולקרוא, ולעבור ברפרוף רק כדי לדעת מה הסוף. זה גורם לי לתחושת השלמה כלשהי.
אכן מוזר.

אז תעשו לעצמכם טובה ואל תקראו את הספר הראשון. ובהתחשב וכבר עשיתם את הטעות וקראתם אותו, אל תמשיכו לשני. ואם, חס וחלילה, נאלצתם לקרוא את שני הספרים, אז תנשמו עמוק ותשאירו את הספר השלישי בחנות או בספריה. אתם עוד תודו לי על זה.
רק בריאות.

בשעה טובה ומוצלחת סיימתי את הספר הנוראי הזה!
שמעו אני בכלל לא יודעת מה קראתי מרוב שהשתעממתי.
הסיפורי אהבה פה מאוסים רצח, הכל פה מרדפים מרדפים מרדפים וחקירות.
לקח לי איזה חודשיים לסיים אותו! הוציא לי חשק לקרוא!
הנקודת אור היחידה פה היא ששרון פרמינגר כבר לא מתרגמת את הסדרה, אבל יקירים, שום מתרגמת לא יכולה להציל סיפור אבוד כזה
אני אקרא את הספר הרביעי רק בגלל שאני חושבת שהשניים הראשונים טובים ואני רוצה לסגור מעגלים.
לא עושה לי טוב לכתוב על הספר הזה, ביוש, הלכתי לקרוא נאמנים

רק לפני כמה דקות סיימתי לקרוא את הספר, ואני עדיין רואה את המילים האחרונות מול עיניי...
וואו.
הספר הזה היה אפילו יותר טוב מהקודמים, והדפוס בו היה שונה לגמרי. בספרים הקודמים היתה הגעה לקימריה ואז לימודים, אהבה וכו', ונקודת השיא היתה נשף הקיץ/חורף.
בספר הזה אלי פחות עסוקה בקרטר/סילבן, אמנם יש כמה סצנות ואפילו נשיקה (רק אחת! סי ג'יי, את מאכזבת אותי) אבל אלי בוגרת יותר ומתעסקת בדברים 'חשובים' יותר. (לדעתי סי ג'יי פשוט לא יודעת איך לפתור את תסבוכת הקרטר/סילבן שהיא גרמה לה, והיא מתחמקת מלתת לנו תשובה לשאלה הגורלית: עם מי אלי תהיה? קרטר או סילבן?)
בספר הזה כולם סוף סוף עשו משהו, ולא ישבו וחיכו לנשף שבו ייהרסו להם החיים. אהבתי את הפגישות הליליות ואת זה שכולם היו ביחד כזה, ושאלי סוף סוף נותנת לאחרים לעזור לה - הגיע הזמן, לפחות היא הפסיקה להתנהג כמו ילדה קטנה שמסתבכת בצרות לבדה (למרות שבהתחלה היא כן התנהגה ככה, אבל בסוף לא).
די שנאתי את כל הקטע של 'אהבה רומנטית' ו'אהבה בין ידידים', כאילו מה היא בכיתה א'?
(עכשיו ספויילר) אחרי הנשיקה של אלי וקרטר קיוויתי שמשהו בכל זאת יחזור להיות כמו פעם ביניהם, אבל סי ג'יי הרסה את זה עם ה'אהבה בין ידידים' שלה וגרמה לאלי לחשוב שמה שיש בינה לבין קרטר זו 'אהבה בין ידידים' ומה שעם סילבן זה הדבר האמיתי.
נו באמת.
ואם כבר בחרת בסילבן אז תעשי עם זה משהו! כי בסוף מה יצא? הרסת הכל עם קרטר (מה טעות?! הנשיקה הזאת היתה הדבר הכי נכון בספר הזה!!!)
ולא עשית שום דבר עם סילבן, והקורא נשאר בלי כלום. בלי שום סצנה רומנטית להרוות את צמאונו.
ואני כבר לא בטוחה שאני יכולה להגיד "טוב, לא נורא, בספר הבא", כי מיד צצה השאלה:
האומנם?
האם בספר הבא נדע סוף סוף במי אלי בחרה?

אני אדלג על איך הגעתי לספר וכמה זמן חיכיתי לו, ואגש ישר לעניין.

הספר נחמד בהחלט, יש בו כמה קטעים מצחיקים ביותר, וכמה משפטים לא צפויים דל כל אחת מהדמויות.
אלי וה'כנופיה' שלה (לדברי קייטי) מנסים לגלות מי המרגל ומי רצח את ג'ו. כי אלי מרגישה אשמה נוראית על זה שג'ו מתה.
זה לא אשמתך, טמבלית קטנה, זה אשמת גייב או נתניאל.

משהו נוסף, שמצד אחד הפריע, מצד שני היה חלק בלתי נפרד מהסיפור, היה חוסר הצנזור. הדמויות אמרו כל מה שבראש שלהם, בלי לחשוב או משהו, אני לא יודעת מה אני מעדיפה, ככה, או כמו בהארי פוטר שאומרים למשל "רון אמר למאלפוי ללכת לעשות משהו שהוא לא היה מעז לומר אם גברת וויזלי הייתה שם".

מבחינת דמויות, אני לא כל כך אוהבת את אלי, ואת קרטר וסילבן. הם פשוט... מעצבנים אותי. אני חולה על רייצ'ל, לעומת זאת (היא כזאת מושלמת! נתניאל, למה? [ולא היא לא מתה] אבל למה??) וגם ניקול היא נחמדה (עוד מישהו שם לב שמתעלמים מזה שהיא נישקה את אלי בספר הקודם?) וזואי... לזואי יש את החוקים שלה, את הדרך שלה, את הגבולות שלה (המאוד מאוד גבוהים) היא ילדה קטנה, אבל מוכשרת וחזקה ברמות על.

לדעתי המפגש עם מארק בהתחלה היה מיותר. לא הייתה שום סיבה להכניס אותו. אין לזה שום איזכור אחר בספר, אבל כמו שלמדנו, כל ספר מגלה 5 תעלומות לפחות מהספר הקודם, ככה שאני לא יודעת. המשולש הרומנטי בספר הזה יותר מעצבן מבקודמים נראה לי, כי היא לא מסוגלת להתנשק פעמיים ברצף אם אותו אחד, אלא רק לסירוגין, קרטר סילבן קרטר סילבן.

בספר, היה משפט אחד שגרם לי לחשוב שבאלי יש רגש כלשהו. "זה נראה לי... אנוכי לרצות משהו לעצמי בזמן שלה כבר לא יהיה יותר כלום..." שהיא אומרת לסילבן על ג'ו. זה גרם לי לחשוב, שיש בה משהו מעבר לזה. זה גרם לי להרהר על המשמעות באמת של המוות. שזהו, החיים נגמרים. זהו, אין יותר כלום. זהו, אף אחד לא רואה ולא שומע אותך. זהו.

שמתי לב לעוד משהו- לסי ג'יי דוהרטי יש כישרון להעלים דמויות, בלי שנעצור לרגע לתהות עליהן (כאילו, אם הן לא מתות). את זוכרים מי זה פיליפ? הוא היה החבר של רות. ברגע שהיא מתה, הוא הלך הביתה להתאושש, ו-פוף!- נעלם.
או ליסה, מה איתה? ההורים שלה שלחו אותה לפנימייה בשוויץ, בגלל הרצח של רות, וגם היא התפוגגה לה.
ואחרון- לוקאס. שהיה דמות משנית-ראשית בשני הספרים הראשונים, עד שהוא לא מתקבל לכנופייה שלהם, וגם הוא נעלם.


--עדכון מאוחר--
חברה שלי ספרה לי שיש לה את תיכון לילה 4 באנגלית (גררררררר) ושמגלים מי המרגל- וכשחשבתי על זה נראה לי שאני יודעת מי הוא. לוקאס! תחשבו על זה, זה הגיוני לחלוטין. איזה עוד סיבה יש לרייצ'ל לא לרצות שהוא ייצטרף? או למה לא מזכירים אותו כמעט? אני לא יודעת בוודאות, אבל זה החשד העיקרי שלי
--סוף עדכון--

אז בכללי, אם קראתם את הסדרה כבר, תקראו את הספר הזה, אם לא, תתחילו מתחילת הסדרה ותקראו.