ספר בנאלי.
מדובר בסופרת מאוד מוכשרת ואינטלגנטית,שתמיד דנה בסוגיית המהגרים ההודים, הקשיים שחווים והדרך בה משתלבים ומתערים בחברה האמריקאית יחד עם זאת, היא מבליטה את ההבדלים התרבותיים בין שתי התרבויות.
הספר הנ"ל, על פניו נראה מעניין, אבל הוא יותר מסע האשמות שבו כל דמות מנסה להטיח אשמה בדמות אחרת וכל דמות מנסה להצדיק את מעשיה.
הסופרת מתמקדת יתר על המידה בעבר וזה העיב על ההנאה שבקריאה.

איך יתכן שסופר שיודע לכתוב נפלא אינו יודע לספר סיפור? תשאלו את ג'ומפה להירי. הספר הזה - שהוא השני שלה שאני קוראת - כתוב יפה מאד. לפעמים - רק לפעמים - מצליח לבנות את הדמויות ולהפיח בהן חיים. אבל לג'ומפה להירי - שחייה יכולים להוות בסיס לסיפור (מה אני מדברת. הם כנראה הבסיס לסיפוריה) - אין שום חוש לדרמה. כלום. היא מספרת ומספרת, ואני מדמיינת קול מונוטוני - א מיני - מדבר ומדבר ומדבר וכל מה שאני רוצה זה שהיא תשתוק קצת.

מדובר בשני אחים שהפרש הגילאים הקטן בינהם הופך אותם ליותר מאחים - תאומים? חברי נפש? משהו כזה. הם נולדו וגדלו באיזה פרבר דל בכלכותא. שניהם הולכים לקולג' - הראשונים מהשכונה שעושים זאת. האחד נתפס לאידיאולוגיה קומוניסטית, האחר "ילד טוב" נוסע להשלים את לימודיו בארצות הברית. יש בסיפור הזה המון קטעים שהיו יכולים להפוך לשיאים דרמטיים, שיעזרו לקורא להתעניין, להתחבר ולהזדהות עם הדמויות. אבל להירי מחליקה את כל הגבעות, ממלאת את הגאיות במלל והופכת את הסיפור שלה לשטוח ומשעמם.

תראו, אני יודעת שאני פוגעת פה באיזושהי ציפור נפש, אבל ממש לא מעניינת אותי הודו. לא מאבקה לעצמאות, לא גנדי, לא נהרו, לא שריפת אלמנות, לא פרות קדושות, לא בוליווד. לא מקרו אני מחפשת אלא מיקרו: אנשים, שיכולים להיות הודים או רוסים או ישראלים. להירי כותבת את הסיפור כמו שחלק מהסופרים הישראלים כותבים את ההיסטוריה שלנו. משהו כמו "קמתי בבוקר, אכלתי תפוז, הלכתי לעבודה, כתבתי מאמר" משהו כזה לא אישי ומונוטוני. אז קראתי. קראתי. השתעממתי. פרשתי.

כשאני קורא ספר מיד אני חושב כבר בהתחלה כיצד לסקר אותו. לפעמים ההמשך כלל אינו מה שההתחלה רימזה ולכן צריך קצת סבלנות. הספר הזה הצריך הרבה סבלנות באשר כלל לא נרמז מה יהיה בהמשך ובהמשך באמת לא היה כלום. לא סבלתי בקריאה, הספר די נעים, אבל בסיום התחושה היא שהספר בא משום מקום והולך לשום מקום.
ג'ומפה להירי נולדה בלונדון, גדלה ברוד איילנד שבארה"ב ועתה היא גרה ברומא. אחת מגיבורות הספר נולדה בהודו, הגיעה לרוד איילנד וסיימה בקליפורניה, ארץ אחרת עבור אמריקאים מהמזרח. איך זה קשור לספר? תיכף תבינו.
הספר עוסק ב... אה... אהבה? לא ממש. החמצות? כן ולא ובעיקר לא חשוב. הפרט מול המדינה? כן בהתחלה ומתמוסס בהמשך. וכך זה מתחיל כשסובאש האח הבכור גדל עם אודיאן הצעיר ממנו בכשנה וחצי בכלכותה. הם גדלים באזור עני יחסית, אבל לא ממש נחשל. ליד ביתם בקעה קטנה ולא חשובה והם חיים חיים רגילים ולא חשובים. כשהם בגיל שכולם כבר באוניברסיטה, מי שהולך לאוניברסיטה, גם הם שם, אבל אודיאן מחליט שהמדינה מתעללת בפרט, העצמאות של הודו מתמוססת, השחיתות גדולה ויש צורך בקצת מרקסיזם. יש אידיאליסטים כאלה המשלמים בחייהם וגם הוא שילם. מאחור נותרה גאורי אשתו הטריה וההרה והאח הגדול סובאש הלומד ברוד איילנד.
בהודו לא מקובל להתחתן סתם. ברוב המקרים ההורים בוחרים את הכלה, אלא שדווקא סובאש המהוסס וההולך בזרם בחר לקחת את אשת אחיו ההרה, לגלות אחריות, לשאתה ולהביאה לארה"ב. הוא עושה זאת ומקבל בתמורה אשה לא חמה, אֶם לא תפקודית, שבסופו של יום גם פורחת מהקן ומותירה בעל ובת בלי להשאיר עקבות, בדיוק כמו נדודיה של להירי עצמה, הבוחרת איכשהו להצדיק את מעשיה.
למרות שבספר בוחרים הגיבורים לעשות מעשים חורצי גורלות, התחושה מנומנמת לגמרי. אפיון הגיבורים לקוי ופלקטי, הנפח הרגשי של הספר מצומצם מאוד ורק ההמתנה שיקרה משהו מפוצץ גורם לקורא להמשיך במשימה המפרכת.
הבקעה גרם להייפ קטן. ללהירי שם שיצרה לעצמה בזכות ספריה הקודמים ולכן הציפיה היתה לא קטנה. בכל פעם שאני לוקח ספר ליד ורואה שהספר זכה בפרס בוקר או היה מועמד לו, זרקור אדום נדלק. זכיה בבוקר או מועמדות לו זה אות לספר רע או לספר לא ממש טוב. הפתעה, הספר אכן היה מועמד לבוקר, שזה כמעט לזכות באות הקלון עצמו.
בזמן הקריאה נוצר הרושם ששום דבר שעושים גיבורי הספר אינו טוב, גם אם הם לכאורה הטובים. מאחר וכך, תחושת ההחמצה בקריאה של ספר די נוח לקריאה כמו הבקעה גורם להמלצה רפה בלבד.

הבקעה- ג'ומפה להירי

במילים מתקיים עניין רציני, הם יכולות לטפטף היטב בנשמתו של קורא וליצור ברוחו כמיהה או רצון להיטמע בעולם הנקרא. דבר שקרה לי באופן גורף בספר הבקעה.
באופן אישי תמיד אהבתי סופרים שמצמצמים את מילותיהם, מזקקים את הטקסט ובמקבץ מדויק של מילים הם מענקים לקורא חוויה של מרחב וזמן. עולם שלם הנפרש במשיכות מכחול מדויקות.
בנוסף אני גם מאד אוהב לקרוא ספרים הנכתבים על ידי אותו סופר כחוויה אחת, כך יוצא שאני מבקר את עולמו של הסופר לאורכו דבר המאפשר לי ולסופר זמן הכרות נשימה. יחסים בעלי אופי של מפורעי קשב. לפעמים זה לא מצליח ואז אותו סופר נוטש את עולמי ( מורקמי, א.ב יהושוע ועוד) ולפעמים אתה מרגיש שכל ספר הנכתב בפני עצמו הוא פרק אחד. ואז לזה קוראים אהבה.
ג'ופמה להירי הפכה להיות אהבה גדולה שלי. אני רושם אותה בהחלט בצמרת הסופרים שאני ממתין לספרייה, קוסמת של מילים. היא טווה אותם בדומה לעכביש, אינה חוסכת בתיאורים ומאפשרת לקורא לבקר בעולמה, להתבסס בריחות הודו ומצד השני בקרירות אמריקה, לחוות את חייה, עולם מתנגש. במילים שהיא כותבת נפרש עולם מהגרים שמתכתב עם הבית בהודו המסורת והחיים. עולם חצוי שאצלה בא לידי ביטוי בשזירת עולמות. תרכובות
לשמחתי בשל תאוותי לקרוא סופרים כמקשה אחת, בתחילה בקבצי הסיפורים הכרתי אותה בשם הטוב התאהבתי בה לחלוטין. ובבקעה הנפלא קראתי סופרת שבעיני היא מופת אמיתי.
יש לי תשוקה לסופרים שמגוללים עולמות שלמים ויש לי חיבה לסופר שאינו מתיימר ומשרטט את עמודי הספר בצליל עדין או עז ומניח אותו לעיני הסופר כמו שהוא. וג'ומפה להירי מדייקת כמו מיתר מכוון.
הסופרת הבנגלית הזאת מעיפה הרחק את הקורא ומעשירה את עולמו .מצאתי את עצמי לא פעם מגלגל גוגל כדי למצוא ולהכיר שמות של צמחים או ציפורים. סקרנות .
הבקעה הוא ספר כל כך מעולה שגורם לי לצפייה לספר הבא שלה.

ספר מענין נעים לקריאה ומומלץ.
סיפור אהבה, חוסר אהבה, בדידות והכל על רקע הפער התרבותי בין הודו לארהב.
סיפור שני אחים מהמעמד הבינוני (האב פקיד ממשלתי) מוכשרים, שאפתנים חברים טובים גדלים בכלכלתה בימים של מאבק לעיצוב דמותה של הודו. האחד רואה את הנורא בפערי המעמדות ומצטרף לתנועה הסוציאליסטית בהשפעת מאו צה טונג, השני מפתח קרירה אקדמית ברוד אילנד ארה"ב. ואישה אחת המשתלבת בחיי שניהם. הסיפור מסופר באופן מאד עדין ויפה. יש הרבה פרטים על החיים והמנהגים בהודו והחיים בארה"ב כאשר הסופרת לא מאדירה אף אחד מהם.

כאשר צונמי מפוצץ את חיו של משהו, לא תמיד מספיקות שנות חיו כדי לחזור למקום השלם בתוכו ומשם להמשיך הלאה. הצונמי, כידוע, אינו גל ענק בודד וגלי משנה ממשיכים להופיע ולהשפיע ברדיוסים הולכים ומתרחקים. ההדף לא מפסיק להכות בכאב הרפואה לפעמים מאחרת. ג'ומפה להירי היא סופרת ממוצא בנגלי שחיה הארצות הברית ברוד איילנד. עלילת הספר מתפרסת במקומות האלה,וככלל ג'. ל. שואבת מתוך הבאר המוכרת לה, חייהם של מהגרים הודים בארה"ב. אני אוהבת את כתיבתה המתבוננת, בוחנת,ומקשיבה. היא כאילו מכירה אישית את גיבוריה מזדהה עם חייהם ואוהבת אותם מה שמאפשר לה לכתוב עליהם מתוך הבנה ורגישות. עלילת הספר סוחפת ומרגשת קשה להניח את הספר מהיד. הכתיבה מענגת.אני ממליצה בחום על הספר הזה. לדעתי הוא הטוב מבין ספריה וגם האחרים טובים.

סיפור שהוא בעצם סאונה, בעל עוצמות משתנות, מקוטע , סיום הוליוודי לתפארה, ועם זאת שווה קריאה בגלל שיאיו, ההיסטוריה והמסר שהוא מעביר.
קווי העלילה הם מורכבים: במשפחה בנגלית,שני אחים סובאש הבכור ואודיאן הצעיר.
שניהם מוכשרים למדנים.
התקופה היא שלהי השילטון הבריטי בהודו, ותחילת השלטון העצמאי.
סובאש ממשיך בחייו והקריירה האקדמית בארה"ב ואילו אחיו מתחבר לזרם מאואיסטי, ונרדף על ידי השלטונות עד לרציחתו בדם קר.
הוא מותיר אישה בהריון שנישאת לאח ועוקרת לארה"ב.
מערכת היחסים המתפתחת מורכבת ופשוטה כאחת וכדאי לקרוא על כך בספר.
שלוש תימות מרכזיות מוצגות ומשתבללות זו בזה:
א. המסורת הבנגלית כפי שמוצגת על ידי הורי סובאש ואודיאן.
ב. הניצול החברתי , כלכלי בהודו של המנדט הבריטי ולאחריו. זאת מול הזרמים המחתרתיים.
ג. הכי חשוב מערכת יחסים משפחתית בין סובאש וגאורי, אשתו ואשת אחיו.
מתוך השלושה , מטיבה להירי לתאר את המערכת השלישית שמהווה רובו של הספר.
היכולת שלה מתבטאת בתיאורים נפלאים של ארועים, תחושות וסצנות נקודתיות ומרחביות בחיי גאורי וסובאש. זאת בצל האח המת בפועל והמוות הנפשי של גאורי.
מתברר כי נתינה ללא קץ אינה עובדת תמיד ויש לעשות גבול לכך. גם הנותן משלם מחיר של ריקנות וסבל.
צריך אנרגיה כדי לצאת ממצב כזה ולבנות דבר חדש.
זאת הסיבה מדוע יש לקרוא ספר זה.ולהבין כי המשפט הבנאלי כי החיים קצרים נכון.
מאידך התיאור של שתי התימות הראשונות , הוא מין שקע מבחינת העוצמה הספרותית. לחלקים מסויימים יש עוצמה ואחרים רדודים.
גם הקפיצות והפתיח של כל פרק ,בחלקים אלו לא תמיד סייע לי להסתנכרן על התוכן, לעתים קראתי כמה עמודים עד שהבנתי באיזו תקופה מדובר ומי בדיוק נושא הפרק.
מבחינתי זוהי אנרגיה מבוזבזת שלא תרמה לי לזרימה בקריאה השוטפת.
החמורה ביותר, לדעתי, היא כי אין כאן כל ניחוח בנגלי או הודי בתיאורים של להירי.
ניתן היה להעביר את כל העלילה לארה"ב עם שוטר שיורה במפגין בדם קר והעלילה היתה נמשכת.
הדבר בלט במיוחד בחוסר רצון של המחברת , או אולי המתרגמת להביא מלבושים מנהגים ואוכל אותנתיים.
הדבר קפץ לי בעיניים סתם ככה כאשר גאורי מורידה את הצמידים לאחר רצח אודיאן. אלה אינם סתם צמידים, הם קרויים מנגלסוטרה,והם מציינים נאמנות לבעל ולמשפחה. האישה ההודית לא מסירה אותם כל חייה. ויש עוד דוגמאות.
הסיום ה"אמריקאי, הוליוודי" פוגם בקריאה דווקא לאחר פרק מרגש של מפגש הדמויות.
נראה כאילו הסופרת עצמה אינה מסוגלת להכיל את עוצמתו ולסיים את הספר שם. לכן היא מוסיפה פרק כי היא אינה מכירה את הביטוי התלמודי " כל המוסיף גורע".
למרות זאת זהו ספר מעשיר ושווה קריאה.