ביקורת ספרותית על הבקעה מאת ג'ומפה להירי
ספר בסדר

---

איך יתכן שסופר שיודע לכתוב נפלא אינו יודע לספר סיפור? תשאלו את ג'ומפה להירי. הספר הזה - שהוא השני שלה שאני קוראת - כתוב יפה מאד. לפעמים - רק לפעמים - מצליח לבנות את הדמויות ולהפיח בהן חיים. אבל לג'ומפה להירי - שחייה יכולים להוות בסיס לסיפור (מה אני מדברת. הם כנראה הבסיס לסיפוריה) - אין שום חוש לדרמה. כלום. היא מספרת ומספרת, ואני מדמיינת קול מונוטוני - א מיני - מדבר ומדבר ומדבר וכל מה שאני רוצה זה שהיא תשתוק קצת.

מדובר בשני אחים שהפרש הגילאים הקטן בינהם הופך אותם ליותר מאחים - תאומים? חברי נפש? משהו כזה. הם נולדו וגדלו באיזה פרבר דל בכלכותא. שניהם הולכים לקולג' - הראשונים מהשכונה שעושים זאת. האחד נתפס לאידיאולוגיה קומוניסטית, האחר "ילד טוב" נוסע להשלים את לימודיו בארצות הברית. יש בסיפור הזה המון קטעים שהיו יכולים להפוך לשיאים דרמטיים, שיעזרו לקורא להתעניין, להתחבר ולהזדהות עם הדמויות. אבל להירי מחליקה את כל הגבעות, ממלאת את הגאיות במלל והופכת את הסיפור שלה לשטוח ומשעמם.

תראו, אני יודעת שאני פוגעת פה באיזושהי ציפור נפש, אבל ממש לא מעניינת אותי הודו. לא מאבקה לעצמאות, לא גנדי, לא נהרו, לא שריפת אלמנות, לא פרות קדושות, לא בוליווד. לא מקרו אני מחפשת אלא מיקרו: אנשים, שיכולים להיות הודים או רוסים או ישראלים. להירי כותבת את הסיפור כמו שחלק מהסופרים הישראלים כותבים את ההיסטוריה שלנו. משהו כמו "קמתי בבוקר, אכלתי תפוז, הלכתי לעבודה, כתבתי מאמר" משהו כזה לא אישי ומונוטוני. אז קראתי. קראתי. השתעממתי. פרשתי.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הבקעה