ביקורת ספרותית על הבקעה מאת ג'ומפה להירי
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 14 ביולי, 2015
ע"י מחשבות


כשאני קורא ספר מיד אני חושב כבר בהתחלה כיצד לסקר אותו. לפעמים ההמשך כלל אינו מה שההתחלה רימזה ולכן צריך קצת סבלנות. הספר הזה הצריך הרבה סבלנות באשר כלל לא נרמז מה יהיה בהמשך ובהמשך באמת לא היה כלום. לא סבלתי בקריאה, הספר די נעים, אבל בסיום התחושה היא שהספר בא משום מקום והולך לשום מקום.
ג'ומפה להירי נולדה בלונדון, גדלה ברוד איילנד שבארה"ב ועתה היא גרה ברומא. אחת מגיבורות הספר נולדה בהודו, הגיעה לרוד איילנד וסיימה בקליפורניה, ארץ אחרת עבור אמריקאים מהמזרח. איך זה קשור לספר? תיכף תבינו.
הספר עוסק ב... אה... אהבה? לא ממש. החמצות? כן ולא ובעיקר לא חשוב. הפרט מול המדינה? כן בהתחלה ומתמוסס בהמשך. וכך זה מתחיל כשסובאש האח הבכור גדל עם אודיאן הצעיר ממנו בכשנה וחצי בכלכותה. הם גדלים באזור עני יחסית, אבל לא ממש נחשל. ליד ביתם בקעה קטנה ולא חשובה והם חיים חיים רגילים ולא חשובים. כשהם בגיל שכולם כבר באוניברסיטה, מי שהולך לאוניברסיטה, גם הם שם, אבל אודיאן מחליט שהמדינה מתעללת בפרט, העצמאות של הודו מתמוססת, השחיתות גדולה ויש צורך בקצת מרקסיזם. יש אידיאליסטים כאלה המשלמים בחייהם וגם הוא שילם. מאחור נותרה גאורי אשתו הטריה וההרה והאח הגדול סובאש הלומד ברוד איילנד.
בהודו לא מקובל להתחתן סתם. ברוב המקרים ההורים בוחרים את הכלה, אלא שדווקא סובאש המהוסס וההולך בזרם בחר לקחת את אשת אחיו ההרה, לגלות אחריות, לשאתה ולהביאה לארה"ב. הוא עושה זאת ומקבל בתמורה אשה לא חמה, אֶם לא תפקודית, שבסופו של יום גם פורחת מהקן ומותירה בעל ובת בלי להשאיר עקבות, בדיוק כמו נדודיה של להירי עצמה, הבוחרת איכשהו להצדיק את מעשיה.
למרות שבספר בוחרים הגיבורים לעשות מעשים חורצי גורלות, התחושה מנומנמת לגמרי. אפיון הגיבורים לקוי ופלקטי, הנפח הרגשי של הספר מצומצם מאוד ורק ההמתנה שיקרה משהו מפוצץ גורם לקורא להמשיך במשימה המפרכת.
הבקעה גרם להייפ קטן. ללהירי שם שיצרה לעצמה בזכות ספריה הקודמים ולכן הציפיה היתה לא קטנה. בכל פעם שאני לוקח ספר ליד ורואה שהספר זכה בפרס בוקר או היה מועמד לו, זרקור אדום נדלק. זכיה בבוקר או מועמדות לו זה אות לספר רע או לספר לא ממש טוב. הפתעה, הספר אכן היה מועמד לבוקר, שזה כמעט לזכות באות הקלון עצמו.
בזמן הקריאה נוצר הרושם ששום דבר שעושים גיבורי הספר אינו טוב, גם אם הם לכאורה הטובים. מאחר וכך, תחושת ההחמצה בקריאה של ספר די נוח לקריאה כמו הבקעה גורם להמלצה רפה בלבד.
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רץ (לפני 3 שנים)
מחשבות - קראתי את אחד מספריה של להירי - העוסק בהגירה -בהחלט נושא מעניין וכואב שלנו הישראלים קל להבין.
חני (לפני 3 שנים)
ברור שאני מבינה על חלוקת קשב הרי הנשים המציאו את המונח. זה כל העניין "הניצול " כפי שאתה קורה לו לפעמים גורע מהחוויה השלמה או "הרחבה ".
אבל אמרת את שלך!
מחשבות (לפני 3 שנים)
לא חני, לא הסברת. יש לי די קשב לחלק ואין לי בעיה להתרכז בקריאה ולראות תמונה רחבה יותר. יש לי בראש כל כך הרבה ספרים להשוואה שחבל לא לנצל עובדה זו לחידוד הקריאה בספר הנוכחי. איכשהו האלצהיימר הרי יפורר הכל בעשורים הקרובים.
חני (לפני 3 שנים)
זה כמו לדבר עם משהו ובו זמנית לחשוב על מה אתה הולך לומר לו. אם שמים את ה 100% שלנו בדבר שעושים יש סוג של שקט נקי
בלי שהמחשבות מתפזרות גם אם הן מחודדות ומושחזות.ברגע שאתה גם קורא
וגם חושב מה תכתוב על מה שאתה קורא...זה כמו
לעשות חלוקת קשב בו זמנית להרבה דברים אבל בלי באמת להתמסר
לדבר שאותו אתה עושה.
חולקת עליך אבל מכבדת.מקווה שהסברתי
מחשבות (לפני 3 שנים)
מעולם לא הפסקתי לסקר מהרגע שהתחלתי לפני כמעט חמש מאות סקירות. חשיבה על סקירה מחדדת מאוד את הקריאה. זה תחביב נלווה לקריאה.
חני (לפני 3 שנים)
פעם אלון כתב על כך .על הסקירה שמתנגנת בראש בזמן הקריאה. אני רואה בזה קצת פיספוס שכך הוא הדבר
זה קורה ככל כשכותבים לא מעט סקירות על ספרים.
לכן אני עושה הפסקות יזומות מדי פעם:)
סקירה יפה
מחשבות (לפני 3 שנים)
לגמרי. לא רואה מימינה ומשמאלה.
מחשבות (לפני 3 שנים)
yaelhar (לפני 3 שנים)
קראתי רק את "קרקע לא מוכרת" שלה.
לפי מה שכתבת היא, כמו סופרים רבים, מספרת על ההווייה שהיא מכירה.
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים)
הייתי סקרן לראות את התמונה שלה, ונכנסתי - היא יפהפיה, אבל יש לה כף יד ענקית!!!! דבר שני, לא ראיתי איך "זה קשור לספר, תיכף תבינו".
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
גם לי קורה לפעמים שהסקירה מתנגנת אצלי בראש, בזמן קריאתו...





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ