ביקורת ספרותית על הבקעה מאת ג'ומפה להירי
ספר טוב

---

סיפור שהוא בעצם סאונה, בעל עוצמות משתנות, מקוטע , סיום הוליוודי לתפארה, ועם זאת שווה קריאה בגלל שיאיו, ההיסטוריה והמסר שהוא מעביר.
קווי העלילה הם מורכבים: במשפחה בנגלית,שני אחים סובאש הבכור ואודיאן הצעיר.
שניהם מוכשרים למדנים.
התקופה היא שלהי השילטון הבריטי בהודו, ותחילת השלטון העצמאי.
סובאש ממשיך בחייו והקריירה האקדמית בארה"ב ואילו אחיו מתחבר לזרם מאואיסטי, ונרדף על ידי השלטונות עד לרציחתו בדם קר.
הוא מותיר אישה בהריון שנישאת לאח ועוקרת לארה"ב.
מערכת היחסים המתפתחת מורכבת ופשוטה כאחת וכדאי לקרוא על כך בספר.
שלוש תימות מרכזיות מוצגות ומשתבללות זו בזה:
א. המסורת הבנגלית כפי שמוצגת על ידי הורי סובאש ואודיאן.
ב. הניצול החברתי , כלכלי בהודו של המנדט הבריטי ולאחריו. זאת מול הזרמים המחתרתיים.
ג. הכי חשוב מערכת יחסים משפחתית בין סובאש וגאורי, אשתו ואשת אחיו.
מתוך השלושה , מטיבה להירי לתאר את המערכת השלישית שמהווה רובו של הספר.
היכולת שלה מתבטאת בתיאורים נפלאים של ארועים, תחושות וסצנות נקודתיות ומרחביות בחיי גאורי וסובאש. זאת בצל האח המת בפועל והמוות הנפשי של גאורי.
מתברר כי נתינה ללא קץ אינה עובדת תמיד ויש לעשות גבול לכך. גם הנותן משלם מחיר של ריקנות וסבל.
צריך אנרגיה כדי לצאת ממצב כזה ולבנות דבר חדש.
זאת הסיבה מדוע יש לקרוא ספר זה.ולהבין כי המשפט הבנאלי כי החיים קצרים נכון.
מאידך התיאור של שתי התימות הראשונות , הוא מין שקע מבחינת העוצמה הספרותית. לחלקים מסויימים יש עוצמה ואחרים רדודים.
גם הקפיצות והפתיח של כל פרק ,בחלקים אלו לא תמיד סייע לי להסתנכרן על התוכן, לעתים קראתי כמה עמודים עד שהבנתי באיזו תקופה מדובר ומי בדיוק נושא הפרק.
מבחינתי זוהי אנרגיה מבוזבזת שלא תרמה לי לזרימה בקריאה השוטפת.
החמורה ביותר, לדעתי, היא כי אין כאן כל ניחוח בנגלי או הודי בתיאורים של להירי.
ניתן היה להעביר את כל העלילה לארה"ב עם שוטר שיורה במפגין בדם קר והעלילה היתה נמשכת.
הדבר בלט במיוחד בחוסר רצון של המחברת , או אולי המתרגמת להביא מלבושים מנהגים ואוכל אותנתיים.
הדבר קפץ לי בעיניים סתם ככה כאשר גאורי מורידה את הצמידים לאחר רצח אודיאן. אלה אינם סתם צמידים, הם קרויים מנגלסוטרה,והם מציינים נאמנות לבעל ולמשפחה. האישה ההודית לא מסירה אותם כל חייה. ויש עוד דוגמאות.
הסיום ה"אמריקאי, הוליוודי" פוגם בקריאה דווקא לאחר פרק מרגש של מפגש הדמויות.
נראה כאילו הסופרת עצמה אינה מסוגלת להכיל את עוצמתו ולסיים את הספר שם. לכן היא מוסיפה פרק כי היא אינה מכירה את הביטוי התלמודי " כל המוסיף גורע".
למרות זאת זהו ספר מעשיר ושווה קריאה.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על הבקעה