עוז לחשבון הנפש
א. מנכ"ל ארגון ציבורי גדול בשרון, קיבל מתנה מקורית לסיום תפקידו, מסע אישי בן ארבעה ימים בארץ, במהלכו הוא פגש ישראלים מעניינים. בפגישתו עם עמוס עוז, הם שוחחו על ספרו האחרון, הבשורה על פי יהודה, שכמובן הוביל לשאלה, האם ישו ביקש ביודעין את צליבתו, מתוך רצון להיות קדוש מעונה ? מכאן עולה מסקנה אפשרית, יהודה איש קריות לא בגד. האמירה שלי שונה, ענה עוז, היא על מנהיגים שנתפסו כבוגדים, בן גוריון בהסכם עם הגרמנים, בגין בחוזה השלום עם מצרים, ורבין בהסכם אוסלו. האם כול מי שרוצה להוביל שינוי פוליטי או אידיאולוגי נתפס על ידי אנשי הקונצנזוס כבוגד ? מיהו בוגד ומיהו נבגד ? שאלה שלבטח עלתה במחשבותיו של א. שבקריירה הקודמת שלו כבכיר במוסד, כנראה גרם לאנשים לבגוד בעמם, וכעת הוא הופתע בעצמו מההקשר שעוז עושה באמצעות המושגים בוגד ובגידה כפי שמסמל אותם יהודה איש קריות, למנהיגי העם היהודי, להוויה הישראלית העכשווית, ולאופן שבו עוז עורך חשבון נפש עם עצמו.
היה משהו מסקרן ומלנכולי בסיפור הפגישה של א. עם עוז. למחרת נזכרתי שהוזמנתי למפגש חוג היוצרים עם עוז בעירי, הגעתי באיחור ונדחקתי בכדי לשמוע את הדברים. למחרת עברתי בצומת ספרים לרכוש את הספר, ולחפש בו את אמירתו המפוקחת והפסימית של עוז לגבי ההוויה הישראלית, מבט של סופר ואיש רוח, בסתיו ימיו, מה זה אומר עלינו כעת ?
תחילתו של העלילה בתמונה עגמומית, של חורף בסוף שנות החמישים, בירושלים הקטנה והחצויה, בה חרב עולמו של שמואל אש, סטודנט להיסטוריה שאביו פשט את הרגל, והוא נאלץ לנטוש את לימודיו. לאסונו מצטרפת נטישת חברתו המותירה אותו נבגד, פגוע ותלוש. שמואל הגמלוני והרגיש, סוציאליסט כפייתי, האוהב להשמיע את עצמו, אך פחות להקשיב ולנהל שיח, מוצא מפלט בביתו המבודד והקודר של ואלד הקשיש, לו הוא משמש כרע שכיר להפגת הבדידות. הבית הצופן סודות מנוהל על ידי עתליה, אישה יפה ומסתורית בשנות הארבעים, ששמואל מתאהב בה נואשות.
שמואל הנואש מחורבן חייו ומאהבתו הבלתי אפשרית, מוצא מקלט במחקרו אפוף הסודות על יהודה איש קריות, בניסיונו לפענח פרשת בגידה אולטימטיבית בהיסטוריה היהודית שגרמה לרדיפת היהודים, לחורבנם, ולגורלם כיהודים נודדים, שביקשו לשנות את גורלם על ידי מעשה הציונות. אירוע מהעבר שעדין ממשיך להדהד ולעצב את הווה ועתיד היהדות. פענוח העבר הוא מסע בזמן לתיקון עוול היסטורי ולהשגת מפתח אפשרי להבנת העתיד, ולהצעת חזון ציוני מתוקן ומפויס.
עלילת הרומן מתנהלת בשני מישורי זמן, בעבר הרחוק, פרשת הסגרתו וצליבתו של ישו, ובמקביל, סיפורו של שמואל המהווה נקודת החיבור בין מיתוס הבגידה בעבר, לשלתיאל ( דמות בדויה ), אביה של עתליה שהוגדר כבוגד בקונצנזוס הציוני, ערב הקמת המדינה, ונודה באכזריות על ידי בן גוריון הכוחני והמיליטנטי. דעותיו של שלתיאל הם של ברית שלום האמיתית, שביקשה להקים מדינה דו לאומית, ובכך ביטאה אלטרנטיבה לקונצנזוס הציוני, מעשה שתויג כהזיה ובגידה.
עוז מציג גרסה היסטורית חלופית ליהודה הבוגד, המבוססת על טקסט נוצרי גנוז, שהתגלה ב- 2006, בו מוצג יהודה כשליחו הנאמן ביותר של ישו. הטקסט העתיק מאתגר לבחינת טקסט אחר, מהמאה הקודמת, אלטנוילנד - הבשורה על פי הרצל, חזון הציונות שישומו כרוך במלחמות עקבות מדם. האם הרצל דגל בדו קיום עם ערביי ארץ ישראל, על פי פרשנות ברית שלום, שראו את עצם ציונים אמתיים ? כפי שאשכול נבו בספרו נוילנד חיפש ציונות אלטרנטיבית, כך עוז מציג את אפשרות המדינה הדו לאומית כאלטרנטיבה שהוצעה בעבר לפתרון סכסוך הדמים.
הבשורה לפי יהודה, כתובה בסגנון המאחד שתי סוגות, רומן היסטורי וכתיבה פובליציסטית הגותית היוצרת מסגרת לדיון תיאולוגי והיסטורי, מעניין ומאתגר המתבסס על טקסטים, באמצעותם עוז בוחן את המיתוסים הגדולים של היהדות, הציונות והנוצרות. מתאים למי שמבקש הגות היסטורית ופוליטית, המשולבת ברומן מורכב וחכם הכתוב בשפה יפה ועשירה, המשחזר את ירושלים של שנות החמישים והשישים באופן נפלא, עולם מעידן אחר, זה שלפני מלחמת ששת הימים.
עוז הנתפס כאיש הרוח של השמאל, ולעתים כבוגד על ידי המחנה האחר, מבצע חשבון נפש, היוצר תחושה קודרת לגבי העתיד, הנובעת מהעובדה שהציונות מגדירה את עצמה גם היום, על ידי סימון בוגדים והוזים בקרב המחנה הציוני האחר. בהשקת קמפיין הליכוד, ביבי העלה את דמותו של עוז, כמייצג את אשליית השמאל האנטי ציוני, מציאות המתכתבת עם ספרו הקודר של עוז, על רקע תקופה שמעלה שאלה נוקבת, מהי כעת הבשורה הציונית בחברה הישראלית המפולגת והשסועה ?
