הספר נכתב ב-2004 ורואה אור בימים אלה אצלנו, לציון שנת היובל של המחזמר "צלילי המוזיקה".
אני מודה שלולא הספר, לא היית יודעת שהסיפור שמאחורי "צלילי המוזיקה" הוא אמיתי.
אגתה פון טראפ - הבת הבכורה של משפחת פון טראפ, מגוללת את סיפור משפחת פון טראפ המוזיקלית.
הימים ימי מלחמת העולם הראשונה, האב גוייס ושירת כמפקד צוללת של הצי האוסטרי. בנקודה הנוכחית אגתה מתארת את אביה בשונה מהסרט ראו ציטוט מעמוד 26 "ב"צלילי המוזיקה" מוצג הקפטן כנוקשה מרוחק ועיקש. במציאות היה הקפטן, אבינו עדין, טוב לב ורגיש. מאמא לא יכלה היתה למצוא לנו אב טוב יותר." (כשהסרט עלה לאקרנים, האספקט הנוכחי, הפך את הסרט ללא אהוב על בני משפחת פון טראפ).
ג'ארג' נשא לאישה את אגתה – נכדתו של ממציא הטורפדו האנגלי רוברט וייטהד. אגתה-האם בניגוד לאב, מתוארת כאישה אהובה ונערצת על צוות עובדי משק הבית. כך אגתה מתארת את האם, ציטוט עמוד 28: "מעולם לא דיברה במילים קשות, והביעה את דברייה בנימה רכה אך תקיפה. כשהייתה נכנסת לחדר נראה כאילו זרחה השמש. אני לא מופתעת שפאפא התאהב בה ממבט ראשון".
ישנם הבדלים לא מעטים בין המחזמר למציאות לדוגמא: המשפחה ברחה לאיטליה ולא לשוויץ, מספר הילדים, דמות האב ועוד.
אגתה מתארת לאורך כל הספר את חיי המשפחה, זיכרונות ומשחקי ילדות, הקשיים, הרעב, מלחמת העולם הראשונה, מות האם, הקשיים של האב בגידול שבעת הילדים, העוני, אובדן ההון המשפחתי, צירופה של האם החורגת ועוד שני ילדים משותפים, הבריחה מאוסטריה, מעמדם של הנאצים באוסטריה ועד להפיכת המשפחה ללהקה מצליחה לא רק בארצות הברית, אלא בעולם כולו.
יש גם קטעים מעוררי סלידה ונוגעים ללב, על התקופה שלאחר המלחמה אבל זה היה... ראו ציטוט עמוד 63: "בימים הראשונים שלאחר המלחמה אנשים אכלו כלבים, חתולים, ארנבים וסנאים. הם לכדו ברווזים ואווזים מברכות של אחרים, ואכלו כל דבר שהצליחו להניח עליו יד, רק כדי לשרוד. הלחם היה קרום כהה שבתוכו קמח תירס מעורב בנסורת, ובאריגי הבגדים שולב נייר. חוטי קשירה נשזרו מנייר שלופף בהידוק, כשנרטבו – התפרקו."
"צלילי המוסיקה" היה סרט ומחזמר שרובנו שמענו עליו ונהנינו ממנו. מאידך לקרוא על קורות המשפחה האמיתית, לדעתי האישית פחות מסקרן, במיוחד שהסיפור נכתב על ידי אישה קשישה, בצורה יבשושית. תוך כדי קריאה, לא פעם מצאתי שטחיות בנושאים מסויימים לצד פירוט יתר.
בפרק 18 מרחיבה אגתה ומספרת "היכן הילדים היום?" ומה קרה אחרי 1956 כשהמקהלה התפרקה. היא עצמה עזבה את האכסניה עם חברתה לו קיין, והקימו יחדיו גן ילדים. שתיהן פרשו ב-1993, והמשיכו לחלוק דירה משותפת בפרברי ולטימור שבמרילנד. לאורך השנים אגתה עסקה ברישומים וציורים בצבעי מים, ושמחה שזכתה בחיים מעושרי התרחשויות.
באחרית דבר, יאיר רווה מפנה את תשומת ליבו של הקורא על ההבדלים, והשיקולים שנלקחו בחשבון כשביימו את הסרט.
נכון משפחת פון טראפ לא אהבה את הסרט, ולדעתה בתהליך הטרנספורמציה הייתה החמצה. מאידך, בסופו של דבר אגתה הבינה שהקהל אוהב את הסרט, והגיעה למסקנה המבוקשת ציטוט עמוד 234: "אם כך, מי אני שאבקר את הסרט?"
כידוע הסרט ניצח.
לסיכום: ספר זיכרונות משפחתי, בליווי תמונות, חביב שמיועד בעיקר לקהל המעריצים ולצאצאי משפחת פון טראפ, ובמקרה הנוכחי הסרט עולה על הספר האוטוביוגרפי.
לי יניני