הארי פוטר
מאז שנרשמתי לסימניה רציתי לכתוב את הביקורת הזאת, כל פעם אמרתי לעצמי שאני אכתוב מחר, ושהגיע מחר אמרתי שוב מחר, שוב ושוב ושוב. אני לא בטוחה למה כל כך קשה לי להקליד ביקורת על הסדרה הנפלאה הזאת. אני חושבת שהסיבה שזה כל כך קשה לי, היא שאני מרגישה שאני כותבת עליי. אני מרגישה שהספר הזה הוא אני ואני היא הספר, ולא נוח לי לכתוב על עצמי.
תעזבו את העובדה שהספר כל כך מפורסם, תשכחו אותה, תעלימו אותה. תקראו את הספר בעיניים יחפות, זה מה שנותן את הקסם שלו.
ילדה בת 4 שוכבת על מיטה, מהחדר השני מגיחים לפתע שני תאומים בני 16. אחד מהם מחזיק בספר, היא הכירה את הספר כמובן, הרי ניסו להקריא לה אותו כבר חמש פעמים, אבל היא שמה את אצבעותיה באוזניים וסירבה לשמוע. זה ספר למבוגרים! צרחה. אבל הפעם היא לא הספיקה לצרוח או לשים אצבעות באוזניים, מכיוון שהאח שלא החזיק בספר כבר תפס את ידיה ושם את ידו על פיה- בעוד היא מתנגדת האח השני מתחיל לקרוא. הילדה ממשיכה להילחם, אך כעבור דקה מתחולל שקט- שומעים בבית רק את קולו של האח קורא. הוא קורא סיפור קסום ויפהייפה. והילדה- שותקת. לאחר סיום הפרק הראשון האח מפסיק לקרוא. דממה מוחלטת. חמש שניות עברו והילדה שישבה כבר על המיטה הבחינה בשקט. תמשיך!עוד!-צעקה. והוא המשיך עוד עשרה עמודים. ואז הגיעה זמנה ללכת לישון. ביום שלאחר מכן האח השני הקריא לה עוד פרק ולמחרת עוד אחד. ועוד אחד. ספר שלם נגמר. הילדה כבר התבגרה, ועמדה לסיים את הגן- כרגע היו בפניה שתי אפשרויות- להמשיך להיות עוד שנה בגן או ללכת לבית הספר. לבית הספר! אמרה, ללא היסוס. למה? שאלו אותה. כי אני רוצה להתחיל ללמוד לקרוא כדי שאוכל לקרוא עוד הארי פוטר!-כמובן, ענו לה.
הילדה הייתה בת חמש ועלתה לכיתה אלף, ביום שידעה את כל האותיות עמדה על כיסא בחדרו של אחיה ושלפה את "הארי פוטר וחדר הסודות" מהמדף. לקח לה קצת זמן, הספר היה ללא ניקוד. אבל בסופו של דבר, עם האחים שהמשיכו להקריא לה כמה עמודים המשיכה לספר השלישי.ולרביעי.ולחמישי.ולשישי.ולשביעי.
עד היום היא זוכרת את התגובה הקשה שלה לכך שאח שלה קרא לה 11 עמודים במקום 10. עכשיו איך תזכור איפה להתחיל? מה שהוביל להמצאת סימניית החץ.
או את היום שבו שמה לב שבצד הספר כתוב "פרוזה" רק שהיא קראה "פרווה" במקום. היא לא הבינה איך ספר יכול להיות פרווה, כמו שוקולד?וזה אומר שיש ספרים שהם לא פרווה?
כשהייתה בגן, בשנה בה התחילו להקריא לה הארי פוטר אחיה עבד עליה באחד באפריל שהוגוורטס קיים. וחבר שלו קיבל מכתב שהיה בן 11 והוא לומד שם. הבעיה היחידה הייתה שהוא נזכר להגיד לה את זה רק שנתיים אחרי,באחד באפריל, בשנה שסיימה את הארי פוטר-גיל 7, כיתה בית. יופי שהוא נזכר. הוא לא ידע שבשנתיים האלה שמה בתיבת הדואר מכתבים ממוענים להוגוורטס. היא לא יודעת היכן הם עד היום. הם נעלמו. אולי זרקו אותם לפח אבל מה אם הוגוורטס באמת קיים? המכתבים הגיעו אליהם?
כמובן, היא בת 12. היא כבר לא תקבל מכתב מהוגוורטס אבל עדיין קיימת בה ילדה בת 4, וילדה בת 17 וילדה בת 12. כולם קיימים אצלה. כולם חלק ממנה.בו זמנית.
היא לא שמה לב, שכשהיא צוחקת על הילדותיות שבה היא אומרת שהיא בת 4.
או שהיא מסתכלת על צבע ירוק, צהוב, אדום או כחול היא מרגישה רגשות שהיא מרגישה שהיא חושבת על בתי הוגוורטס שדגליהם נושא את הצבע הזה.
הארי פוטר זה הספר שתמיד יהיה שם בשבילה, הארי פוטר זה הספר שקראה אותו בערך 20 פעמים. הארי פוטר זה מה שחי בתוכה, הזהות שלה- הנשמה שלה. הארי פוטר זו היא.
אם תעליבו את הספר היא תתבייש ואם תשבחו אותו תסמיק, כאילו דיברתם עליה.
ספר נפלא עם דמויות שכל אחת מהן היא עולם ומלואו.
תמיד אפשר לחזור ולקרוא אותו בכל גיל. אם זה 4,6,14,20,40 או 80.בכל גיל מתאהבים בו ונהנים ממנו מחדש.
