ביקורת ספרותית על יומני החנונית 1 - סיפורים מהחיים הלא-ממש מדהימים - יומני החנונית #1 מאת רייצ'ל רנה ראסל
ספר לא משהו

---

אני לא יודעת מאיפה להתחיל... אז נתחיל בניקי.
היא הדמות הכי צבועה,בכיינית ותינוקת שראיתי בחיי בספר, שפשוט בא לכם להיכנס לתוך הספר ולתת לה סטירה שתעיר אותה מהסרט שהיא חיה בו.
דבר ראשון, היא כל הזמן בוכה. אבל כ-ל-ה-ז-מ-ן! תרשו לצטט:
1."...ולבכות איזה בכי טוב, וזה מה שעשיתי,בהפסקות,בעשרים וארבע השעות האחרונות"
2."התיישבתי על שפת המדרכה לצד הציור השבור שלי ובכיתי"
וזה עוד הספר שהיא בכתה בו הכי קצת! בשאר הספרים היא פשוט בוכה כל ארבעה עמודים בערך.
דבר שני, היא צבועה. במהלך הספרים שלה היא חולמת להיות חברה של מקנזי, המקובלת של השכבה, ואומרת כמה היא מושלמת ומדהימה, ואז היא אומרת כמה שמקנזי מגעילה וחושבת את עצמה והיא צוחקת על השפוטות שלה (כאילו שמבפנים היא גם לא שפוטה שלה)
וגם איך שהיא כותבת (הסופרת או ניקי, אני כבר לא יודעת למי להתייחס)
כמו הקטע המטומטם הזה שהיא כותבת "אומייגד" על כל דבר ומה שהכי הפריע לי: "אבל אמרתי את זה בתוך הראש שלי, בשביל שאף אחד לא ישמע את זה חוץ ממני". קולטים? במקום להגיד "חשבתי" הפירוש של המילה חוזר בכל פעם שהיא חושבת על משהו. מה? כל כך קשה לכתוב "חשבתי" או לעשות במקום מרכאות את הסימן של החשיבה: ' ?
זה ממש מטומטם!
כל ספר נגמר גם במשפט האדיוטי שלא קשור לכלום: "אני כזאת חנונית!:)"
את זה כבר הבנו,ניקי, וגם שאת בכיינית ומתנהגת כמו ילדה בת 3 הבנו.
ועוד משהו שמפריע לי? שכל פעם שמקנזי מעליבה את ניקי או עושה לה משהו מגעיל, במקום לעמוד על שלה כמו שאנחנו מצפים שהיא תעשה מתישהו היא רק בוכה כמו שהיא יודעת, וגם שהיא אומרת משהו שיכול לסתום למקנזי את הפה אנחנו מגלים שוב את המשפט המאכזב: "אבל אמרתי את זה בתוך הראש שלי בשביל שאף אחד לא ישמע את זה חוץ ממני"
כאילו, למה??
גם לא הבנתי מה מצחיק בו. יש ילדה שמציקים לה, והיא בוכה. ואז באות החברות שלה ואז היא שוב בוכה, ואז היא חושבת שאין לה סיכוי עם הבן שהיא מאוהבת בו ואז היא שוב בוכה וזה חוזר חלילה. מה אני אגיד לכם, קורע!
לסיכום,
הספר הזה משעמם ובהחלט בזבוז זמן. אלא אם כן אתם אוהבים לקרוא על ילדות מפונקות ובכייניות, אז לכו על זה.

» ביקורות נוספות של נועהD:
» ביקורות נוספות על יומני החנונית 1 - סיפורים מהחיים הלא-ממש מדהימים - יומני החנונית #1