אני לא אוהבת לכתוב קטילות, אבל זה כבר ידוע לכם.
כסופרת אני בכל זאת תמיד מנסה לחפש הערכה למאמץ שסופר אחר משקיע, גם אם התוצאות לא משהו בעיניי.
מצד שני דווקא ככותבת וכקוראת אני רואה את עצמי מחויבת לכתוב את האמת ולהזהיר קוראים אחרים מפני המלצות שווא:
המלצתי על שני ספרים אחרים בסדרה הזו, אבל זה ללא ספר הספר הכי פחות מוצלח שקראתי בסדרה.
הוא כנראה גם הספר הכי לא מוצלח מסדרות הספרים שקראתי בסגנון בכלל.

גם אני כתבתי סדרת ספרים על ילדה חנונית שמנסה לשרוד בבית הספר ואפילו לשפר את מעמדה החברתי, סדרת "להיות מקובלת או לאמץ אוגר".
באיזשהו שלב החלטתי לכתוב על דמויות נוספות - דמויות שהיו משניות ביומן של שירי החנונית, ועכשיו הופכות לראשיות.
בינתיים כתבתי רק על ירון - הידיד הטוב של שירי שאינו מוחרם כמוה ועוזר לה לרכוש מעמד חברתי...
אבל גם לו יש התמודדויות בחיים, כמו למשל התקפי חרדה.
ודווקא בגלל שעלה גם לי הרעיון לכתוב בהמשך הסדרה על אפרת ואורי, מלכי הכיתה...
זה רעיון שמתגלגל אצלי כבר זמן מה...
אבל אני טורחת ועושה מחקר, גם אם אני כותבת ספר קליל אני מצפה מעצמי שיהיה לי משהו להגיד ואיך לייצג את הצד הזה -
אני לא כותבת ספרים על כלום.

זה ספר על כלום.
וזה לא כי המחברת שלו לא מוכשרת. אלא שכפי שהעידה רייצ'ל על עצמה - היא חנונית שבגרה.
היא יכולה לכתוב ברוב כישרון על חוויות של מוזרות חברתית - אבל גם לה יש נושאים שאינה מבינה בהם כלום... ואם לא עושים מחקר אז עדיין לא מבינים בהם כלום!!!

(במאמר מוסגר - אני מבינה שהפיתוי הכספי כשאת סופרת בסדרה שמטילה ביצי זהב הוא יותר גדול - אבל עדיין. בעיקר כשאת טוענת שאת באה עם ערכים ומנסה להעצים נוער.)

העלילה עצמה עוברת מניקי, שכותבת את היומן, להגיגיה של מקנזי מלכת הכיתה.
וזו העלילה - מלכת הכיתה היא גנבת למרות שיש לה המון כסף. היא גונבת את היומן ומחליטה לכתוב בו.
היא לא יודעת ולא מעוניינת לתרום כלום לחברה, ואין לה ערכים.
היא גם לא עושה כלום במהלך הסיפור, חוץ מלעצב כריכה אופנתית ליומן של ניקי החנונית -
וגם אותו עיצוב, הפעולה החיובית היחידה שהיא עושה בספר רק עוזרת לה לגנוב אותו ולהסתיר אותו מניקי!

הגיבורה ה"אמיתית" זורקת את העטיפה לפח כשמוצאת את היומן שלה...
ובשאר הזמן היא עסוקה בלתקן את הנזק שנגרם ממעשיה של מקנזי מלכת הכיתה המפורטים ביומן בצורה לא מרומזת בכלל.
האם ניקי מצילה את היומן ואת המצב בשכבה - אחרי שמקנזי שלחה מיילים מרושעים לילדים - בזכות חוכמתה, כישרונה או בזכות שיתוף פעולה עם חברים והורים כמו בספרים הקודמים?

לא! מקנזי היא פשוט טיפשה מושלמת שבעצמה כתבה על עצמה ביומן שהיא לא יכולה לעשות שום דבר חיובי. היא מתארת שם לפרטי פרטים את כל הנזק שגרמה כדי שיהיה קל לניקי לתקן אותו כשהיא תמצא את היומן שהוחבא ברישול...
כי מלכת הכיתה פשוט יודעת שהיא לוזרית.
אהמ... לא.

הקטע הכי מעצבן בשכתוב המציאות שהסופרת מרשה לעצמה - הוא שמלכת הכיתה נחשפת לשם משתמש וסיסמא לסודות של כל השכבה כדי לתת להם עצות באנונימיות.
מה שהיה התפקיד של ניקי! בדיוק פה הספר המשמים הזה יכול היה להיות מעניין -

הייתה לי איזו תקווה שבכל זאת מלכת השכבה נהייתה מלכה בגלל משהו, אולי בגלל היכולות החברתיות והידע - מה שבוודאות ניקי פחות טובה בו ממנה...
אבל מקנזי מוצגת בספר כדמות שטוחה אפילו יחסית לז'אנר.
מה שלא הורגש בכזו קיצוניות כשהיא הייתה דמות משנית -

למקנזי אין לה שום אינטרס חוץ מלפגוע בילדים חנונים ובכל מי שהיא לא אוהבת!!!
ובעוד שניקי נחשבה ראויה לתפקיד מנהלת האתר ומוסמכת לתת ייעוץ רגשי לכל השכבה - כשבפועל פשוט כתבה להם מחמאות ועידוד...

מלכת הכיתה, במקום לחשוף איזשהו שביב של הבנה חברתית - פשוט מדברת את הנגיטיב של ניקי, ואין לה אישיות בפני עצמה!!!
היא כמו חנונית - פשוט בלי הדברים הטובים שיש בחנונית.
דווקא השטחיות של דמות המקובלת,
שהייתה כנראה אמורה "להרים לחנונים" - זה בטח מה שהסופרת אמרה להוצאה לאור על הרעיון המופרך...
ההעצמה של דמות החנון מול דמות המקובל - יצרה את ההיפך.

הספר הציג את החנונית כדמות שעסוקה בלהתבכיין, דווקא בגלל הגיחוך ואי המציאותיות שעיצוב הדמות של מקנזי מעלה.

הספר הראשון בסדרת יומני החנונית, זה שמספר לנו על היותה של ניקי מקסוול תלמידה חדשה בבית ספר של עשירים ומתנשאים, ומה קורה לה שם.
רמז: היא נתקלת בחבורה של בנות ממ"ל, מקובלות מגניבות לגמרי, ובמיוחד במקנזי הוליסטר שהלוקר שלה והלוקר של ניקי צמודים.
היא גם מכירה בהתנדבות בספריה את שתי החברות הכי טובות שלה קלואי וזואי, שהן החברות הכי טובות לעולמים
והיא מתאהבת בברנדון שהוא הבן הכי חמוד ומקובל-אבל-ביישן בקטע טוב שיש.
אני התחלתי לקרוא את הספרים החל מהספר השני, כך שהיה מעניין להבין כל מיני דברים שהוזכרו בספר השני ללא הקשר.
למשל העובדה שאביה של ניקי עובד בהדברת ג'וקים ונוסע ברכב מצחיק עם ג'וק ענק למעלה, תוספת מבוכה לילדה בחטיבת ביניים...
ולמשל למה בריאנה אחותה הקטנה של ניקי כל-כך פוחדת מפיית השיניים (ובמאמר מוסגר - זה גם לא פשוט להיות אחות קטנה לנערה צינית ושנונה שמפגינה את זה רק עם המשפחה, ואת כל מה שהיא באמת צריכה להגיד לתלמידי שכבת ח' המתנשאים היא אומרת רק בראש שלה!)?

כמובן שבסוף הכול מסתדר על הצד הטוב ביותר, אך קצת קשה לי להאמין שמקנזי כל-כך עצבנית על הילדה החדשה וסובבת סביבה, וכן גם שברנדון עושה צחוק ממלכת השכבה רק כדי להשיג שותפות בפרויקט מדעים עם ילדה חנונית.
לא יודעת, זה לא נשמע לי שיא האמינות, איכשהו...
ועדיין זה ספר ממש טוב, בעיקר בגלל ההומור הייחודי שמחברת הספר כתבה לניקי, והסבתא המגניבה שעושה ברייקדאנס בגיל 70 ואומרת לה תמיד: "את יכולה לבחור אם להיות אפרוחית או תותחית".
משפט חזק, אימצתי.

ישש סוף סוף אני כותב פה ביקורת
ולא סתם ביקורת שניה! (אחרי שהמשתמש הראשון שלי נחמק)
אז כן דעה על הספר.

שום דבר מיוחד ואני מאוד רצינית. אני גם אקח את העניין עם השירותים (שמוזכר משום מה הרבה בתגובות) ואציין: זה באמת מה שקרה. אני היתי בבית של החברה הכי טובה שלי והיתי חייבת הפסקת שירותים קטנה. אז ניגשתי לארונית הספרים שלה ולקחתי את הספר שלא חשבתי שאני אקרא מתישהו בשיא הרצינות..
כן, לקחתי את יומני החנונית לקריאת שיעמום בשירותים. זהו אמרתי את זה.
מה החוויה שלי מהספר? טוב חוץ מהעובדה שהצלחתי לסיים לקרוא את כלו תוך פעם אחת בשירותים, אי אפשר שלא לציין את הדימיון בינו לבין יומנו של חנון. בהתחלה חשבתי שזה נכתב על ידי אותו סופר בשביל הקטע... חה חה... יש לי יומני החנון, אז אני צריך לעשות גם יומני ה-חנונית!
אז זהו שלא.
הסיפור מתמקד בילדה הכי קיטשית שפגשתי עד עכשיו (אני לא אציין ספרים כי זה לא נחשב ספר מבחינתי) ומגולל את סיפורה בתור ה"חנונית" הכי גדולה בעולם (מה שלא נכון, הוציאה דברים מפרופורציות). יש את הילדה חסרת השכל, המגניבה והמקובלת שאיך לא- מציקה לה. אבא שלה מדביר חרקים והיא מתביישת בו (טוב זאת נקוד טובה, אין לי בעיה עם המדביר אבל ההמכונית עם הגוק, זה הדבר שממש עצבן אותי).
בכללי אני לא מתה על ספרים כאלה. כנל גם ליומנו של חנון. אין בהם פואנטה חוץ מי לגולל את חייהם האומללים של אנשים ואני ממש ממש שונאת לקרוא דברים כאלה. כנל לשני הספרים. הבונוס היחיד בספר הזה הוא שהוא נגמר בצורה טובה ויש לו עלילה (נו בערך) לעומת יומנו של חנון שאין בו שום פואנטה.
זה קליל ומעביר את הזמן
לא יותר מזה

אוי וי. ספר פשוט כל כך גרוע! ניקי המעצבנת הזאת מתבכיינת כל עמוד, ועד שהיא עומדת על שלה בפני המרושעת המעצבנת היא כותבת ''אבל אמרתי את זה רק בתוך הראש שלי, ואף אחד לא שמע את זה חוץ ממני'' או משהו כזה. אי אפשר לכתוב ''חשבתי'' או ''אמרתי לעצמי''?! זה בזבוז של דיו. בעצם, כל הספר הזה הוא בזבוז של דיו ובזבוז של זמן. אם אתם רוצים ספר טוב וקליל תקראו קלריס בין, אוטוליין, קלמנטיין- אלו ספרים! אבל זה? הכי טוב שמגיע לו זה קריאה בשירותים. עדיף לקרוא את המאחורה של הקורנפלקס. או של השמפו. ומה יש לילדה הזאתי אם אומייגאד? זה ביטוי כל כך פרחי ומטופש. והיא סתם חושבת שהיא חנונית. לא נראה לי שהיא יודעת מה זה חנונית. ואם היא חנונית (והיא לא!) אז למה היא חייבת להגדיר את זה בתור משהו רע? ויש את הברנדון הזה שאוהב אותה והיא אותו והם פשוט לא שמים לב לזה! זה כל כך טיפשי. לסיכום- תחפשו את המגרסה. מהר.

אומרים שהכריכה נורא משפיעה עליך. משהוא בכריכה של הספר כיאילו אומר הכל: אם הספר מצחיק או עצוב, קליל או כבד, מיוחד או סתמי.
מניסיוני, כריכות לא אומרות כלום. בדיוק כמו המראה החיצוני של הבין אדם: הוא יכול להיראות נוצץ ומנצנץ ומדליק מבחוץ, אבל מי יודע מה הוא בפנים?
אז לפני שאתם קונים ספר או מחליפים אותו או לא יודעת מה, תקראו את התקציר לפחות.
כי הסדרה הזאת נראת מאוד מושכת, אבל היא לגמרי לא...
הייתי קוראת אותו רק כשממש ממש ממש השתעממתי.
לדעתי הספר נועד רק לאנשים שלא מוצאים ספרים טובים ופשוט קוראים את זה.
ספר קליל, הרבה אוהבים אותו בגלל הרמה הקלה והפשוטה לקריאה, לדעתי הוא משעמם טילים ולא מומלץ.
יש בוא משהוא קצת הזוי בקטע רע אבל ממש. יש לו עלילה שונה משל יומנו של חנון אבל מובן מאיליו שזה אותו סגנון.
בקיצור, אי אפשר להגיד שהוא בזבוז זמן, אם אני רוצה להיות כנה, וכן, אני רוצה, ואני מודה שקראתי אותו מדי פעם אבל לא נהנתי במיוחד.
זה כמו לקרוא ספר שאחותך הקטנה כתבה ברמה של גיל 3.
המלצה שלי - למשועממים - אל תקראו ספרים הזויים מתוך תירוץ של "אין לי מה לקרוא", פשוט תאספו את עצמיכם ולכו לספריה לבחור ספר נורמלי.
כי אתם תמצאו שם המון.

איכס, אני פשוט נגעלת כרגע. אלו לא חיים של אף בנאדם אמיתי. אני מאוכזבת מעצמי מאוד שאז בכיתה ד' קראתי שלושה מהספרים. אני מתחרטת שאיפשרתי למוחי גישה לטמטום צרוף כמו זה. אני נשבעת שלא אתן לאף אדם שאני מכירה לקרוא את זה. היא ילדה בכיתה ח' או משהו כזה, היא לא אמורה להתעסק בבגדים שעולים יותר מהבית שלה ובאיפור למרות שאף אחת בגיל הזה לא מתאפרת. ויש את הילדה העשירה הזאת, שמנסה לגרום לה להתאבד? איזה אינטרס יש לבן אדם אמיתי להרוס למישהו את החיים בגלל "שאבא שלה מדביר ג'וקים". אני רוצה להקיא עכשיו, אבל אני עסוקה מדי בלהזהיר אתכם מפני הזוועה הוורודה, הדביקה והגעלית הזו. ויש גם את הווא שמאוהב בה והיא מאוהבת בו והם לא יודעים את זה? חי זקנו של מרלין, היא לא אמורה לחשוב על נשיקות צרפתיות וחתונה! היא פשוט ילדה שטחית חסרת מחשבה, וכל הספר הוא בסלנג נורא, כאילו הסופרת מנסה להיות בת עשרה שוב, ולא מצליח לה. זה נורא קיטשי, שהם מאוהבים אחד בשני ולא יודעים זה. הרי, אם זה יקרה, ואם יש רגש אמיתי, אחד הצדדים יספר את זה מתישהו. מקווה בשבילכם שלא נחשפתם לזוועה הזו.

האמתי שאני לא יודעת למה אני ממשיכה לקרוא את הסדרה הזאת אולי כי קצת משעשעת ומצחיקה ~אזהרת ספויילרים~ניקי סוף סוף קיבלה תפלאפון הנייד שכל כך רצתה גם הצחיק אותי הקטע שאחותה קפצה על הבמה וניסתה לאכול את השחקנים מהמופה חחחח ><
U
ספר טוב אני ממש שמחה שהתחלתי לקרוא תסדרה למרות שעכשיו היא דיי משעממת אותי אבל זה שווה בשביל הקטעים המצחקים

חמוד אבל קצת ילדותי (אני מוסיפה: ממש ממש ממש ילדותי!!)
"אומייגאד" "אומייגאד"
יא אללה שגעה אותי הניקי הזאתתתתת
כמה אפשר לחפור ב"ספר" אחד על דברים משעממים וחסרי תועלת?
לפעמים אני לא מבינה למה נולדתי.

חשבתי שהספר יהיה טיפשי אבל הופתעתי לטובה, ספר ממש נחמד אם כי ממש לא אמין. הגיבורה היא לא מקובלת, אבל חוץ מהמילים הנאמרות עליהן - "חנוניות" ו"לוזריות" - אין שום דבר בספר שמצביע על היות הגיבורה וחברותיה באמת כאלה.
(זהירות ספוילר!) - ילדה שבאמת יש לה בעיות חברתיות - סביר להניח שלא יהיו לה שתי חברות מופלאות ומבינות, ושהיא תצליח לארגן מסיבה ענקית עם אנשים ולהפעיל המון ילדים קטנים ולהיות חברה של הבן הכי שווה...אני לא פגשתי הרבה בנות לא מקובלות שאלה החיים שלהן בחטיבת הביניים...
אבל אם מתעלמים מחוסר האמינות אז הספר ממש נחמד!