ביקורת ספרותית על עיר חלולה - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #2 מאת רנסום ריגס
ספר בסדר

---

הביקורת הזאת תכיל ספוילרים למעון של מיס פרגרין ולעיר חלולה, ראו הוזהרתם.

בתחילת הקריאה של המעון של מיס פרגרין, חשבתי שאני קוראת ספר מאוד מיוחד. הטשטוש בין מציאות לדמיון, חוסר היכולת להבחין בין מה מציאות ומה דמיון בזכרונותיו של סבא של ג'ייקוב, שכיהודי שאיבד את משפחתו בשואה ודאי חווה אי אלו טראומות, מה מציאות ומה דמיון בתהליך ההכחשה והאבל של ג'ייקוב, הפכו אותו למעניין וייחודי.
הנסיעה לאי עמדה גם היא בסימן הטשטוש הזה - דרך לעבד ולהחלים מהאבל? "מסע שורשים" וחיפוש עדויות מהעבר של סבא של ג'ייקוב? או משימה אמיתית שמחכה לו שם?
באיזשהו שלב הטשטוש הזה נגמר. אולי לא היתה ברירה, אולי לא היה אפשר לכתוב ספר שלם שנשאר על התפר, בכל מקרה, בשלב הזה הספר הפך לספר פנטזיה לנוער ותו לא. ככזה, הוא לא רע בכלל, אבל לא מרתק כמו ההתחלה שלו.
עיר חלולה ממשיך מנקודת המוצא הזו. אנחנו כבר יודעים שאנחנו בספר פנטזיה, יש אקשן, סכנה רודפת סכנה, יאוש, תקווה, מתח. שוב - ספר לא רע לז'אנר.
נקודה מעצבנת בספר היא התחושה שהסופר כ"כ התאהב בקונספט של התמונות המוזרות עד שפה ושם הוא נתן להן להכתיב את העלילה במקום להפך - לכתוב את העלילה ולחפש תמונות מתאימות, וכך נוצרו כמה סצנות ודמויות משנה שלא באמת מובילות לשום מקום. מצד שני, אולי תהיה להם משמעות בספר הבא, אז ניתן לו להינות מהספק.

ואחרי כל זה, בסוף הספר ממש, כשג'ייקוב מדבר עם אבא שלו בפלאפון, הסצנה זרקה אותי שוב לתחום הטשטוש שבין דמיון למציאות, בין מה שקורה בעולם האמיתי למה שקורה בראש של ג'ייקוב, למרות שספק אם זו היתה כוונת הסופר.
אבא של ג'ייקוב מנסה לשכנע אותו לחזור הביתה, הוא ואמא שלו יעשו הכל כדי לעזור לו, הוא מניח שמדובר בבעיית סמים.
ג'ייקוב, במציאות שלו, מקשיב לאבא שלו בנימוס, אבל שום דבר מהדברים של אבא שלו לא באמת מגיע אליו. הוא יודע שאבא שלו לא יוכל לעזור לו, לא יוכל להבין אותו ולעולם לא יאמין לו. ולרגע אחד, היה אפשר לחשוב שאולי, אולי באמת -
אולי ג'ייקוב, שלא מצליח להתגבר על מות סביו חווה משבר נפשי, מתנסה בסמים, הוזה?
אולי הכל מתרחש אצלו בראש?
וכמו מכור אמיתי - מבחוץ נראה להוריו שהם יכולים רק להושיט לו יד ולהציל אותו, הוא רק צריך לרצות...
אבל הוא מרגיש שאף אחד מבחוץ לא יוכל לעזור לו. שהעולם שאיתו הוא מתמודד הוא העולם האמיתי, וכבר לא משנה אם האירועים שהוא מספר עליהם מתרחשים במציאות או לא, בחוויה שלו - ההורים שלו באמת לא יכולים לעזור לו, עם כל הרצון הטוב.
דו השיח הקצר הזה בספר נתן לי פתאום המחשה חיה מאוד למי ששקוע במשבר נפשי, שמבחוץ נראה שהוא רק צריך "לטפל בעצמו" אבל בחוויה הסובייקטיבית שלו, זה לא אפשרי, וזה מה שקובע. מי שבחוץ באמת לא יוכל לעזור.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על עיר חלולה - המעון של מיס פרגרין לילדים משונים #2