ביקורת ספרותית על היום המושלם שלי מאת גרייס מקלין
ספר בסדר

---

כמה היינו רוצים להשפיע על המציאות? לשנות אותה? לגרום שמשהו רע יקרה להוא שחתך אותנו בכביש, וגם למנהלת ההיא, שהעבירה עלינו חוות דעת שלילית בעבודה. ובטח שלשכן שעושה קריוקי בקולי קולות עד שתיים בלילה, או למורה מחשבון בכיתה ד'. שיחליקו על בננה, שישברו יד או רגל, שמישהו יחתוך אותם בכביש, או ישרוט את הרכב הדנדש שלהם, או שיהיה להם התקף אלרגיה מעקצץ במיוחד בזמן שיעמדו על הבמה מול המון אנשים, שיאחרו לריאיון עבודה, שמישהו יוריד להם במזווה את כל ניירות העטיפה של קופסאות השימורים, והם אף פעם לא יידעו להבדיל בין התירס לטונה. חטא ועונש, אבל מיד. בנקמה חגיגית וחמה, ושאנחנו גם נראה את זה, כי אחרת מה זה שווה.

מחשבה יוצרת מציאות, אומרים הניו אייג'ים, ואני כופרת בזה בכל כוחי. כי כל כך הרבה דברים רעים חשבתי על אנשים, אבוי אם זה היה יוצר מציאות. אבל יש מעשים שיוצרים מציאות. פעם האמינו בזה יותר, וקראו לזה כישוף. או וודו. או שחור. ג'ואן האריס עשתה על זה קופה לא רעה בכלל. ג'ודית מאמינה בזה היום, והיא גם מצליחה לפעול ולהזיז. אלא שלא הכל מסתדר כמו מה שהיא היתה רוצה.

במהלך הקריאה ניסיתי לדמיין מול עיני את ג'ודית, הגיבורה. יש תמונה שלה על הכריכה, אבל התמונה על הכריכה לא הסתדרה עם הכתוב בספר, ולכן התעלמתי ממנה וניסיתי לדמיין בעצמי. נתחיל בתסרוקת. הכריכה מציעה שיער ארוך קלוע בצמות, אבל ברור שזה לא מציאותי. ג'ודית בת עשר, יתומה מאם, וחיה עם אב המתקשה להתייחס אליה. שיער ארוך מחייב תחזוקה שוטפת, חפיפה וסירוק קבועים, וקליעה מדי בוקר. לא משהו שאבא מוטרד ומרוחק יעשה, ולא משהו שבת עשר יכולה לעשות לעצמה. אני יודעת כי לבת העשר שלי יש שיער ארוך כזה, ומריבות הבוקר (סירוק) והערב (חפיפה) הן סיפור לא נעים בכלל. התוצאה היא שיער סבוך ופרוע אסוף לקוקו מרושל, אם בכלל. אפשרות אחרת הוא תספורת באורך שמאפשר לילדה להתמודד איתו, גם בסירוק וגם באיסוף. אבל מהדרך שבה מצטייר אבא של ג'ודית, מוטרד, עסוק, ומקדיש מינימום תשומת לב להבלי העולם הזה, נראה שגם זה לא הפתרון שלו. אני מנחשת שפתרון של אדם כזה יהיה לקחת את הילדה יחד איתו כשהוא מסתפר, וכך מדי חודש וחצי לדאוג לשיער קצוץ ומאורגן.

אלא שלסוג כזה של תספורת יש השלכות אחרות, בעיקר בחברה של בנות עשר. ג'ודית הולכת לבית הספר, ותספורת "של בן" לא תספק לה נקודות של פופולריות בחברה. כך גם רכיבים אחרים של המראה החיצוני. למשל הבגדים. במיעוט משאבים כלכליים, תשומת לב, או רצון להתאים לסביבה הכללית, סביר שהבגדים של ג'ודית ישנים, לא אופנתיים, לפעמים נקרעים, אולי לא תמיד מקבלים את תדירות הניקוי הדרושה להם. או הריח. לחיים בבית לא מתוחזק, כמו הבית של ג'ודית ואביה יש השפעות של ריח לא נעים הנדבק לגוף ולבגדים. גם בהנחה של רחצה קבועה, הנחה שגם היא בסימן שאלה. בקיצור, הצפי הוא שג'ודית תסבול מאוד בבית הספר. היא אכן סובלת, אבל מבריון אידיוט אחד. אחר כך ראיתי על הכריכה הפנימית שגרייס מקלין למדה ב"חינוך ביתי". ובכן, רואים את זה מאוד במהלך הספר. היא כותבת על התנהלות של ילדה דחויה בבית הספר, אבל עושה את זה כמו מי שכל הידע שלה על בית הספר נשאב מסיפורים, מספרים, ומסרטים, ולא מיידע אישי. האינטראקציה החברתית, בעיקר בקרב ילדות בנות 9-10 היא הרבה יותר מורכבת ממה שמתואר בספר, ולכן גם לא אמינה.

===
עכשיו נכנסים כאן לפלונטר. כתבת כל כך הרבה, יגידו לי, הקפדת לסיים את הספר, ויש לך הערות לגבי פרטים מהתוכן. סימן שהוא לא גרוע כמו שאת מנסה לטעון. עובדה: הוא גרם לך לחשוב. ובכן - שיגידו. הרי גם לכתוב ביקורת בקצרה זה לא טוב, כי היא לא מנומקת מספיק, ולכתוב ביקורת על ספר שזרקתי באמצע הקריאה זה גם משהו שנראה לא רציני ולא מקצועי. ובכן, הערות תמיד יהיו, ואין דרך להשביע את רצון כולם בלי להיות אנמי לחלוטין. אז נחתוך את הפלונטר ונחזור לסקירה.
===


אין לי ויכוח לגבי תיאור הכת הפונדנמנטליסטית שבה חברים ג'ודית ואביה. אני גם לא יודעת להגיד הרבה בנוגע לבעיות נפשיות מהן סובלת ילדה בת עשר, אבל הזווית הזאת, של ילדים דחויים בבית הספר וילדים בסיכון, אינה אמינה, ולכן גם העכירה בעיני את הספר כולו. חוץ מזה הוא ספר בסדר, מתאר מציאות לחלוטין לא מוכרת לי של דת שאינה מאמינה בחג המולד, נמנעת מתפילות, מאמינה בתנ"ך ככתבו ואוסרת על עירויי דם. לא קראתי בנשימה עצורה, אבל לא חשתי דחף להפסיק באמצע.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על היום המושלם שלי