לג'ודית ולאביה אין הרבה בחיים. ביתם מלא שרידים ומזכרות מאֵם שג'ודית לא הכירה. אבל ג'ודית מסתכלת על העולם בעיניים הצלולות של אדם מאמין, והיכן שאחרים רואים זבל - היא רואה אפשרויות. כשבבית הספר מציקים לה, היא מוצאת נחמה ביצירת דגם של הארץ המובטחת – אנשים קטנים עשויים ממנקי מקטרות, ים עשוי מראָה – עולם של פלאות. אולי, היא חושבת, אם תגרום לשלג לרדת בעולם שלה (באמצעות קצף גילוח וצמר גפן וצלופן), הלימודים יבוטלו ביום שני...
ואכן, כשג'ודית מסיטה את וילונות חדרה למחרת, העולם שמעבר לחלון הפך לבן. היא חוללה את הנס הראשון שלה. ושם מתחילות הצרות.

כמו הגיבורה שלה, גרייס גדלה בבית דתי (יש האומרים פונדמנטליסטי), ובמשך רוב חייה הבוגרים לא באה במגע עם לא-מאמינים. בגיל עשרים ושש בעקבות יציאה מהדת ולימודים באוקפורד היא עברה משבר נפשי שהביא אותה לכתיבה.
קורמק מקארתי אמר פעם על כתיבה: "מה שלא מוריד שנים מהחיים ולא דוחף אותך להתאבדות, לא שווה את המאמץ." הציטוט הזה רודף את גרייס. ולכן היא לא כתבה דבר מאז 2010. בקול שקט ועכברי היא אומרת, "כתיבה היא דבר הרסני בשבילי". שלושת הספרים שלה שראו אור נכתבו עד 2010. היום המושלם שלי הוא הספר השלישי שלה, אך הראשון שראה אור.

"סיפור עוצמתי של אהבת אב ובת שיתפוס אתכם בגרון." סאנדיי טיימס

"מענג! סיפורה של ילדה קטנה אחת המנסה - כמו כולנו - למצוא היגיון בחיים האלה."
אופרה מגזין

"הכתיבה של מקלין היא תולדה של חקירת אמת של טבעה של האמונה הדתית והקשר בינה לבין ההתפתחות הפסיכולוגית שלנו... הלב יוצא אל הגיבורה."
The New York Times Book Review

"ייחודי, מרגש... חיבור של ביוגרפיה עם פסיכולוגיית בדידות שוברת לב... רומן יוצא דופן שירדוף את הקורא שלו." The Financial Times

"מפתיע, מעורר מחשבה, מלאכת מחשבת. כוחו של הספר מתגבר והולך ככל שקוראים בו. מקלין מסתמנת כהבטחה שיש לעקוב אחריה." The Observer