#
אוי, השנינות.
סופרים אמריקאים-יהודים משתמשים בה כאילו היתה איזה תכונה גזעית, המבדלת אותם מסופרים לא-יהודים. וכך הם כותבים (הרבה פעמים בגוף ראשון) ספרים כמו שנונים, כאילו קומיים, שכאילו מסתירים-המון-רצינות עמוקה-מאחור. הם כאילו אוטוביוגרפיה של הירחמיאל: זה שגדל במשפחה מוחצנת שלא ממש הבינה אותו, לא ממש אהבה אותו, עם סוג של אמא שתלטנית (כמובן!), ונסיונותיו להשיג לעצמו קצת... משהו עולים בתוהו ונתפסים כמצחיקים. ועלובים. לפני זמן מה קראתי את "סלח לנו" מאותו ז'אנר, ועכשיו את זה.

בני משפחתו של ג'ד משתתפים בשבעה בעקבות מות האב. מותו אינו מעורר בהם צער מיוחד ראשית כי הוא גסס (בלעדיהם) תקופה ארוכה ושנית כי הם התרחקו ככל שהצליחו ממשפחת המוצא שלהם, ונפגשים פעם בשנה בראש השנה כדי להשלים ריבים שלא הושלמו, להתייחס בגסות-רוח אחד לשני ולצאת ידי חובתם ל"משפחה". שבעה הנכפית עליהם (משום לטענת הרב השכונתי זו היתה בקשתו של האב המת – בקשה המוטלת בספק בגלל ניכורו של המת לדת). אם צריך אז צריך ובני המשפחה המעיקה נפגשים וחיים יחד שבעה ימים (ולילות) וסובלים את מה שנגזר עליהם. ג'ד גיבורנו תפס (לפני השבעה) את אשתו במיטה עם הבוס שלו. הוא מתאבל, מתגעגע לאשתו האהובה, מוצא את עצמו מובטל (הבוס שלו – זוכרים?) משלם את המשכנתא על הבית בו גרה כעת אשתו עם הבוס לשעבר, ושוכר מרתף מעופש וזול לגור בו. החיים לא משהו. החברותא הכפוייה עם בני משפחתו קורית בזמן לא מוצלח עבורו. למען האמת אין זמן מוצלח ממש לבלות עם המשפחה הזאת. ואני ממש משתתפת בצערם של אלה שזו המשפחה שלהם.

לפי הספרות מהסוג הזה היהודים האמריקאים הם אמריקאים לעילא עם טוויסט. אמריקאים כי הם לא מסתפקים בדמות אחת נלעגת – כל הדמויות בספרים מהז'אנר הזה נלעגות ודוחות באותה מידה. ההומור העצמי המשובח והשחור של הספרות האידית העלה אצלם עובש. ההומור העכשווי של הסופרים בז'אנר הזה הוא הומור פטישים: הגיבור תמיד נעבך, תמיד יהיה מי שיזכיר לו איזו מבוכה ענקית בדיוק כשהוא בפוזה רומנטית, הפרשות ונוזלי-גוף נורא מצחיקים אותם ונראה שהם איכשהו לא התבגרו מכתה ו'. שלא להזכיר שהדמויות שהם מתארים מושכות בערך כמו פטרייה בציפורן, ומזמינות אמפתייה כמוה. והכתיבה? בסדר. כלומר אם רצף אנקדוטות צפויות, לא מצחיקות ולא מעניינות כלול אצלכם ב"בסדר".

הוא חיכה המון שנים על המדף. קראתי בערך 2/3 מ-349 עמודיו. עכשיו הוא יחכה קצת על הספסל ברחוב עד שאיזה תמים יאסוף אותו. הניסיון מלמד שהם מחכים פחות משעה על הספסל. בכל מקרה עדיין לא הצלחתי להתמודד עם הכנסת ספר למיחזור, אפילו אם זה מגיע לו.

אני מתנצל... עדיין לא קראתי את הספר, אבל, הסרט כייפי, עם ג׳ייסון בייטמן, ג׳ין פונדה ועוד שחקנים מעולים. סרט טוב. (וכעת, אחפש את הספר...)

אחרי חודשיים מלאי עיתונים וללא ספר אחד לרפואה ('צום קריאה' - תופעה התוקפת אותי לאחר חודשים מאסיביים של ספרים ללא הפסקה) - כמה סימבולי להמשיך עם ספר שזוהי כותרתו.
ולפני שאמשיך ואתנפל על שאר הספרים הממתינים לי על המדף, ראוי הספר שאקדיש לו מספר מילים.
ציניות, הומור, רגישות, שנינות ובוטות נסבלת בהחלט ואף משעשעת, כל אלה מלווים את הקריאה מהשנייה הראשונה ועד לסופה (ואיך הוא נגמר מהר הספר הזה).
רצף של אירועים הזויים, ומשפחה יהודית אחת (בלתי אופיינית בעליל) היושבת 'שבעה', מביאים סיפור חושפני וגלוי עד כאב, שלמרות חוסר ההיגיון (כמה דברים יכולים לקרות בכל כך מעט זמן?...) שכנעו אותי לגמרי באמיתתם.
התרגום מצריך שדרוג ללא ספק, ובכל זאת - אחל'ה ספר.
ומכאן אני ממשיכה לספר הבא...
לילה טוב.

אני אהבתי!! נהניתי מכל מילה בספר.
ספר שקל מאוד להתחבר אליו. יש בו משהו שכל אחד מאיתנו יכול להזדהות עימו.
הספר מתאר 7 ימים בחיי משפחה שיושבת שבעה על מות האב. מטבע הדברים, ישנן מריבות , מעלים זכרונות, הוויה של משפחה יהודית.
אהבתי את הזרימה של העלילה, צחקתי ממעשי קונדס שנעשו ומתאוריו של המחבר. ספר מהנה מאוד!!

ספר מקסים מעניין מבדח. על משפחה שנאספת עם מות האב. ההלוויה יושבים שבעה בבית ההורים 3 אחים ואחות. הנשים והבעל והנכדים.
לומדים להכיר כל אחד ואחד הריבים הכעסים המכות. המשברים שעוברים כל אחד מהמשפחה. אבל נשארים ביחד אומרים מה שחושבים. עם זה טוב או רע. השכנים החברים החברים מילדות של כל אחד. המשפחה הרחוקה כולם באים לנחם. הולכים מכות ואחר כך משלימים וצוחקים.
לכל אחד ואחד יש בעיות חלקן נפתרות. נפרדים ומבטיחים להגיע ולהתראות יותר. ממליצה בחום. (יש סרט על הספר).

ספר מצוין, לדעתי.
קודם כל, נרקמו פה דמויות שונות כשלכל אחת מהן יש היסטוריה ואישיות ואופי משלה. לכל אחד אפשר להתחבר בצורה מסויימת, לכל אחת אפשר לאחל משהו אחר, את כל אחת אפשר להבין (אפילו את הורי). זה לא דבר שפשוט לעשות כסופר.
העלילה עצמה מנווטת את עצמה מנקודת ההתחלה שבה ג'ד מגלה שאביו נפטר בשיחת טלפון משעשעת, והדמויות הן אלו ששולטות בסיטואציות, ולא הפוך. זה דבר שראוי מאוד להעריך.

דבר שני, הספר כתוב מעולה. שפה אחידה, שנינויות ("מאוד יפה מצידו של בון ג'ובי שהוא בא לבקר"), בניה של מתח (החלומות של ג'ד, היציאה של לינדה כל בוקר מהבית של הפוקסמנים), ולא מעט רגש.
הבחירה לכתוב את הספר דווקא מנקודת המבט של ג'ד (ולא של פול, למשל, או של לינדה) היא זו שנתנה, לדעתי, לספר את האופי שלו. בתור האח שהחיים שלו נחשבים להרוסים ביותר ועובר את השבוע הכי מטלטל שלו בנוכחות אורחים שבאים לנחם אותו על מות אביו, זה מה שמצליח לסחוף אותך לתוך הסיפור.

זה ספר שלא פשוט לעזוב אותו מהרגע שמתחילים לקרוא אותו.

סיפור על משפחה יהודית בארהב של ימינו אשר מתכנסת לשבת שבעה על מות האב ועל פי בקשתו (לכאורה). מכאן מתחילה דינמיקה בין בני המשפחה שחלקה מעניין ומשעשע אך רובה
משעמם ומזכיר פרשיות אמריקאיות טיפוסיות כפי שהן מובאות
בתכניות הבוקר של "ריקי לייק". (אמא שלי יצאה מהארון בגיל 65, שכבתי עם אישתו של אחי, אישתי בוגדת בי עם הבוס שלי וכו)
ספר מהסוג ששוכחים מיד אחרי שקוראים וטוב שכך.......

קראתי את הספר, אין ספק! כתיבה מצויינת, קולחת ומרתקת מאוד. אבל התוכן, האווירה בסיפור, אורח החיים המשפחתי שם פשוט דיכאון, ציני, מתירני בצורה הזויה.
מה המשבר הגדול הזה שהוא נכנס אליו בעקבות הבגידה של אישתו? כשהוא עצמו שכב עם גיסתו, ראה את הוריו במיטה כשהיה בגיל שש כשאמו מתייחסת לכך בביטול, ואפילו ממשיכה עם תנועות המשגל בנוכחותו. איככככככככס.
וכל "גילוי העריות" שם. כשכל המנחמים בשבעה שומעים ברמקול(המוניטור המותקן בחדר התינוקת) את גניחותיהם של
זוג מהמשפחה. גועל נפש ממש. וההתייחסות לכל זה, לפחות כך עולה מן הכתוב ומהתרשמותי היא טבעית ומקובלת.
היה חסר לי שם רק סצינת מיטה שלו עם אמו. הגעיל אותי, כל התוכן שם. ולא הייתי רוצה שהסיפור יתפרסם מעבר למה שהוא.ושיישאר איפה שהוא עכשיו. אני לא אהבתי!
אבל הכתיבה - מעולה!

גבר תופס את אשתו בשעת מעשה עם מאהב בחדר השינה של ביתו..זו היא הסצנה הפותחת של הספר שלמעשה עוסק באבל-שבעה על מות אביו של המספר שהוא מעביר עם בני משפחתו. מדובר בשבעה מיוחדת במינה: האבלים משלבים בה מגוון פעילויות כגון: פיקניק,תחרויות ספורט, יום כיף בפארק שעשועים ומין מזדמן. במהלך השבוע של שהותם יחד חלות תפניות בחייהם של אחדים מהם ומתגלים פרטים מטלטלים על כל אחד מהמשתתפים. הספר מתאמץ להצחיק את הקורא והמחבר מגייס לשם כך מגוון אמצעים- זקפות,נפיחות,משגלים, עשיית צרכים, והפרשות גוף למיניהן. בנוסף תוך כדי הקריאה נחשפים למסקנות פילוסופיות אודות הקיום האנושי(חלקן בשקל) אליהן מגיע גיבור הספר והבחנות רבות על נשים, בני זוג, הורים, אחים. כל הג'אז הזה מתרחש בסיטואציות שאמינותן והתאמתן למציאות לעיתים מוטלות בספק. באופן כללי קריאת הספר משרה אוירה של ערבוב בין מגזין לגברים לקומדיה רומנטית.
יחד עם כל הנאמר לעיל, זו לא ספרות זולה. במחשבותיו ותחושותיו של המספר-גיבור יכול לזהות עצמו כל גבר בן זמננו וביחוד אם עבר כבר את גיל השלושים. למרות החלקים הרדודים וההזויים, ההומור בספר בריא וקולח ובפעמים רבות באמת מצליח להצחיק כהוגן. קיימים בו גם קטעים מרגשים של כאב על אובדן, עצב קיומי ואושר שקל לקורא להזדהות עמם. בסך הכל התחושה שמעביר הספר(בדומה ליצירותיו האחרות של טרופר) היא של השלמה עם עובדות החיים וקבלתן כפי שהן, לרבות חולשות ופגמים בעצמנו ובבני האדם הסובבים אותנו.
לסיכום- אין מדובר ביצירת מופת ספרותית, טרופר גם לא מתיימר שתהיה כזו. אך זה משהו שניתן להנות ממנו מאוד ולהעביר איתו את הזמן בנעימים.