כשהחלפתי רכבת בתחנת בנימינה ואיבדתי אוריינטציה והתיישבתי הפוך לכיוון הנסיעה למרות שהיו שם ארבעה מושבים פנויים, התיישב מולי בחור צעיר, הסתכל על הספר שהחזקתי ושאל "מה עשה האקורדיון?".
כלום. כלום הוא לא עשה, אבל הוא היה שם.
האקורדיון בספר הזה הוא כל מה שאומה מתגבשת לא רוצה לראות. הוא מנגן שירי עם של פולנים וסיציליאנים, של גרמנים ואירים ומקסיקנים, הוא מנצח על שירי הגעגוע לתרבות של ארץ ישנה, שריד אותנטי לתרבות עשירה, כזה שיש לו קיום כשהוא עומד בפני עצמו ושקשה מאד לשלב אותו כחלק מתזמורת.
אני פרו מספרת סיפור חברתי של מהגרים אמריקאים, סיפור שמתחיל ב 1890, עם הגעתו של אקורדיון מסויים אחד, אקורדיון ירוק שנבנה על ידי בונה אקורדיונים סיציליאני, לאמריקה. הסיפור הזה נמשך מאה שנים כשהאקורדיון מחליף ידיים ובאמצעותו היא מספרת שמונה סיפורים, כל אחד מתאר קהילה אחרת של מהגרים. הוא מסתובב בדרום ובצפון ובמזרח ובמערב ובמרכז של הארץ הגדולה הזאת. הסיפורים, כל אחד מהם מרתק כשלעצמו, מבטאים זרות ושנאה וגזענות וניכור וגם נסיון לשמר זהות בצד כמיהה להשתלבות וללקיחת חלק בתרבות חדשה שבכלל לא בטוח כמה יש לה להציע.
גם האקורדיון משתנה במהלך השנים. קורה לו מה שקורה לאקורדיונים בדרך כלל. הצלילים, המראה, השימושים, הם מתבלים, פחות מכוונים, מתרחקים מן המקור לאט לאט.
הוא לא תירוץ, האקורדיון הזה. הוא סמל. סמל תרבותי, סמל של תקווה ואפשרות שמתקיים בתוך חברה שיש בה לא מעט גילויים של אנוכיות וגזענות ואלימות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
