****





אמיר גוטפרוינד מת. וזה מוזר לאללה, הרבה יותר מוזר מסופרים מתים אחרים. כי אמיר גוטפרוינד הוא לא איזה תרח בן תשעים שהיה חולה מלא שנים וראה את המאה התשע עשרה ועכשיו הוא מת ערירי ומריר בדירתו הישנה ברמת גן. הוא משלנו, הוא כותב על אס.אמ.אסים ואינטרנט, הוא מדבר על תל אביב וחיפה והערבה, הגיבורים שלו הם כאן ועכשיו (וגם אז ושם ופעם, אבל בכל זאת כאן ועכשיו), וזה מוזר, כי אמיר גוטפרוינד הוא כבר לא 'כאן ועכשיו' יותר. הוא לא ייקח את הלפטופ שלו ל"ארומה" במרכז ביג בכרמיאל ויכתוב שם את הספר הבא. וזה מוזר, מוזר לאללה. מובלעת של מוות מטופש באמצע החיים מסרטן, כשהוא היה אמור לחיות, ולכתוב, וארומה, וכרמיאל, וראיונות בשבעה ימים, ונופשונים ביוון, ורגיל. רגיל, רגיל. רק שהוא לא.

יש לי מצברוח מוזר ומעט זמן, אז תרשו לי פשוט לכתוב בקצרה מה אהבתי בספר, ומה לא.

אהבתי: את התיאורים המדוייקים של חלק מהמצבים והסיטואציות, את חוש ההומור העדין, הכתיבה הפשוטה, הנעימה, העכשווית, המתוחכמת-אך-לא-מתחכמת של גוטפרוינד, את השפה היפה והלא-מתאמצת, את הדמויות הפגומות והנוגעות ללב, את סיפור המסגרת הקצת לא שפוי (שתמיד יש בספרים שלו), ובעיקר בעיקר, כמה עצוב להגיד - את האפילוג האישי שלו בסוף הספר, שמצליח לעשות מה שהספר לא עושה - לרגש.

לא אהבתי: רק בערך בשליש לתוך הספר הבנתי שזה לא אגדה על מישהו שקוראים לו ברונו ואדלה אלא שיש כאן שני שמות. אדלה, וברונו. זה לא קריטי אבל זה מעצבן. בייחוד לאור העובדה שאדלה היא דמות מפוספסת לחלוטין (וגם ברונו, ת׳כלס). היא אניגמטית, הבחירות שלה תמוהות, ואין לה שום ״חומר״ שממלא אותה. היא שם רק מפני שהיא מבוססת על דמות אמיתית, וזה לא מספיק. חוץ מזה, הספר לוקה בחורים בעלילה, דילוגי דילוגים לא ברורים, וחוסר סבירות קיצוני מדי. חלק ניכר מהדמויות שלו, כאמור, שטוחות מדי, לא מנומקות, אלא סתם "מולבשות" בסט התנהגותי שרירותי או כללי. הן מדברות לפעמים כמו קלישאות, מתנהגות לא "נכון", מרגישות מתוחקרות, ולפעמים סתם מעושות או מומצאות. נכון, זה לא רק ריאליסטי, זו אגדה, וככזאת היא קצת חורגת מסיפור ריאליסטי רגיל. אבל בכל זאת. גם המטאפורות מזייפות לעתים ולא תמיד עובדות.

ניכר שגוטפרוינד הושפע רבות מסיפור חייו וכתיבתו של הסופר היהודי ברונו שולץ, אלא שנראה שהוא טווה את הסיפור הזה טלאים טלאים סביב שולץ, ולפעמים, נדמה לי, הסיפור לא מחזיק. הוא מאולץ. וזה מבאס, בעיקר כשהיו מקרים שגוטפרוינד דווקא כן הצליח לעשות את זה טוב.


*מחשבות, תעשה לי טובה, אל תכתוב את התגובה השגורה "סופר של ספר אחד". היו לו לפחות שלושה.


****

ספר משעמם, מוזר ומיותר. לא ברור מה רצה גוטפרינד לכתוב או למסור בספר הזה. זב לא ספר מתח, כי הוא לא מותח. זה לא ספרות טובה כי אין כאן סיפור. המון מילים בלי כלום

שנת 2016 התחילה אצלי בסימן ספרים טובים. ארבעה ספרים טובים ברצף, הוא לא דבר של מה בכך ומכיוון שעל שלושת הספרים הראשונים לא היה לי כח לכתוב ביקורת, מההמלצה על "אגדת ברונו ואדלה" כבר לא הצלחתי להתחמק.

זה לא ספר מתח רגיל, אלא סוג של דרמת מתח, אם תרצו. יש רצח ולא אחד, הגופות נערמות אחת אחרי שנייה בקצב מהיר למדי, אך פתרון הרציחות הוא לא העיקר, אלא אמצעי להתחקות אחר הלך נפשם של גיבורי הספר. הפסיפס של הדמויות כאן נהדר. אף אחד לא חף מפגמים, לא "הטובים" - זואי נחושתן, בת העשירים המרדנית ונפש רגישה, הצמאה לדמות אב, ראי ציטרין, המתלבט לגבי זהותו המינית והבלש יונה מרלין, חובב הקופונים ומתמודד עם סוג של משבר גיל הארבעים. גם ה"רעים" הם לא פשוט "רעים" מיסודם, אלא מורכבים - מורכבים מחוויות הילדות, המוות והקשיים שחוו.

יונה מרלין בעיניי דמות נהדרת. האנטיתיזה הגמורה לכל ה"הארי הולה", "ג'ק ריצ'ר" ו"שרלוק הולמסים". הוא לא אלכוהוליסט, הוא נשוי באושר ואב משתדל. יונה מרלין הוא "הנערה מהדלת ממול" של הבלשים, גבר בן ארבעים שבא לעבוד, לא בטוח שהוא אוהב את העבודה שלו ורוצה רק לגמור את החקירה בשלום, לחזור הביתה ולממש את הקופונים לארוחת בוקר עם אישתו באחד הסניפים של ארומה. ואז צונחת עליו זואי נחושתן... ורוצח סדרתי... ולמה הוא צריך את כל זה?

אהבתי את הכתיבה של גוטרפרוינד בכל אחד מהספרים שקראתי (וקראתי את כולם פרט לאחרון), אך מחלק מספריו נהניתי פחות. בניגוד ל"מזל עורב" המלנכולי שהשאיר אותי אדישה, "אגדת ברונות ואדלה" הייתה חוויה מתקנת, ספר קל יותר לעיכול, משובץ בהומור וציטוטים מספרים ובבלש אחד שהשאיר אותי קצת מאוהבת.

דבר אחד שקצת הפריע לי בכל זאת, זו דמותו של שמשון. משום מה גוטפרוינד מקפיד (קצת כמו שלו) על דמות דמיונית אחת לפחות, סוג של פנטיזה אחת קטנה בתוך סוגה אחרת לגמרי. בעיניי זה מיותר, אך אני מניחה שזה עניין של טעם.

קשה להגדיר את הספר הזה, אבל מי אמר שחייבים להגדיר?
לחלק מחובבי גוטפרוינד, כפי שראיתי בסקירות הקודמות על הספר הזה,זו עלולה להיות חוויה מבלבלת ומתסכלת.
יש בספר מנות מדודות של כל מה שאהבתי בספרים הקודמים - דמויות בעלות עומק, יריעה היסטורית. מעל הכול - גוטפרוינד משחק כאן יפה בניגודים ובהפתעות. כך יכולה נערת הליווי להיות בת עשירים, מעריצת ספרות המכירה בעל פה את יצירותיו של ברונו שולץ. דווקא אנשים הנמצאים בצללים ובשוליים מתגלים כבעלי אומץ וכושר ניתוח.

מחווה יפה ומפתיעה לברונו שולץ. נהניתי מאוד מהקריאה.

אגדת ברונו ואדלה- אמיר גוטפרוינד

אמיר גטפרוינד תמיד היה אהוב עלי. היה, כי לצערי הוא הלך לעולמו בשנה שעברה וזה מעציב שאדם צעיר במלוא יופייה של המילה נדם.
"שואה שלנו" היה ספר נהדר בכל קנה מידה וספרו בעיני הוא עומד בכל קטגוריה של ספרות ישראלית משובחת. עם הזמן קראתי ספר נוסף שלו שהיה פחות מרתק בעיני אבל עקבתי אחר המסע המרשים שלו בעולם הספרות ולי היה ברור שהוא הולך להיות יהלום. גוטפרוינד נתפס כסופר עם איכויות נהדרות ודמיון נפלא ובספר זה העולם הדמיוני של אמיר בא היטב לידי ביטוי.
מוזיקה מלוה את חיי בכל דרך ומעשה. אני כותב עם צלילים, רץ וקורא, נושם עם צלילים באוזניים. הפרעות קשב שמביאות אותי לתנועה בממדים שונים. ככה זה, ואני מזהה צלילים אולי אפילו כפייתי. השבוע ביוון ישבתי השבוע על יד הים צף על מוזיקה ויין משובח. הבאתי איתי את הספר "אגדת ברונו ואדלה" כספר קריאה נוסף למקרה שהספר הראשון לא יתפוס. תמיד אני עושה גיבוי לספרים. קריאת ספר היא עניין של זמן ומועד. למול ים נהדר כשבאוזניים צלילים התחלתי לקרוא.
טוב, אז ככה... זה ספר מיוחד בכל דרך. מיוחד בתפיסה החזותית שלו ובמיוחד בצלילים שמהדהדים בין הדפים. ספר של גיבורים מגוונים שבכל גיבור יש צליל ארוך המיוחד רק לו. לא יודע מה חשב גוטפרוינד אבל הוא כתב מוזיקה ואני יודע כי אני מקשיב וברור לי שהאיש היה עטוף במוזיקה.
אני לא יודע איך ניתן להסביר זאת אבל הספר אחוז בצלילים של רגש כמיהה ומתובל באינסוף צלילים של מסע. זה ספר מיוחד שכתוב על ישראל, על רחבי עולם וגיבורים דחוקים ודחויים. כמו שנאמר בגב הספר זה חצי אגדה וחצי ספר מתח. זהו ספר על חורף זועם ועל אמריקה הרחוקה ופולין הנוראה וגיבור מיוחד, ברונו שולץ הסופר היהודי הנשכח.
גוטפרוינד נהדר כאן.
יש לי יש מחשבות על הכותב ועל מה הוא חשב בכתיבה. סופר כותב את חייו ומסעותיו אפילו במעין פנטזיה רחוקה וספר זה כתוב בעצב אולי כי סוג של היעלמות( ואולי רק אני מרגיש ככה). יש בו מעין מסע פנימי רגשי והמונים של מוזיקה שמתנגנים בין הדפים. ספר נועז בהחלט.
וגוטפרוינד שינוח על משכבו בשלום. והלוואי שהצלילים ילוו את רוחו

"מה לכל הרוחות מתרחש שם, בקרקעית מלאת הצללים של נפש האדם?" כנראה שהתשובה לא נמצאת באגדת ברונו ואדלה.
מה כן נמצא שם? מספר רב של דמויות משונות. אף שהסופר מקדיש עמודים רבים לתיאור מחשבותיהם, קשה למצוא בהם עומק או אמינות - שוטר חד הבחנה המכור לקופונים, נערה בת עשירים אשר מגיל 14 מסתובבת בברים במקום בבית ספר, שוכבת עם גברים בני 40, אבל יודעת לצטט סופר פולני מלפני מאה שנה (שהיתרון היחיד של הספר הוא ההיכרות עם יצירתו), איש מבוגר המתכנן רציחות ברחבי המדינה ומשאיר גרפיטי של ציטוטי אותו סופר מבלי שלגמרי ברור למה (גם למה לרצוח וגם למה הציטוטים) ועוד
הכתיבה בנויה מפרקים קצרים המתמקדים בדמויות שונות. לרוב פרקים שלמים המתארים מחשבות של דמויות משנה בדגש על סיפורי הרקע שלהם שברובם די משמימים. הכול במשפטים קצרים, יותר מדי הסברים ושום דבר שבאמת מתחבר פה.

אז זה לא ספר מתח וגם לא אגדה וגם לא משהו. (לדעתי)

למה, למה, למה, למה,
אני לא מבצע את שתחושת הבטן שלי מספרת לי, תגידו לי ?
אל ספרי אמיר גוטפרוינד הקודמים נמשכתי מרחוק - והם לא אכזבו. להפך אהבתי.
ואת אגדת ברונו ואדלה התחושה אמרה לי - עזוב, לא נראה לי.
ואם אתה מתעקש, לפחות חכה לביקורות, תקרא קצת חוות דעת - אל תקפוץ, אתה יודע מי קופץ בראש
קצת דחיית סיפוקים
זהו שלא הקשבתי לתחושה - קניתי, קראתי, התאכזבתי,
יאללה למחזורית.
לגופו של עניין זה לא מותחן, לא דרמה, לא מעניין, לא תופס אותך, לא מפעיל רגשות, לא מעלה חיוך - השאיר אותי אדיש ומפוהק
עזבתי אותו והלכתי לבדוק מבחנים - וזה אומר דרשני גדול.
(אמיר גוטפרוינד עובר תקופה קשה נורא, כל כך רציתי לפרגן, לא יכול - מצטער.
מאחל לו התאוששות משעבר והחלמה מלאה ומהירה - אמן).

לפני כשנה התחלתי לקרוא את "מזל עורב" של אמיר גוטפרוינד. המוכרת בחנות המליצה, ולמרות שהתקציר לא ממש נראה לי, החלטתי לנסות. אחרי חצי ספר בערך הפסקתי. הספר דיכא אותי. אני לא אוהבת ספרים מדכאים ומלנכוליים עוד מאז "מיכאל שלי" בבית הספר. ואולי בעקבות "מיכאל שלי". אבל הבנתי שאמיר גוטפרוינד יודע לכתוב. לכן כשקראתי את התקציר של "אגדת ברונו ואדלה", החלטתי לנסות שוב.
גוטפרוינד מחבר כאן בין עלילה בלשית המתרחשת בתל אביב, לבין חייו של הסופר היהודי ברונו שולץ שנספה בשואה. מספר גופות מתגלות במרכז הארץ, כשעל הקיר לידן מתנוססות כתובות גרפיטי של משפטים הלקוחים מספרו של ברונו שולץ. הבלש יונה מרלין נעזר בזואי נחושתן – נערה שוברת גבולות, ובראי ציטרין – בעל טור בעיתון ומומחה לגרפיטי, כדי לפתור את התעלומה.
יש בספר שילוב מקסים של אנושיות, הומור, חקירה בלשית ודמויות מעניינות.
זואי נחושתן מקסימה. היא בעיני הדמות הראשית כאן. היא שנונה, מצחיקה, בוגרת לגילה, מתוסבכת ומתוקה אמיתית (למרות שהיא לא אוהבת שאומרים לה את זה). הבלש, יונה מרלין, שונה מכל הבלשים הספרותיים הרגילים. הוא נשוי באושר, לא מריר, לא אלכוהוליסט ולא מכור לעבודתו.
הכתיבה של אמיר גוטפרוינד מרתקת, שנונה, קולחת, ומתובלת בהרבה הומור. וכל זה בלי שמץ של דכדוך.
ספר מקסים. מומלץ.

שני אירועי רצח מתרחשים והם קשורים אחד לשני. על הקיר מופיעים קטעים משיריו של הסופר ברונו שולץ.
על פענוח המקרים ממונה מרלין שמתייעץ עם ראי ציטרין מומחה לגרפיטי שלא ממש מסייע ובחורה צעירה שהתבגרה מהר מדיי שהייתה נוכחת עם אחד הנרצחים לילה אחד לפני.

אני יודעת להגיד שלא הייתי קונה את הספר הזה שוב- אבל לא בגלל שהוא לא היה מעניין או כתוב טוב, אלא בגלל שהוא היה פשוט מדיי.
לאחר שאנו קוראים כל כך הרבה עלילות מורכבות ומעוררות פתאום לקרוא ספר שמתרחש בצורה כזאת קלילה נראה בשבילי משהו לא מסעיר וחוויתי כלל.

למרות זאת, הקטעים בין פתרון העלילה לבין ה"דיאלוג" של האיש הנכה והגורילה שלצדו שהם בעצם היו מונולוג לחלוטין גרמו לי להתעמק יותר במה שאני קוראת.

אדגיש כי יכול להיות שהייתי צריכה להכיר יותר את ברונו שולץ טרם קריאת הספר.

ובקיצור- לא עזרתי לכם בכלל.