כשאני מקבלת לידיי ספר, אני מסתכלת על הכריכה, על שם המחבר, הכותרת, על האמ;לוקים על הצד האחורי. אני מנסה לשער לעצמי את העלילה האפשרית, את סגנונו של הסופר, את החלוקה לפרקים, מקצבו של הסיפור. עם כל הספרים שקראתי בחיי, מעולם, אבל מעולם לא תאמו ציפיותיי את מה שהתרחש בין הכריכות, תמיד זומנה לי הפתעה שכלל לא יכולתי לשער. גם אם לא תמיד הספר מצא חן בעיניי, הפתעה כלשהי חיכתה לי שם תמיד.
והפעם ההפתעה הייתה מפתיעה עוד יותר. העלילה (אין ספוילרים), בקצרה, היא כזאת: זהו סיפורה של משפחה פורטוגלית עשירה, הסב אפונסו ונכדו. הסיפור מתמקד בנכד, קרלוש, ובאהבותיו, לימודיו, חייו. קרלוש הוא צעיר יפה, משכיל, מוקף בחברים טובים ובחברה מצוינת. מתוך תיאור חייהם אנו למדים על הדרדרות הערכים בחברה הפורטוגלית, רדיפה אחרי נשים ובילויים, תוך נסיון כמעט נואש לעשות דבר מה בעל ערך: קרלוש במקצועו כרופא, וידידו אגה כאמן וסופר.
בלי ספק תמצות זה לא יאמר לכם דבר, בדיוק כמו שתקציר הספר מאחור לא אומר לנו דבר. התרשמותי כללית, אם כן, היא כזאת:
אסה דה קירוש יודע היטב לטוות סיפור, במיוחד בבניית הדיאלוגים בין האנשים וגם תיאור הדמויות. מספיק שאסה דה קירוש יאמר עליהן משפט אחד, ממנו כבר יהיה ברור הכל (המשפט הבא, שנאמר על קרלוש, נתקע בי לנצח: "דמו מורעל ברעל החובבנות"). מתיאוריהם של קרלוש, אגה, דמזו וכל השאר אני יכולה לדמיין לי אותם בקלות, וגם למצוא אנשים בחיי שמקבילים להם באישיותם. לא כל סופר הצליח להעביר בי תחושה כה מדויקת של אופיים של בני האדם.
עם זאת, דה קירוש איננו סופר מושלם - כמובן, אף סופר איננו מושלם (מלבד גוגול!):
כאישה, היחס לנשים ותיאורן, הדיבורים עליהן בתא התיאטרון צרמו לי מאוד. מצד אחד מעריצים אותן, מצד שני, הגברים שונאים להודות בחולשתם אליהן, שלא לדבר על דעתם בנוגע לתפקידיה של האישה ("מקומה של האישה ליד העריסה, ולא בספריה"; "חובתה הראשונה של האישה להיות יפה, חובתה השנייה להיות טיפשה", "על האישה לדעת שני דברים, לדעת לבשל היטב ולדעת לאהוב היטב" - מה??????????). אמנם אין זו אשמתו של דה קירוש, אלו היו דעות התקופה ואולי לא בהכרח דעותיו שלו, אבל בכל מקרה שמחתי מאוד שנולדתי אחרי שהפמיניזם כבר נולד והשיג תוצאות מסוימות!
בנוסף, דה קירוש נוטה לתאר באריכות רבה בתים, רהיטים, שטיחים, בדים, בגדים, חפצים מחפצים שונים, תכשיטים, שקיעות שמש וחתולים, כל דבר שיש לו צבע ומרקם; בפרטנות כמעט בלזקית, אנו זוכים לחוש את המגע הרך של הבד ואת הוורוד המסנוור של השמש, אולי קצת יותר מכפי שהיינו רוצים. על פי דעתי, פרטנות זו היא חסרונו היחיד. חסרון שבטל בשישים לעומת יתרונו הגדול, תגלית מרעישה עבורי: הספר ניחן בהומור!
תראו, קראתי בדבקות רבה סופרים אחרים בני הזמן, בעיקר סופרים רוסים. מדהים לראות עד כמה הסופר הפורטוגלי שונה מהם. האם למי מכם עלה חיוך כשהוא קרא את דוסטוייבסקי? מתי צחקתם בפעם האחרונה מצ'כוב? בלי להעליב את הנ"ל, אני די בטוחה שזה לא קרה. ההומור של דה קירוש מקסים, מודרני מאוד באופיו, ממש יכולתי לדמיין שני סטודנטים צוחקים בדיוק באותה הצורה מאותם הדברים. הספר נכתב בצורה כה רעננה, כה קלה להזדהות עבור הקורא בן ימינו, עד שכאשר נתקלתי בתיאור הגיבור שנסע בכרכרה הופתעתי לרגע: מי נוסע היום בכרכרות?
אה, נכון, אנחנו בליסבון לפני יותר ממאה שנה.
בקיצור: אוהבים ספרות כבדה, קלאסית, רצינית ומרתקת, חובבי ספרות המאה ה-19? לכו לקרוא את הספר!
לא אהבתם את ספרות המאה ה-19? עוד יותר לכו לקרוא את הספר!
ותודה למתרגם המצוין רמי סערי שהביאנו עד הלום
