שיעור ספרות. אנו קוראים סיפור חדש. הסיפור נקרא " הגלגול" מאת קפקא. המורה נותנת הסבר קצר מיהו קפקא ומיד לאחר מכן אנחנו מתחילים בתהליך הקריאה.
"עיקבו אחריי" היא מורה ואנו מצייתים לה. אנחנו קוראים את הסיפור בנחת כאשר קולה של המורה נישא ברקע ומדגיש את מוזריותו של הסיפור, את ייחודיותו ובעיקר את הכאב הטמון בו. כאב רב שנועץ בי את טפריו ומסובבם כאילו היו סכין משוננת היטב.
עיניי מתחלחלות ואני מרגישה שאין ביכולתי להמשיך לקרוא. דבר מה בדמותו של גרגור סמסא פוגע בעצביי החשופים. האכזריות אל חייו חסרי הערך, ששוויים כקליפת השום גורמת לי חוסר מנוחה. מדוע הדבר מגיע לו? הוא תמך במשפחתו והיה הבסיס הכלכלי והנפשי שלהם לאורך שנים רבות וברגע אחד הם רומסים את כבודו? והגרוע מכול, הם בוטשים בו ברגליהם עד מוות? דווקא ברגע שהוא זקוק לאוזן קשבת, לתמיכה מהיקרים לו ביותר?
למרות הרתיעה הראשונית מן הסיפור, עקב הזדהותי האישית עם מצבו הנפשי והגופני של גרגור ומהעצב הרב ששורר בו אשר עורר בי אנטיגוניזם גדול. עם הרתיעה הגיחו הסקרנות והמשיכה, המשיכה לקרוא עוד מיצירותיו של קפקא, יצירות שיעזרו לי לתהות על קנקנו של הסופר הצ'כי- יהודי שניכר שסיפוריו ביטאו את עולמו הפנימי. כמו דמויותיו גם קפקא עצמו סבל מחיים קשים ולא מצא את מקומו בחברה עד יום מותו, בגיל כה צעיר. בדמי ימיו.


סיפוריו של קפקא חביבים עלי מאוד. הם חביבים עלי בשל המימד הפנטסטי השזור בהם. למרות הפנטזיה שנמצאת בחלק ניכר של סיפוריו אין היא מנותקת מהמציאות. אדרבא, זו פנטזיה שמטרתה להעצים את המציאות, לשים בפנינו מראה ולומר: תתמודדו. ככה נראים פני החברה שלנו. אני חושף בפניכם את האמת לאמיתה.
זה מה שמתרחש בסיפור עם גרגור. גרגור הופך לחרק, למקק חסר ישע שמתחבא בחדרו. דווקא ברגע אבסורדי וחסר היגיון שכזה היינו מצפים מבני משפחתו שירגישו מעט אמפתיה ויחושו לעזרתו ככל יכולתם אך לא כך הדבר, בפועל בני המשפחה לא ממש מנסים להיות מזור לנפשו של גרגור, הם מתנקלים לו. במיוחד האב שאינו מכיר במקק השורץ בביתו את בנו המכובד.
עם הפיכת גיבורינו הראשי לחרק מתגלים פני הדברים באמת. אישיותם האמיתית של בני המשפחה ושאר הדמויות בסיפור זה נחשפות.

גם שאר סיפוריו של קפקא הנם אבסורדיים כמו "הגלגול". סיפור נוסף שאהבתי מאוד וחקוק בתוכי לעד הינו הסיפור "הצום" המתאר גבר שהוא משתתף קבע בקרקס ותפקידו לספק את גחמות הקהל. הוא צם צומות ארוכי טווח של ארבעים יום. הוא כה משועבד לעבודתו ולאהדת הקהל עד שיום אחד הוא מחליט לחרוג מאורך הצום הקבוע בכדי להקסים את הקהל ביכולותיו האסטרונומיות. יכולות אשר נדמים כצנינים בעיני הקהל שכבר מאס במופע. חריגה זו למען התהילה תעלה לאיש בחייו.
גם סיפור זה מהווה ביקורת חריפה על החברה. הביקורת של קפקא כנגד מעשיה של החברה שמעודדת התנהגויות קיצוניות לשם השעשוע. שעשוע שעלול להסתיים בטרגדיה. יתרה מזאת, אם נתרגם את הסיפור הקצרצר הזה אל ימינו שלנו ניתן לראות את הסיפור כביקורת על הרשתות החברתיות של היום, על האהדה הרבה שבריות רבות מקדישות זמן רב לטיפוחה ומוכנות לעשות הכול בכדי לזכות בה.

היחיד הוא דמות מרכזית במרבית סיפוריו וספריו של קפקא. היחיד אל מול החברה והשלטון שאינם ששים לתת לו מענה, להיות לו לעזר. זו מלחמה אבודה מראש. מלחמה כנגד טחנות רוח. הספרים "הטירה" "המשפט" עוסקים בזאת ומתארים היטב את התופעה רחבת המימדים. בספר "הטירה" הסופר מגדיל ראש ומדגיש את בדידות היחיד על ידי מניעתו של מרכיב שנראה לכולנו כבסיסי ביותר והוא שם פרטי. שם פרטי אשר מהווה חלק מזהותנו, מן הדנ"א שלנו, חסר את הגיבור הראשי.

לסיכום, קפקא הוא סופר נפלא ואף על פי שהוא עלול להיתפס על ידכם כיבשושי ובעל כתיבה רזה [ הוא לא מרבה לתאר תיאורי נוף, הוא מאוד חד, מדויק וענייני] כתיבתו מסתירה עצבות גדולה, ביקורתיות ותרעומת על הנעשה בידי האנושות. על דברים שרלוונטיים גם בימינו, המאה ה-21.
קפקא הוא הקול של כל האנשים הבודדים שלא מצאו את מקומם בחברה האנושית למרות נסיונותיהם הרבים להיות חלק.

קראתי לפני שנים ותהיתי, איך לא נתתי כבוד לאחד הקבצים האהובים עליי? אז ובכן חברים עשינו זאת. להגיד שלקפקא היו דאדי אישיוז זה אנדרסטיימנט. לא באמת ידעתי באיזה משפט לפתוח את זה, שכן קפקא היה לי להשפעה ענקית לקראת סוף התיכון, שזה מדאיג. אבל אולי נראה לי שבא לי להדגיש את הצד שלי בעניין. דיוויד פוסטר וואלאס ז"ל כתב על זה מסה שלמה. אבל פרנץ קפקא כותב ממש מצחיק.


עזבו את "המשפט" ששחור יותר מתקופת סוף השירות שלי, עזבו את הבירוקרטיה האכזרית שנהיית רלוונטית מיום ליום. עזבו את כל התסכולים, האכזבות, האהבות הנכזבות וכל שאר פינוקים לסיפור חיים דרמטי וכואב. בן אדם מילולית התחיל את הסיפור שלו בעיקר. בלי הקדמות. גרגור קם ונהיה ג'וק ענק מגעיל.
וזה נהיה טוב יותר בחלק הראשון. אני לא הצלחתי להבין איך אנשים לא רואים בזה איזה תסריט של וודי אלן, או פרק ממש קורע של סיינפלד שכל הסחלה קורה לג'ורג' קוסטנזה. הנה יהודון שכלל את ההומור היהודי אשכנזי עד הסוף והעלה אותו לדרגת האמנות. על הדרך, גם הותיר את המחשבות שלו על כמה הוא פגוע ולא יכול לסמוך על אף אחד כולל המשפחה, כי כולם נוטשים אותו ומי לא הרגיש ככה בחייו כשהוא היה טינאייג'ר מחוצ'קן? בכל מקרה עזבתי,


הגעתי ל"מושבת העונשין". אחד ה-סיפורים, תתבעו אותי קראתי אותו אחרי הקטע ההוא של זאפה שדרש שלא נקשיב לו עד שקראנו את הסיפור. הסיפור הזה בא לי ככה אחרי שנהייתה לי דודא בזמן שאני לאט לאט מגשש בעולם הספרות. קפקא פה, קפקא שם. קפקא, קפקא, קפקא בכל מקום. אמרתי חייב לנסות. ובהתחלה, לא שמתי לב.
הסיפור היה כל כך אפל וכל כך שחור משחור שלא יכלת להפסיק לחשוב על הסוף המצמרר ולתאר אותו בראש ולחשוב על המוסר השכל. האובססיביים מובילים את עצמם לאבדון שעמלו עליו בכל כך הרבה הנאה, השאלה לגבי המוסר לעונש מוות. בלה בלה בלה. זה מהמם כן? אבל המכונה בהתחלה מתקלקלת כמו איזה קרטון והנידון למוות והסוהר משחקים באיזו סצנה שנראה כאילו מדובר בילדים בני 6.

אוקיי לא רק צחוקים. "תנים וערבים". מישהו מאירופה בתחילת המאה העשרים כוץב סיפור שהוא אלגוריה על היהודים והערבים בארץ ישראל. והוא סיפור חזק בלי קשר לנושא שלו. "רופא כפרי" גורם לך לתת כאפה לאבא של פרנץ שגרם לו להרגיש כאילו לאף אחד לא יכאב כשהוא ילך. כנ"ל על "אמן הצום".
מה עכשיו אני אפרט על הכל? אבל כל כך שמח שהתחלתי לכתוב פה בלי שמץ של מושג איך אני אתמצת את הגדולה של הכתיבה של קפקא, מבלי לסיים עם החוסר יכולת להקליד אות. וזה התגלגל (סליחה לא התכוונתי למשחק מילים) לאסוציאציות שלי כלפי מלך האבסורד. טוב יש עוד שניים אבל נגיע אליהם.
אבל אף אחד לא עשה את זה מנקודת מבט כל כך פסימית עם הומור יהודי שאי אפשר שלא להיסחף. זה משהו בו שמראה שהוא אמן סיפור קצר. והמבט שלו על החיים בהחלט נורא, אבל מי יכול להאשים? ומי יכול להאמין שזה ממש קליט ומעורר רצון לקרוא את כל העבודות שלו. ותודה לאל שלא עשיתי את זה באותו זמן כי הייתי בפייז דיכאוני של הישמור.
אבל קפקא גם מצחיק בנוסף להיותו קודר וחשוב. זה מה שאני לוקח ורוצה לספר לכם. יאללה תקראו קפקא. לא הזיק לאף אחד.

#





בליל שבת שעברה, כשרבצתי על הספה לאחר הסעודה, אח שלי הפטיר באדישות מעושה "יש לך מקק בחדר". אמרתי לו שהוא משקר למרות שידעתי שהוא לא, חזרתי במשיכת כתף לספר שקראתי בו ואחרי משפט אחד נשברתי וזינקתי אל החדר והוא בעקבותיי. "על הווילון". ממרחק בטוח סרקתי את החלון ושם הוא היה, בין הקפלים, גדול מכדי להיבלע בחשכת החדר, מוסתר מספיק כדי לחמוק מעין שאינה יודעת על קיומו. "הצלתי אותך" אמר בגיחוך. "נכון" עניתי בשיא הרצינות. אלא שגם השרץ הזה ניצל, בזכות שבת המלכה שמעניקה חנינה ומנוחה גם לאחרון הנתינים. אך מה יהא על שלוות השבת שלי? לא תהייה לי מנוחה עד צאתו מחדרי או עד צאת נשמתי היתרה. הדרך היחידה להתפטר ממנו היא לנער אותו מהווילון החוצה, אבל החלון היה סגור. אחי הפחדן אזר אומץ וניגש לפתוח את החלון, מבלי להוריד את עיניו מן החרק, אך כשהאחרון לא גילה עניין התנער מההמשך. בשלב זה אבא שלי הצטרף למערכה עם מטאטא, כשאחי צועק מאחוריו: "הוא יעוף! הם קמיקזות!" המטאטא הסתבך בווילון ובמקום לטוס החוצה הקמיקזה ("רוח אלוהית") טס ישר לעברנו, ופיזר אותנו בבהלה לכל הרוחות. הגברים נמלטו כמו גם הצרחה מפי, בפריבילגיה השמורה לגברות, ולכן רק אני קלטתי בזווית העין איך הגיח מהחדר ומיד סב על עקבותיו, מבוהל מהאור, חצה את חלל החדר ויצא מהחלון. ומנוחה ושמחה ליהודים. שעה ארוכה לאחר-מכן עוד התגלגלתי מצחוק כששחזרתי את הפרצופים של שלושתנו, וכשנרגעתי נזכרתי ב"גלגול", שמזמן רציתי לקרוא.

אז בשבת האחרונה קראתי את "הגלגול" (הספר הוא קובץ סיפורים שהוא אחד מהם), שהלם בדיוק את מצב רוחי המעט קודר בימים האחרונים, ואהבתי אותו מאד. כל מה שדרוש למען התקציר הוא משפט הפתיחה: "כאשר הקיץ גריגור סמסא בוקר אחד מתוך חלומות טרופים, מצא שנהפך במיטתו לשרץ ענקי". עם רגליים זעירות, גב קשיח ומחושים איומים. ככה, בלי הסברים מיותרים לתופעה הזויה ממילא, שמשפחתו הגיבה אליה באותה חלחלה בה הגבנו אנו. פרט לכך העלילה מעוגנת במציאות, מה שמסייע לפנטזיופובית כמוני ליהנות גם כן. אם נצרף לכך ספרים נוספים שנהניתי מהם ומכילים מרכיב פנטסטי יחיד, כמו היכולת לעוף ב"מר ורטיגו" ואי-ההזדקנות ב"דיוקנו של דוריאן גריי", אז אולי הריאליזם שלי פחות נוקשה משחשבתי. זה סיפור קצר ומהפנט לגמרי, ובסופו מצאתי את עצמי מדמיינת גלגולים שונים ומשונים. הפרשנות לסיפור לא נהירה לי דיה, בויקי היו שלל אפשרויות, ואני מניחה שכדי להכריע בעצמי עלי ללמוד את הדמות של קפקא עצמו. מי יודע, אולי נשמתו היהודית התגלגלה לתיקן הגלמוד שחיפש את תיקונו בשולחן השבת שלנו, ואני אפילו לא אמרתי לו תודה...

קראתי את הספר לפני שנים וחזרתי אליו שוב בערב ראש השנה בעקבות כתבה שפורסמה במוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ" שכותרתה: "החבר של החבר של קפקא". קפקא (להזכירכם) הוא אחד הסופרים האירופים החשובים ביותר של המאה ה-20.

הספר מכיל את סיפוריו המפורסמים: "הגלגול", "גזר הדין", "במושבת העונשין", "רופא כפרי" וגם פרוזה קצרה("פרקי התבוננות") שהם למעשה מסות קצרות, יפות ומרגשות. "במרכזם של הסיפורים, כמו בשאר כתביו, עומד האדם האובד מול מציאות הקיום הבלתי מובנת".
חשוב לציין, שסיפוריו הנוספים: "המשפט", "הטירה" וכתבים נוספים, ראו אור רק לאחר מותו בזכות מכס ברוד(ידידו הקרוב מכולם) שלא מילא אחר צוואתו לשרוף אותם. מן הסתם השכיל להבין איזה אוצר נמצא בידיו.

קפקא מטיב לייצג את האבסורד בסיפוריו, שבו האדם לא מבין על מה ולמה כל הרעש והמהומה סביבו. סיפורו המאקברי "במושבת העונשין" בולט במיוחד בהקשר זה, בו מסופר על אדם שלא כיבד את הממונה עליו ונידון למיתה ע"י מתקן עינויים מבלי להיות מודע לכך ומכאן כמו בשאר סיפוריו נגזר המושג הידוע לכולם בשם "סיפור קפקאי".

מצאתי לנכון לצטט קטע מהכתבה,(לקוראיו המושבעים אני ממליץ לקרוא את כולה באתר האינטרנטי של "הארץ") שבה מגולל בפנינו אהרון מגד בן ה-90 (עד 120) את שיחותיו עם מכס ברוד על קפקא חברו. "הרומאנים והסיפורים של קפקא כולם משלים אירונים, שמסמנים כביכול את הקומדיה האנושית. נדמה כאילו כתב אותם - אפילו את המאקבריים ביותר - כשגיחוך על שפתיו, מתוך לעג להתנהלות האנושית. לאמיתו של דבר, מתחת לאירוניה הזאת אכל אותו יאוש עמוק, שמצד אחד משך אותו לעבר רצון התאבדות, ומצד שני הטה אותו אל חמלה גדולה על המין האנושי".

בהתקרב יום הכיפורים מצאתי גם את התייחסותו ליום הקדוש. וכך אמר מכס ברוד: "קפקא התרשם רע מהווי בית הכנסת האורתודוקסי, אבל הדבר המפתיע ביותר, המעיד על הסתירות העמוקות בנפשו, ועל יחסו האמביוולנטי לאמונה באלוהים - הייה המשפט המדהים שכתב ביומנו ב-1915, לאחר שנמנע מללכת לתפילת כל נדרי בערב יום כיפור של אותה שנה". "לא ללכת לתפילת כל נדרי בערב יום הכיפורים, הוא בבחינת איבוד לדעת".

מישהו כבר אמר שצריך ואפילו חובה קפקא אחד בבית ?

יותר מכל עיניים, ראיית קפקא דרך עינם של האבסורדים נראית השקופה ביותר. גזר הדין הלא הוא אחד מהסיפורים המפורסמים של קפקא, ודומה ששם זה מייצג את הקו שעובר דרך סיפוריו של קפקא, לפחות רובם. האבסורד משמעו גזר דין, משמעו שנקלעת למצב מסויים ועכשיו יש רק להתמודד איתו בלי לשנות אותו, כי אי אפשר. התגובה שלנו כבני אדם היא כל מה שיש, גם כשהמציאות נראית אבסורדית לחלוטין.

קפקא מדגיש את האבסורד היטב בסיפוריו השונים- 'תנים ערביאים' כשהמספר בנווה-מדבר מוקף תנים ונקלע ללב הסכסוך ביניהם לבין שבט האדם שחי שם, ב'הגילגול'- בגרירגור שלא יכול להימלט מהעובדה שכעת הוא שרץ, אבל הוא גם לא שואל למה, זה לא חשוב כי אין מה לעשות בנדון והסוף יהיה טוב או רע. כך רוח סיפוריו של קפקא ובדרך כלל הסוף לא טוב ממש.
דומני שבסיפור אחד עשר בנים קפקא מצביע על הגיוון של עולמינו החסר היגיון. כל בן הוא נראה כזה וכזה ובעל אופי כזה ושונה, וכך הם דרך קבע, אבל יש הרבה לפחות, סוגים שונים של חיים ושל תכונות אנושיות, מהמקובל והמופנם, ועד הטוב והרשע. דומה לכך הסיפור הדינמי 'מושבת העונשין' שהשאיר בי אישית חותם עמוק ביותר. דווקא הוא מתחיל בדרך אחת ונגמר בדרך אחרת וחופשייה יותר, בים, המקום שמציע אפשרות להימלט. אך מצד שני הגיבור לא משנה דבר, הוא עוזב ומטשטש את עקבותיו ממקום מחזה הזוועה שמהווה את עיקר הסיפור, שהוא אכזרי ומלכד בסבך עמוק את מחשבתו של הקורא.

מבחינתי כל סיפור וסיפור מומלץ בספר הזה, מהקצר ועד הארוך ביותר. באם בחרת לדלג, תכלול בקריאה את הסיפור האחרון והמשובב, הזמרת יוזפינה.

פחות התחברתי הן לרעיון האבסורדי שבסיפורו והן לסגנון הכתיבה.

אסופה של סיפורים קצרים, חלקם אפילו כמה משפטים שמשאירים מקום לחשוב ולהרגיש את קפקא. יש לו דרך לתאר את האיזון האמיתי שמתרחש בחיים בין מה שניתן לשלוט עליו ומה שלא ("בפתח החוק"), בין מה שקורה למה שמרגישים ("החלטות", "העוברים בריצה","חומר מחשבה לפרשים בודדים")ובכלל, על האירוניה שאף אחד לא יכול לברוח ממנה בחיים הללו.

ניסיתי בכוח לקרוא את הספר הזה שמכיל אסופה של סיפוריו הטובים ביותר של קפקא. לצערי הרב, לא הצלחתי לסיים; וזה הספר היחיד שלא עלה בידי לסיים עד היום. אינני מוצא שום דבר מיוחד בכתיבה ה"קפקאית" שלו, שמאפיין בולט שלה הוא פסקאות שלעיתים מורכבות ממשפט אחד ארוך מאוד. בנוסף, פעמים רבות תוכן סיפוריו אינו ברור, וגם הזוי. אישית, לא התחברתי כלל לא לכתיבה ולא לתוכן. אולי אני לא בשל עדין לקרוא את קפקא. כרגע לא ברור לי מדוע הוא נחשב כל כך טוב ומרתק, ומדוע רבים מתלהבים ממנו ומדרגים אותו דירוגים גבוהים.

קטונתי מלבקר את קפקא אך לא הצלחתי להנות מרב סיפוריו.