מזימות מזימות מזימות מזימות. מה היא אמרה ומה הוא חשב ומה היא צפתה בגלל שהוא ידע שהיא יודעת שהוא זוכר שהיא אומרת שהוא מצלם שהיא בודקת. לזכור את המזימה הראשונה ואז את השנייה ואיך היא משתלבת עם השלישית וסותרת את החמישית.

מאוד מאתגר הקטע הזה.

פמיניסטי? אוי בעצם לא באמת, אבל בעצם בהפוכה אולי דווקא כן? או מיזוגני אבל בעצם רק בראש שלו או בראש שלה, או למעשה רק כשמסתכלים על זה מזווית של מספר יודע כל, או של אחד מהצדדים, או אף אחד מהם? או שזו סאטירה מתוחכמת? צריך לחשוב על זה.

מאוד מאתגר הקטע הזה.

והאם למעשה יש אמונה בזוגיות הזו, בין אם באופן ישיר, דרך עיני הדמויות או ברמת הסופרת או בכלל ברמת המטא והמטא-מטא? האם ההשלמה הזו היא דבר או שסתם דרך להשלים עם הסיטואציה, או שאולי הכל ניתוח ציני ומדוקדק שהיא כותבת כדי חצי להאמין בו, בשכנוע עצמי תרבותי וכישרוני?

מאוד מאתגר הקטע הזה.

ועכשיו, האם המחברת באמת היתה עקבית כמו שהיא מנסה להיות, או שיש כשלים בבניית הדמויות, כשלים של יותר מדי פיצ'רי מאניק פיקסי דרים גירלי פתאומיים? חוסר עקביות שמנסה להיות עקבי? כן, באמת הגיוני לגלות בעמוד ארבע מאות שאולי הגיבורה לא מבינה שקרים ושהגיבור בעצם משתוקק להיות אבא? באמת, קארן?

מאוד מאתגר הקטע הזה.

ועשיתי טעות; צפיתי קודם בסרט. דווקא לא החלטה כזו גרועה, אחלה סרט; אבל כמה יש לזכור ולהשוות, אלהים ישמור! מה שינו בסצנה הזו, ומה בזו? ואיך השינוי הזה משתלב עם ההוא ומה ניסו להשיג כשארגנו את סדר האירועים כך וכשהדגישו את הסצנה המסוימת הזו ואיך הם בונים את הנרטיב הזה ומעבירים אותו היטב גם ויזואלית ומה השחקנית מביאים איתם לדמויות?

מאוד מאתגר הקטע הזה.

*

תראו מה זה: רק ניסיתי לקרוא ספר ולהיות בת אדם אינטלגנטית לכמה רגעים, עם מעט מחשבות תרבותיות לצד הטיטולים.

לא התכוונתי כל כך הרבה יותר מחשבות!

אבל היה פאן, אז בסדר.

****





השעה 03:07 לפנות בוקר, ליל שישי. אני לא בדיוק צריך לקום בבוקר, כי שבת וזה, אבל יש לי ארבעה ילדים מתחת לגיל עשר, והמשמעות היא שכנראה שעת ההשכמה שלי תהיה שבע. אבא! יהלי שפך את החלב! אבא, יואב גמר את כל הסיני-מיניז! איזה כיף. שמחת חיים, בחיי.

אני מציץ בשעון. קצת עייף, אבל משתוקק להמשיך. זה לא שהספר הזה כזה מעולה כמו ש... אני סקרן, ויש בו משהו. משהו בגילוי ההדרגתי של הפרטים במותחן הפסיכולוגי עובד במינונים הנכונים. כשהאווארד סטרן היה בתחילת התהילה שלו כשדרן רדיו שנוי במחלוקת, הסקרים גילו שרוב המאזינים שונאים אותו, אבל הסיבה שהם בכל זאת מאזינים לתכנית היתה הסקרנות שלהם לשמוע מה הדבר הבא שהוא יגיד. אז גם כאן. שלוש בבוקר. ואני עייף, בדיוק כמו שאני עייף תמיד, ואני די "צריך" ללכת לישון, אבל אני סקרן לדעת מה הדבר הבא שיקרה כאן.

אז כן, נראה שגיליאן פלין כתבה פה ספר מוצלח מאוד, ובסוגה הספציפית הזו של מותחנים פסיכולוגיים היא גם מצליחה לסמן "וי" אולי על כל מה שצריך. הכתיבה מצויינת וזורמת, המסתורין במידה, העלילה מעניינת ולא צפויה מדי, שני הצדדים של הסיפור (הבעל ואשתו שנעלמה) כתובים בהומור ומשנים את הטון שלהם טיפין טיפין למקומות לא חד משמעיים, הרמזים להמשך מתגלים כבדרך אגב כמעט, והקצב פנומנלי ברוב חלקי הספר. הרגשתי אמנם שהוא מעט ארוך מדי ושדווקא יש לו "בטן" מסויימת באמצע - אולי בגלל שכבר רציתי להתקדם יותר מהר מקצב הקריאה - ושהסוף שלו קצת מתמרח ולא מספק לי את יצר הקתרזיס הכמעט-מתבקש, אבל כל זה די נסלח, כי בכל זאת, אחרי שלוש בבוקר, ואתם לא תמצאו אותי יותר מדי ער בשעות האלה, למעט מקרים של ילד מקיא או פרוסטטה דוחקת (בדיחה! עדיין).

יש הייפ מסויים על הספר הזה, יצא על פיו סרט קולנוע חדש של דייוויד פינצ'ר, וגם שמעתי את עירית לינור ממליצה עליו בחום, וזאת אולי הסיבה, חלש אופי שכמוני, שהתחלתי לקרוא אותו. מצד שני, הייתי זורק אותו מכל המדרגות בלי סנטימנטים אם הוא לא היה מספק את הסחורה, ונדמה לי שהוא דווקא עושה את זה בגדול, בעיקר בניסוחים המדוייקים והלא-מתאמצים שלו, והדרך הנונשלנטית לפרוש את העלילה בדיוק עד כמה שצריך שהקורא יידע, וכל זאת בלי תיאורים גרפיים, באופן מאופק, לא נוקשה וללא הפאתוס שמתלווה כמעט תמיד לספרים מהסוג הזה, כמו שומר ראש שמסריח מהפה למישהו מפוקפק שאתה עושה איתו עסקים. הדמויות עגולות ומתוארות ביד רגישה שהופכת לגסה בדיוק כשצריך ("הוא נראה כמו בן העשירים הנבל בסרט נעורים משנות השמונים, זה שמתעלל בבחור הרגיש והדחוי" - בהתחשב בכך שלסרט לוהק לתפקיד הראשי דווקא בן אפלק, אני יכול לראות איך התיאור הזה מתאים). הנה עוד כמה דימויים - מני רבים - שמצאו חן בעיניי: "אולי הוא מבין שההערה שלך היתה שנונה, אבל לא יודע בדיוק מה לעשות בקשר לזה אז הוא רק מחזיק בה כמו גוש ליחה שיחתי שינגב בצנעה אחר כך". או "כפייה רגשית לא מדליקה אותי, וגם לא להכריח את ניק לשחק את תפקיד הבעל המאושר - משיכת הכתפיים העליזה והצייתנית הזאת של "אני יוצא להוריד את הזבל, מתוקה!". זהו גבר החלומות של כל אישה, המקבילה של הפנטזיה הגברית על אישה לוהטת וזורמת שאוהבת מין ואלכוהול". והנה, על ספרות: "קראתי את הספר, אמרה גרטה, הוא טוב. היא מצייצת את ההכרזה הזאת כאילו זה כל מה שאפשר להגיד על ספר: או טוב או גרוע. אהבתי או לא אהבתי. שום דיונים בכתיבה, בתימות, בניואנסים, במבנה. פשוט טוב או גרוע. כמו נקניקיה".

הקיצר, ספר טוב.

****

ספר טוב. נוקב וחד כתער (כמותחן הספר די בינוני, עיקר היופי באבחנות)

מהו ספר מתח טוב?
נראה לי שצריך לקרוא כמות נכבדת של ספרי מתח כדי לענות על זה.
הייתה לי תקופה שקראתי מלא ספרי מתח (וכשאני אומר תקופה אני מתכוון בגיל 14), בלעתי אותם ממש. זה היה בדיוק בזמן נטישת מדף הנוער על כל ספריו המעיקים שחוזרים על עצמם, אבל עדיין לפני קריאת דברים "כבדים" יותר. הספרנית הייתה מצקצקת בלשון ומגלגלת עיניים כשהייתי מגיע לדלפק עם ערימה של ארבעה ספרי מתח, כאילו ניסתה לסמן לי "למה אתה לא קורא משהו יותר לגילך?". אבל מאסתי בדברים "לגילי". אז פניתי לעולם של תעלומות ורציחות.
אני לא זוכר את כל ספרי המתח שקראתי. הם היו הרבה. זה היה לפני עידן "ג'ק ריצ'ר" (במחילה מכבודכם אפרתי ואלון) אבל הרלן קובן עדיין היה שריר וקיים. ולא קראתי אותו בכל זאת. אבל אחרי כמה זמן זה נמאס עליי. כמה אפשר, כל הזמן אותו דבר. הייתי מסיים ספר ומיד שוכח מי היו הדמויות הראשיות ומה בכלל קרה בעלילה. וזה לא בגלל שלא שמתי לב לפרטים, זה פשוט קורא לי בספרי מתח. הם לא מטביעים עליי חותם, הם סתם עוברים לידי. ברובם אין עומק, והם פשוט "ספרי טיסה", או אם תרצו מונח יותר מליצי- "סורבה ספרותי", סתם משהו בין לבין שצריך לנשנש כדי לנקות את הפה עד ליצירה הבאה.

אבל בואו נחזור למה הופך ספר מתח לספר טוב.
1.הוא צריך להיות, מין הסתם, מותח. מותח כמו הסופרלטיבים החצי אמיתיים שתמיד מרוחים על הכריכות שלהם- "אי אפשר לעזוב אותו עד שמסיימים!", "משאיר אתכם במתח עד הסוף" וכל שאר הביטויים האלו. הוא אמור להיות מותח. לא חובה שיהיו בו טוויסטים נועזים בעלילה. אבל שיהיה מותח, מרגש, מעניין, שיגרום לי לרצות לסיים אותו ולא לנטוש אותו באמצע אחרי שגיליתי את כל העלילה ואת ההתפתחויות שלה.
2.הוא צריך להכיל דמויות אמיתיות. לא דמויות פלקט שאומרות משפטים מסרטים. הדמויות לא חייבות לגרום לי להזדהות איתם (כי קשה לגרום לי להזדהות עם בלש שפותר תעלומת רצח כשאני שוכב במיטה עם מזגן ומתלונן על החום בספטמבר וממתי כזה חם בספטמבר ולמה אני כבר לא עובר לגור בפינלנד או בתוך המקפיא שלי). אני צריך שהספר יגרום לי להגיד-"אם הייתי במצב שלו, הייתי מתנהג כמוהו".
3.העלילה צריכה להיות מלאה. לא עלילה דלה ומעיקה, דמויות שמולבשות עליהן כל מיני פילוסופיות (ואם כבר נגענו בזה- בלי הרבה התפלספויות פילוסופיות, דן בראון! זה מעיק רוב הזמן) רק כדי שייראו דמויות משכילות למרות שבחיים האמיתיים אף אחד לא מצטט בכמות כזאתי את שייקספיר או את לורד ביירון.

הגעתי לספרייה, ובעמדת החדשים ראיתי את הספר הנ"ל נח לו. שמעתי עליו כבר הרבה, הבאז עליו לא מפסיק כבר כמה חודשים (ספר המתח של השנה, הופכים אותו לסרט ובלה בלה בלה). ראיתי שעוד אישה זקנה מגששת באגף. והחלטתי לעשות את תרגיל "אוי מה זה הספר הזה רגע בואו נקרא את הכריכה האחורית וואו זה נראה לי ממש מעניין טוב אני אקח את זה". קלאסי.

איימי וניק דאן (אילו שמות בנאליים, זה מה שחשבתי ישר בהתחלה) הם זוג נשוי מניו יורק. הם סוג של נפשות תאומות, קלישאתי כמה שזה נשמע. מהזוג הזה שאף אחד לא רוצה לצאת איתם כי הם כל הזמן פוצי מוצי ומורחים את הזוגיות שלהם בפנים של אחרים. קוראים אחד לשני בשמות חיבה, משלימים משפטים, יש להם בדיחות פרטיות ושניהם כאלו מגניבים. אוי באמת.
ביום נישואים החמישי שלהם איימי נעלמת. כאילו בלעה אותה האדמה.
איימי וניק דאן כבר לא גרים בניו יורק, הם עברו לאיזו עיירה שכוחת אל במיזורי כדי לעזור לאמא החולה של ניק ולאבא החולה אלצהיימר שלו. איימי היא עשירה, ההורים שלה סוג של רצחו אותה רעיונית וכתבו סדרת ספרים לילדים בשם "איימי המדהימה" המבוססת עליה. אבל הם נקלעים לבעיות כלכליות (ההורים שלה,כן?) והיא נותנת להם את רוב הכסף שלה. ואז ניק ואיימי עוברת למיזורי וניק מחליט לקנות בר (כי שניהם פוטרו,כמה נורא) משארית הכסף שלהם (צעד כלכלי חכם, אין מה לומר). אה כן,ויש גם את אחותו התאומה של ניק, מרגו, שכולם פשוט קוראים לה גו, ויש לה קטע כזה שהיא וניק ממש חולקים אותן מחשבות וסומכים אחד על השני במאה אחוזים.

ואם נחזור לאיימי שנעלמה. אני לא יכול לספר הרבה, כדי לא להרוס לכם. אבל העלילה צפויה. זירת הפשע, שהיא הסלון של ניק ואיימי, מבולגנת, אבל יש בה סתירות. חוץ מזה, בהמשך הסיפור נמצאים עוד כמה דברים שמצביעים על ניק כחשוד העיקרי. ואם זה לא מספיק, הוא צריך להתמודד עם משחק חפש את המטמון שאיימי מכינה לו כל יום נישואים (כמה דביק).
כשהמשטרה מתחילה לחטט, מתגלה שהזוג הדביק שמשלים משפטים אחד של השני לא נמצא בגן עדן. ירח הדבש נגמר, והחיים האמיתיים התחילו. ניק עושה רושם של דביל מהשורה הראשונה שלא יודע לבטא רגשות. הוא פשוט תינוק מגודל, רוצה שכולם יעשו לו את הכול (ברמה של תחתכו לי את הקשה של הלחם, והוא בן 34). ובגלל שהוא תינוק מגודל, הוא לא לוקח אחריות על המעשים שלו. הוא כל הזמן ממורמר כי פיטרו אותו, ואיימי מנסה לגרום לו להרגיש טוב יותר אבל הדביל הגדול לא משתף אותה בשום דבר ורק מוציא את הכעס שלו עליה. ואת הכל הוא מפיל על זה ש"לא הייתה לו דמות אב טובה". אוי נו.

אני לא אוהב ספרים שיש מסביבם הרבה באז. בעיקר כי זה לא מוצדק רוב הזמן. "נעלמת" של גיליאן פלין הוא ספר מתח, אבל יותר מזה הוא מותחן פסיכולוגי. היא לא מנסה להשוות לעלילה טוויסטים מרהיבים. ממש לא. ראיתי כל טוויסט בעלילה עוד לפני שהוא קרה, פשוט כי כבר אני מכיר את הסיפור הזה מספרי מתח אחרים. זה לא קו עלילה כזה מקורי. החוכמה של גיליאן פלין הוא באיך שהיא בנתה את הדמויות. בדיוק כשחושבים שמכירים את הדמויות, הן משתנות ומתפתחות. וזה היופי בספר. אבל עדיין,"ספר המתח של השנה"? אוי תנוחו.
אבל מה אני מבין בספרי מתח, קטונתי. אפרתי ואלון, לטיפולכם.

עד כמה אתה חושב שאתה מכיר את אשתך?
אתה חושב שהיא מגניבה, אתה אוהב לצחוק איתה על דברים מטופשים, אתה אוהב שהיא לא מכבידה עליך.
כן, אתה אוהב את זה שאתה לא קוף מרקד. כמו כל הבני זוג של החברות של אישתך..
הסקס איתה מדהים ואתם עושים אותו לעיתים קרובות.. אישה מגניבה זאת בעצם האישה המושלמת.. לא?
מה אם כל זה היה שקר? ופרצופה האמיתי מתגלה ואז אתה מתחיל לאכזב אותה, כי היא כבר לא מגניבה וההתנהגות הזאת מטופשת בעיניה.
ואז אתה מתאכזב מימנה כי היא הופכת למרירה וכבדה. ההפך הגדול ממגניבה..
והרכבת הרים הזאת לא מפסיקה להתרסק עד שהיא יורדת מהפסים...
אישתך נעלמת בוקר אחד.. יש סימני מאבק בסלון הבית, נעדרת!
האם זה הגיע למצב קטסרופלי של רצח? בעל רצח את אשתו? או שמה מישהו חטף אותה?

ללא ספק הספר הזה משחק לך במוח.
איימי וניק הדמיות הראשיות מאוד עמוקות. אני מרגיש שנאה כלפי ניק ואמפטיה כלפי איימי ולהפך.
הטוויסטים ללא ספק גאוניים!
הסוף טיפה מאכזב למרות שאפשר להבין את המניע שלו, החיבור לדמות מאוד חזקה ואפשר להבין
את הפחד שלה או את ״ההקרבה״.

אני לא טוב בכתיבת ביקורות. אני גם לא מתיימר להיות אחד שטוב בזה. אבל הספר נעלמת מאת גיליאן פלין הוא הרבה יותר מסתם "ספר טוב" או "ספר מעולה" יש בו הרבה מעבר לזה ואם הייתי אחד שטוב בכתיבת ביקורות הייתי אומר לכם כל מיני דברים שבן אדם שטוב בכתיבת ביקורות אומר.
בסה"כ לקורא הממוצע הזה הזה פצצה. הוא זורם, הוא כתוב בכתיבה מאוד טובה ומעשירה. מאמצע הספר עד כמה שהקלישאה הזאת לעוסה אבל "אי אפשר להניח את הספר מהיד" וזה באמת ככה.
צריך להיות פסיכי, פסיכי כדי לכתוב ספר כזה ואני באמת חושב שגילאין פלין היא פסיכית.
אבל היי; מישהו אמר שלהיות נורמלי זה כיף ?

*מכיל ספויילרים זעירים*


ספר מוצלח ביותר שהצליח להפתיע אותי בהמון נקודות בעלילה. ברצינות, התיאור "מותחן פסיכולוגי" כבר לא מרשים אותי או מסקרן במיוחד, אבל במקרה הזה כל תיאור אחר היה עושה עוול לסיפור.
לא היה לי ברור מההתחלה שזה ספר שאהנה ממנו. הכתיבה הייתה נחמדה, לא רגילה מדי אבל בלי סגנון בולט, דמויות סטנדרטיות משהו ועלילה שחשבתי שאני יודעת בדיוק איך תסתיים.
עם הזמן, הכתיבה נהייתה טובה יותר ויותר, אבל עדיין הסיפור נשמע צפוי. עד קצת לפני הפרק השני, לפחות. שם הבנתי מה קורה (עוד לפני ניק) והספר פתאום נהיה מושך כמו *שאיימי נהייתה דוחה. אני יכולה שעות לדבר עליה אבל לצורך העניין אסתפק ב: היא הגאון הכי מרושע שיצא לי לשמוע עליו.* בערך מהחלק הזה כל דבר כמעט הפתיע אותי, והרשים אותי לטובה ולרעה ביחד.
הערות:
1. בספר ממוצע אחר, הכתיבה הייתה השיא של הספר. לא פה.
2. העלילה מלווה בהערות גסות, תיאורי סקס קצרים ועוד, והכל בצורה הכי בוטה שיש. זה חלק בלתי נפרד מהספר (גם מהאווירה וגם מהעלילה) אבל לקחת בחשבון לפני שמתחילים לקרוא.
3. זה הספר הראשון של פלין שאני קוראת, ואני יכולה רק לקוות שכל השאר טובים כמו זה. באמת הרגשתי שהספר משחק לי במוח.
4. *איימי, אני מעריצה אותך ושונאת אותך באותו זמן, וכל אחד נובע משני*
5. אני רק תוהה איזה מוח יכול היה לברוא את איימי...

איזה ספר פסיכי!
פ ס י כ י !

בחלומות לא הייתי חולמת שמישהו יכול לחשוב לכתוב ספר כזה.

איימי נעלמה בשנה החמישית לנישואייה וניק בעלה החשוד העיקרי בהעלמותה.
ניק חוקר, שואל ובודק את העלמותה של אשתו ובמקביל מתגלים עוד ועוד פרטים
שקושרים את ניק להעלמות של איימי.

כל מה שקורה בספר יותר מהצד של איימי הוא פסיכי לגמרי, מאמצע הספר הייתי בשוק פרק אחרי פרק.

לקרוא ספר ולהרגיש בתוך רכבת הרים.

אני מקווה שאין בביקורת הזו ספוילר, השתדלתי לומר את הדברים בלי לגלות במה מדובר.
ספר מטורף שלא יכולתי להניח מהיד, סיפור שלא עומד בציפיות, סוטה במידת מה מהז׳אנר של ספרי מתח פסיכולוגים. רכבת הרים בלי שתהיה תחושת רווחה, גם לא בסוף. ספר אודות שנאה ואהבה אובססיבית. שני אנשים שמחזיקים זה את זה בגרון, תלויים זה בזה. ספר שאומר במפורש שאין סיכוי לשינוי, לא משנה מה. אהבתי את הספר כי הוא מותח ומיוחד. לא אהבתי אותו כי הוא מאיים ומעיק.