ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 8 בפברואר, 2015
ע"י Khaleesi
ע"י Khaleesi
״הם מאושרים ללכת בשדה בשניים לשם שינוי ושמחים בכל הדברים הקטנים של החיים ששייכים לכולם, גם לעניים מרודים: שמיים כחולים וסתווים בשמש ספטמבר הזהובה,כמה פרחים ויום חופש חגיגי ומיוחד...״
(עמוד 219)
תמיד כשאני חושבת על אירופה עולים לי הנופים המדהימים שלה,האוויר הצלול והנקי והתחושה ההיסטורית שמרגישים בכל צעד חופשי שהולכים בה. הספר הזה בהחלט גרם לי להרגיש כאילו אני שם,בכל פסקה שקראתי,למרות שזה לא הנושא המרכזי שלו-העוני,ההרגשה של חוסר התקווה והאובדן הענק שכל כך הרבה חוו אחרי מלחמות העולם,שגם נקשרו לי עם המושג אירופה,בד בבד עם הנופים והיופי הבלתי נגמר שלה...
(ספוילרים למי שלא קרא)
כריסטינה היא דמות שעברה המון בחיים אבל שמרה הכל בפנים. כל יום הלכה לעבודה,כל יום לבשה את אותם הבגדים הפשוטים ושוחחה עם אותם האנשים וחתמה על אותם סוגי המכתבים,חזרה לאותה עליית גג עם אותה אמא חולנית,אפשר להבין אותה כשפתאום היא נחשפה לעולם אחר לחלוטין ממה שהכירה ואת סטירת הלחי שקיבלה כשחשבה את המחשבה הכל כך מובנת:״למה הם ולא אני?״. ובכל זאת הרגשתי כעס ואפילו תיעוב כלפיה ככל שהספר התקדם והעלילה התפתחה..כעסתי על היחס שלה לאנשים שרק רוצים בטובתה (דוגמת השכן הנחמד שישב ימים ואפילו לילות כדי לשרטט לה מפה של האיזור אליו נסעה) ועל חוסר ההבנה שלה שהחיים שהיא נחשפה אליהם בשוויץ הם לא דוגמא לחיים האמיתיים ואפילו לא לרבע מהם,הכל שם היה יהיר ומלוקק ובעיקר לא אמיתי! החיים באירופה של אחרי המלחמה היו נוראיים,העוני והדלות וחוסר הרצון לחיות ולהמשיך שרר אצל כולם, גם אצל האיכר והחנווני הפשוטים שהרגישו את אותם הרגשות (אבל היטיבו בהסתרה שלהם,כי אילו אפשרויות היו לפניהם? להיות או לחדול..) ועמוק בפנים גם אצל האנשים שרצו לתפור לעצמם חליפה אחרת ולהראות שלהם יש כסף שקונה להם בגדים יפים ומכוניות נוצצות ואוכל משובח ואפשרות ללון במלונות הכי מפוארים-שלא חשוב כמה כסף יש להם נסיעה של כמה קילומטרים מערבה או מזרחה ושיטוט בערים המצולקות ופגישה עם האנשים המקומיים תחשוף אותם לצד אחר של החיים שקיים ואי אפשר להתעלם ממנו,גם אם תפרוש במכונית שלך וילון שחור ותנסה להתעלם מהאמת בכל הכוח,המציאות הזאת הייתה מציאות אחת לכולם ולא פסחה על אף אחד,ושום דבר חומרי לא יכול היה להחזיר את האנשים שנרצחו ונהרגו ואת ה״שנים הטובות״ שלפני המלחמה.
ובכל זאת,כשהגיעה הדמות של פרדיננד וההתחברות שלו לכריסטינה הורידה לי קצת מהכעס אליה,אהבתי מאוד את החיבור ביניהם ולמרות השתיקה שהייתה בניהם אפשר היה להבין שהם כמו נפש אחת שמשלימה את השנייה...וכשהוצגה שוב השאלה בידי פרדיננד ״למה הם ולא אני?״ הצלחתי גם לנסות להבין את הייאוש שלהם,את הרצון הזה להגיע למקום אחד מוקף בארבע קירות שבו יוכלו גם הם להנות מהפריבילגיות הקטנות של החיים כדוגמת התייחדות וקרבה לאדם מסויים,רק אז העוני והקושי היה כל כך בולט לעין יותר מבכל חלק אחר בספר.
אני לא חובבת של סופים לא סגורים כמו הסוף שהוצג בספר אבל דווקא התחושה שאולי כן יהיה להם טוב קצת והם יוכלו סופסוף להגיד ״גם אנחנו,לא רק הם״ גרמה לי להשלים עם הסוף הזה ולהמשיך לחשוב,אולי כן,אולי לא,התהייה הכל כך נכונה שהדהדה במשך כל החלק האחרון של היצירה הנהדרת הזאת...
ועוד תהייה שעלתה לי במהלך החלק האחרון-אדון צוויג היה קרימינל מיוחד במינו,ובאופן ברור גורלו שלו נקשר עם גורל הדמויות שלו.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
