זהו הספר הראשון של אלי עמיר שקראתי ויצאתי מוקסם. עמיר מתגלה כסופר בחסד. מפריח היונים הוא רומן מלא סמליות, הוא פשוט כשם שהוא מורכב ובסופו של דבר הוא יצירת מופת.

אלי עמיר לוקח אותנו למסע בבגדאד של סוף שנות ה -40 של המאה הקודמת. איזה מין מקום זה היה? מלא סתירות, צבעוני ותוסס. עיר שבה זמרות ורקדניות יפהפיות כישפו את הקהל בשירתן והתערטלו לפניו ברוב חן. הקהל מעריץ אותן , מרעיף עליהן מאהבתו וכספו אך גם בז להן ורואה בהן שוות ערך לזונות. זהו מקום שבו אהבת בשרים בין גבר לאשה ללא חתונה נחשבת גרועה מאסון טבע אך בו בזמן מוכרים שם בתולות בנות שתים – עשרה לשייחים מזדקנים, זהו מקום שמשכב זכור ובעילת נערים רכים הם דבר שבשגרה. בבגדאד הזאת יש שפע מופלג וחאפלות בכל לילה, שולחנות עמוסים בכל טוב לצד עוני מחריד. חום אנושי ואכזריות גדולה שוכנים בה בכפיפה אחת. יש בה מיעוטים רבים, אך כדאי מאוד שתהיה זכר ערבי מוסלמי, עדיף סוּני.


גיבור הספר הוא כּאבי עִמארי (מזכיר את עמיר, על כן יש בו כנראה מרכיב אוטוביוגרפי חזק), נער יהודי מתבגר שככל נער חווה את החיים בעיניים פעורות ורגשות חזקים.


היהודים באותה תקופה מצויים בפרשת דרכים היסטורית. עיראק ביתם, זכתה בעצמאות אך גם אימצה לאומנות קיצונית ואיבה למיעוט היהודי. שלטונותיה אף הזדהו עם הנאצים וחלק מהבכירים גם ביקשו לעולל ליהודי בבל מה שעשו הגרמנים ליהודי אירופה. ההסתה מכל מקום, עשתה את שלה וההמון מלא המשטמה ביצע ביהודים את הפרהוד – פוגרום שמזכיר מאוד בממדיו ואכזריותו את מה שקרה בישראל ב-2023. יהודים נטבחו והורעלו בהמוניהם, נשים רבות נאנסו בפראות, רכוש נבזז במשך ימים.
אם לא די בכך, ב-48 קמה לה מדינה קטנטונת ודלה, "מדינה מזויפת" לדברי העיראקים. מתנדבים רבים מכל רחבי עיראק התגייסו על מנת למחוץ אותה ולהביא עמם משם שפחות יהודיות. אך זו הכתה אותם שוק על ירך, ארונות המתים לא הפסיקו להגיע – את כל זה הכבוד הערבי לא יכל כבר לשאת. כך עלתה הסכנה לקהילה עוד יותר. יהודים נכבדים הואשמו ונתלו על לא עוול בכפם רק על מנת להשביע את תאוות הנקם של ההמון.


הצעירים חיפשו מוצא. מעמדה של ההנהגה המסורתית – דתית הישנה ירד עד מאוד. אחדים מצאו מזור בקומוניזם כמי סלים אפנדי – דודו של כאבי. אולם עד מהרה התחוור כי אחוות עמים לחוד ושנאת יהודים לחוד. כך התחזק מעמדה של התנועה הציונית שדוד אחר של כאבי – חזקאל היה בין מנהיגיה. מחשש לפרהוד חדש צברו הציונים נשק, אחסנו אותו בסליקים סודיים והבריחו יהודים לארץ. המשטרה העיראקית ניהלה מצוד אחריהם וגם חזקאל נלקח לכלא תוך מכות נמרצות והוחזק שם מבלי לדעת מה יעלה בגורלו. הקומוניסטים והציונים עונו וחלקם אף נתלו בחוצות העיר.
אשתו של חזקאל – רשל היפה מבוגרת מכאבי אך במעט וכאבי מפתח אליה תשוקה עזה, תוך שהוא מלקה את עצמו על רגשותיו כלפי אשת דודו הכלוא. בתוך כך, צמח לו בבגדאד דור חדש של צעירים משכילים וביניהם גם בנות אמיצות, הקוראות תיגר על הסדר הפטריארכלי הישן. אחת מהן היא אמירה, מתבגרת כמו כאבי, שגם בה הוא מאוהב קשות.
אביו של כאבי סלמאן שמתלהב לעלות לישראל מופיע כאנטיתזה למפריח היונים אבו אדואר, המבקש להישאר בעיראק ולהשאיר את העולם הישן על כנו.


העליה ארצה מהווה גאולה אך זהי גאולה מכאיבה מאוד. היא מביאה אתגרים קשים למשפחתו של כאבי , אכזבות ומפחי נפש רבים.
זהו רומן רחב יריעה, אינטליגנטי, הכתוב בסגנון מספרי סיפורים מן המזרח, שהזכיר לי במשהו את 'להתראות עכו'.
בהחלט עשה לי חשק לקרוא עוד מעמיר.

I feel rezionised!
לא יודעת אם יש מילה כזו, אבל אני מרגישה ציונית מחדש אחרי הקריאה בספר.
העלילה ברובה מתרחשת בעיראק של אחרי מלחמת העצמאות של ישראל בה צבא עירק הובס והושפל, ומתוארת בה הקהילה היהודית בבגדד על פניה ואמונותיה השונות. ישנם חברים במחתרת הציונית ששואפים להגן על הקהילה ולעזוב את עירק ולעלות למדינת ישראל שרק נולדה, ולעומתם יש יהודים מבוגרים יותר שמאמינים שטוב ליהודים בעירק, ושהמחתרת רק מגבירה את האנטישמיות נגדם, ושצריך לחכות לגאולה ולא להגיע לישראל לפני. בנוסף לאלו, יש יהודים עירקים שחברים במחתרת הקומוניסטית ושואפים להתנקות מכל קשר ליהדות וליצור סדרי עולם חדשים. לכל אורך הספר זכרונות מהפרהוד (פוגרום נגד יהודים בעירק בשנת 1941) כל הזמן מבעבעים מתחת לפני השטח ומניעים את הדמויות לכאן ולכאן.
המספר בסיפור הוא כאבי, נער יהודי בגיל ההתבגרות, למשפחת עימארי המכובדת והנודעת בעירק, אבל קשה לי להגיד שהוא באמת גיבור הסיפור, כי מרגיש יותר שכל יהדות עירק היא הגיבורה בסיפור, על התמורות שהיא עוברת וההבנה שלאט לאט מתגבשת אצל רובם שצריך לברוח מארץ אבותיהם לארץ אבותיהם האמיתית והנצחית.

זהו ספר חובה בכלל, ובימינו אנו בפרט.
כשאני הייתי בתיכון, ספר חובה של אלי עמיר היה תרנגול כפרות, בעיני הספר הזה יותר חשוב ומחזק.

בכל ספרייה יש את המדפים האלה שמונחים עליהם שורה של ספרים תואמים מאת סופר שהוא שם ידוע ומכובד וגם הכותרים מוכרים למדי, ובכל זאת בכל פעם שאני חולפת לידם אני אומרת "אולי בפעם הבאה". אין לי כוח לקלאסיקה, למחויבות, להשקעה שלא בטוח שתשתלם. אלי עמיר הוא מהסופרים האלה, ו"מפריח היונים" גם הוא ספר חשוב ומשפיע שרק לאחרונה יצא סרט על פיו (שימו לב שבחרתי את הההוצאה המקורית ולא את עטיפת הסרט, וגיליתי הקדשה מהסופר בפנים), ועדיין יש חשש שבין המעמד של הספר לבין ההנאה שלי יש פער רחב. האפשריות במקרה כזה הן בדרך כלל התרשמות עמוקה שמוסיפה אותך למכתירי הספר כקלאסיקה, או אכזבה לסוגיה ששולחת אותך להיות שוחטת פרות קדושות, דבר שבעיקרון אני לא ששה לעשות. "מפריח היונים" הוא לא פה ולא פה.

הספר מספר את סיפורה של הקהילה היהודית בבגדד בשנה-שנתיים שבין הקמת מדינת ישראל לבין העלייה ההמונית ארצה. הקהילה הזו, ששורשיה נטועים בגלות בבל 2500 שנה קודם, שלא לומר באברהם אבינו, חיה בשלווה עם השליטים המוסלמים ובאחווה עם האוכלוסייה המוסלמית הכללית, עד שהשפעות מלחמת העולם השנייה והמופתי הירושלמי (כן, המופתי ההוא) מחוללות את הפרהוד, הלא הוא הפוגרום ביהודי עיראק. תבוסתם של הצבאות הערביים בלמחמת העצמאות וקיומה המתריס של מדינת ישראל מערערים סופית את מרקם היחסים; כעת הממשל הפוסט-קולניאלי בעיראק צריך להיאבק לא רק בקומוניסטים מבית ובלאומנים המקומיים, אלא גם בתנועה הציונית, או יותר נכון בשאלה האם להכיר בציונות ולשחרר את היהודים לדרכם, או שמא מדובר בהפסד ובכישלון של עיראק כמדינה שעושה צעדים אל המודרנה. היהודים חלוקים בינם לבין עצמם באותה שאלה בדיוק, ומטיחים האשמות אחד בשני לפי הפורמט הכלל-גלותי המוכר של "אתם קוברים את הראש באדמה מול ההיסטוריה" אל מול "מקרבי קיצים שכמוכם יביאו את הסוף של כולנו".

אנחנו יודעים כמובן שהסוף היה שיהודי עיראק עלו בהמוניהם לארץ, נתקלו כשאר אחיהם המזרחים באפליה ובקשיים של קליטת העליה מפא"יניקית, וסופם שהשתלבו בחברה (ושיקום מי שלא חושב שגורי אלפי, שמרבה להזכיר שהוא עיראקי למחצה, הוא לא האדם הכי מצחיק על המסך). אבל הספר לא עוסק בסוף כמו שהוא עוסק בתהליך, בסיפורים האנושיים שמאחורי תנועת ההמונים ובדרך שבה טרגדיות אישיות ושאיפות של היחיד משתלבות או מתנגשות בגורל הלאומי הכללי. לפי מיטב מסורת סיפורי ה'מזרח' (ע"ע מה שכתבתי על "ויקטוריה" של סמי מיכאל) הגיבורים הם בני חמולה מסועפת המערבבת אהבה, כשפים ופוליטיקה, אבל עמיר מספר את סיפורם ברגישות ובטבעיות של מי שהסיפור הזה הוא סיפורו שלו. מה שמעניין במיוחד בספר הזה ולא נתקתי בו בספרים מקבילים בז'אנר הוא החריגות של הרצף הסיפורי לטובת נאום או מכתב נרגש של דמות ייצוגית מצד זה או אחר של המפה, הפורשת את השיקולים בעד הציונות או נגדה, ומביאה את הקורא להזדהות עם הקושי האישי, גם אם לא עם הטיעונים עצמם. אמנם יש לקטעים אלו נימה מעט דידקטית, אבל בחלקים אחרים יכולת הסיפור של עמיר ובעיקר העדינות שבה הוא מתאר את האנשים וההתרחשויות הביאו אותי לכמעט דמעות.
אם כן אי אפשר לומר שהתאכזבתי מהספר, אבל דווקא מפני שנהניתי ממנו הייתה לי תחושה שהוא לא מורכב דיו, לא נרחב דיו כדי לקבל את תואר 'ספר החובה'. אבל למי אכפת מתארים, אם זה נשמע לכם מעניין הקריאה בהחלט מומלצת.

ספוילר!!!
"אוי, אלוהים, ארבע שעות טיסה בלבד מפה, ואין להחזיר את הגלגל עוד. לעולם לא אוכל לשוב אל בגדד. גם לא לביקור קצרצר.
תם ונשלם. מעכשיו אני אזרח של מדינת אויב. אני! אני אויב של עיראק מולדתי, של בגדד עירי האהובה !" (עמ 420-421)

החלום על ארץ הקודש, החופש והדמוקרטיה, ארץ "סגלגלה וריחנית", מתנפץ ברגע אחד.
עולי עיראק התקבלו למציאות של עזובה, שממה, ללא בית קבע, מים זורמים ואוכל בשפע (תקפת הצנע).
האם זו המולדת שהתפללו וחלמו?

בגדד בשנות ה-40 עיר ססגונית, שופעת חיים ושפע אבל טומנת בחובה אפלייה, שנאה וסכנות ליהודים.

אז מה זו מולדת? האם אפשר להחליף מולדת? אם כן, מי המולדת האמיתית, עיראק או ישראל?
אין זה מהותי, כי כל מולדת באשר תהייה, תמיד יהיו געגועים למולדת ההיא...

לקרוא את הרומן ולשקוע בעבר שלא יחזור עוד.
להכיר קהילה מכובדת, עשירה בחומריות וברוחניות, ולהכיר בעובדה שאם כל קשיי העלייה והקליטה בארץ הצעירה,
קהילה זו אומנם הותירה היסטוריה מפוארת אבל לא היה לה עתיד.

ספר מקסים ומרתק, מספר את סיפורה של הקהילה היהודית העתיקה ביותר -יהודי עיראק.
כתוב בצורה חיה ושוטפת ומשלב ניבים וביטויים בערבית המעניקים לתיאורים ולדיאלוגים חיוניות ציורית.
מומלץ!

ספר שהוא חתיכת היסטוריה , הכתובה בשפה עשירה מתובלת בפתגמים ובחידודי לשון עסיסיים. הסופר מציב זרקור על תקופה רבת תהפוכות בבגדד ובעיראק בכלל ומתאר את הקהילה היהודית בעיראק בשנים שלפני קום המדינה ובשנים הראשונות להקמתה. העלילה סוחפת רוויה בתיאורים צבעוניים חושניים של הווי הקהילה וחיי משפחה , האוכל המיוחד של העדה ואורח החיים השמרני לצד תיאורים של תאוות ויצרים מיניים ויחסי הגומלין עם שכניהם המוסלמים ,נותני החסות ,שכל אלו העניקו לי תענוג צרוף במהלך הקריאה.
לקראת הסוף הסופר שינה את סגנון הכתיבה בעודו מתאר בצורה עיונית ומפורטת יותר את המשך קורות היהודים בעיראק ונאלצתי לצערי לדלג על מס' קטעים מפאת עומס ושפע הפרטים שהעיבו מבחינתי על העלילה כאילו רצה הסופר לספק לקורא כמה שיותר מידע ויהי מה על חשבון רצף העלילה אולי כדי לא להחמיץ שום מידע חשוב.
בסיכומו של דבר הספר מרתק מאוד לא רק עבור יוצאי עיראק למרות שנדמה לי שהם ייהנו מהספר הרבה יותר מהסיבה הפשוטה שהווי החיים של יהדות עיראק מוכר להם ומהווה חלק מהם . ספר שניתן ללמוד ממנו הרבה מאוד . מומלץ ביותר.

מפריח היונים הוא ספר מרתק המספר את סיפורו של הנער כאבי מעמאר בבגדד. התקופה המדוברת היא 1949, מיד לאחר קום המדינה, אחרי שהיהודים כבר הכירו את הציונות, הכירו את מאורעות מלחמת העולם השניה וחשקו להגיע אל הארץ המובטחת.

מפריח היונים הוא למעשה דמות משנית בעלילה, המתארת בעיקר את משפחת עמאר על כל גווניה, על זה שמקורב לשלטון, על זה ששואף להגיע לארץ ועל זה שנשאר בעל כורחו מאחור, על הימים שלפני הפרהוד ועל הימים שאחרי הפרהוד, על הויכוח בין לעלות לארץ ישראל לבין להשאר בבגדד ועל המחשבה שכאן, בארץ ישראל, יהיה טוב יותר ועד לאכזבה שבאה אחרי העליה.

מי שקרא את הספר הקודם של אלי עמיר, שהוא גם ספרו הראשון "תרנגול כפרות" ימצא את הסיפור של "מפריח היונים" כהקדמה לספר שזכה להצלחה כל כך מסחררת. כאבי הוא אומנם נער בן 17, אבל יש לו אח צעיר יותר, נורי שמו. עמיר עושה את הקישור הזה לקראת הסוף ומזכיר לנו שעמיר זה בעצם השם העיברי של עמארי.

אני חייב לציין שאני מעט משוחד. לקחתי את הספר הזה אחרי שקראתי כבר את תרנגול כפרות לא פעם, המשפחה שלי משני הצדדים עלתה מבגדד באותם שנים ממש. חיפשתי את הסיפור של המשפחה בתוך הספר. שאלתי את ההורים שאלות וראיתי שהספר מדבר על דברים שבאמת קרו, שהרחובות הן באמת אותן רחובות, שהאמונה אכן אותה אמונה. אני משוחד כי הרקע גם מעניין אותי, אני שייך אליו.

עם זאת, אני חושב שזה אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. הוא ברור, הוא מעניין, הוא גם קצת מותח, הוא מעורר בך את הדימיון לחוש את הדברים באמת. למעשה, אני כבר לא בטוח אם זה לא הספר הכי טוב של עמיר שקראתי עד כה. למעשה, אני חושב לקרוא בקרוב את תרנגול כפרות שוב כדי לעשות את הקישור כמו של סיפור בהמשכים ואז, אז אולי אני אצליח (בהחלט אולי) להחליט מי מהם יותר טוב.

וואוו !
איזה כתיבה קולחת וזורמת, דימויים מרהיבים שעושים חשק להתערבב בתרבות המזרחית שמעריכה קצת יותר טוב את הדברים הפשוטים.
התיאורים של המזון, הנופים והחלומות הציוניים על רקע האווירה העכורה בעולם המוסלמי שבתוכו חיה הקהילה היהודית העתיקה בעולם מושכים עוד ועוד ולא נותנים להניח את הספר.
עבור מי שמחזיק את הספר, רוצה להפנות לעמ' 174, לפיסקה הנ"ל (לא אפרט את כולה, אבל היא פשוט מצויינת):

" אל תדברי יהודית" אמרתי, אף על פי שממראיה ומלבושה היה ברור שהיא לא מוסלמית...נכנסו אל המסגד, ועמדו צפופים, עביות וכפיות, דשדשאות וגלימות, חליפות ומצנפות, המון גדול. "אללה אכבר, אללה אכבר" נשמעו הקריאות...
"אשאהד אלא אלאה אלא אללאה ואשהד אאנ מחמדן רסול אללאה"
נשמע הקול האדיר. בשם אללה הזה הם משספים את גרונות היהודים. איזה אללה הוא זה? ואיזה אללה הוא אללה של היהודים שנותן לאללה שלהם שירצחו יהודים בשמו? האמנם אללה אחד הוא? ואולי סלים אפנדי צודק:
אין אללה , אין אלא מלחמה בין דתות?"

ספר מדהים ומרתק .

ספר מקסים שאני כבר מתגעגעת אליו.....בגדד התעוררה לחיים בכתיבתו של עמיר, הגעתי לספר הזה אחרי שראיתי את הסרט מפריח היונים שרציתי לראות זמן רב, כשהבנתי שבספר בניגוד לסרט מראים את העלייה לישראל רצתי לקרוא כי מאד סיקרן אותי לדעת מה קרה להם, האמת שהסקרנות נותרה כי הסוף הוא די פתוח בסופו של דבר, הוא מתמודד עם קשיי העליה הבלתי אפשריים של לעבור ממדינה שאתה בן חסות בה אבל יש לך בית, רחוב, שוק, חיים למדינת אוהלים בה אתה צריך להתחיל מאפס עם הבגדים שעלייך ותו לא. לא יכולה לתאר לעצמי עד כמה זה היה קשה, במיוחד לדור ההורים המבוגר יותר, מצאתי את עצמי חושבת על סיפורה של אמא של חמותי שגם עלתה מעיראק ועברה מבית עם משרתים לאוהל העלייה.....לא פשוט בכלל, גם לא פשוט למחוק עבר עשיר כ״כ, להתגעגע לארץ בה נולדת וגדלת ושאתה כלל לא יכול לחזור אליה.....קשה מאד....
היה חסר לי לדעת מה קרה לדמויות בסיפור שלא עלו ונשארו לאחור, וכמובן מה קרה לחזקאל, כאשר הסרט נותן תשובה חד משמעית והספר לא. היה עצוב גם שהספר הדגיש שפעם היהודים והערבים בבגדד חיו חיי שכנות תקינים עד שהכל השתנה.....הקהילה הכי גדולה ככה נמחקה ואולצה לעזוב...זה סיפור מדהים, הדמויות מתוארות בכישרון רב מרגישים ממש צורך לבקש בשוק של בגדד להריח את המקומות ולשבת על פני נהר החידקל, החאפלות הצבעוניות, המאכלים, כל העושר התרבותי הזה ויחד עם זה היחס הבעייתי לנשים והשוני לעומת הנשים בארץ....
ספר מאד מעניין מומלץ בחום! נקרא בשקיקה, תמיד אוהבת ספרים שמלמדים אותי ומעשירים אותי ופותחים לי צוהר לתקופה אחרת....