לפני חודשים רבים, כאשר התחלתי בקריאת הספר. הנחתי אותו והחזרתיו אל הספרייה כלעומת שבא.
דבר מה בו לא משך אותי, לא הצלחתי לעבור את מכסת העמודים הראשונה. עם זאת, הרגשתי שאחזור אליו ביום מן הימים והתחושה תהיה שונה בתכלית.
היום הזה הגיע. כל מחשבותיי הראשוניות, הבוסריות אודות הספר, התפוגגו בערפל השיממון והותירו אותי הלומה. הלומה מכאב ותדהמה.
כמה שספר יכול לנגוע באדם. לעורר בו תנודות רגשיות שונות- משמחה ועד דכדוך ואפילו כעס. מנעד רחב של רגשות הספר הזה עורר בי.
אחטא אם אומר שהעמודים הראשונים היו קלים לי. תיאורי מין פרטניים שאינם אופפים לאלי עמיר גדשו אותו. תיאורים שלא היו מביישים סיפורי זימה.אך מהכרותי עם יצירותיו של עמיר, ידעתי שמתחת לכל ההוללות הקדחנית והטובענית הזאת מסתתר עומק רב ובעיקר כאב.
כאב על מה שהיה ואיננו. על אלה שהיו ואינם עוד. הגיבור, שאול בר אדון, עורך חשבון נפש לכל אורכו של הסיפור. הוא משתף אותנו בימיו כבחור צעיר לאחר הצטרפותו ליחידת השחורים הנבחרת אשר הוקמה בעמל כפיים של מודי אדלמן ואבשי קהתי, מפקדו אך גם חברו הקרוב.
את הסיפור מספר שאול כאשר הוא כבר בן 52. אי שם בתחילת שנות התשעים העליזות, כאשר במבט לאחור אנו חכמים יותר כשאנו בוחנים בדקדקנות את רגעי העבר.
אותו שאול מספר על אהבתו לחיה ניצולת השואה, אהבה שליבלבה בתחילת שנות ה-60 ולמרות השנים הרבות שעברו והנשים שהחליף, לא נמחה מתוכו רישומה ועדין הד קולה או שמה מעביר בו רטט קל של עונג וחרדה כאחד.
הסתכלותו של שאול אל העבר מחדדת את העובדה שהזמנים עוברים ומשתנים בלי שנשים ליבנו לשינויים אלה. בהנדף עפעף מהיר אנו עדים למגוון שינויים, חלקם טובים וחלקם רעים אך זכרונם של אלה שהיו חלק מאיתנו, מבשרנו, לעולם יוותר בעינו.
השנים רצות ושאול בר אדון עושה חיל בארצות הברית, הוא איש עסקים ממולח ועשיר כקורח שזכות ראשונים לו על התחום שהיה בשנות ה-60 עוד בחיתוליו, מדעי המחשב.
למרות כל הצלחותיו הפצע השותת דם בדמותה של חיה אומנם כבר פסק מלשתות דם אך הצלקת נותרה במקומה וכל ברגע נתון הוא נזכר בנוכחותה. כאב ליבו התכהה עם השנים, עוקץ הדבורה דעך אך לא נעלם. חיה עודנה חלק מחייו בהווה, חלק מעברו ותהיה חלק מעתידו.
כאב ליבו בימים האלה של העבר עורר בי את השד שלי עצמי, כמאמרו של עמיר, שד שיצא מרבצו וחורץ לשון, להזכיר את קיומו הנאלח. זה שאני מכמינה בתוך גופי עמוק אך מתפרץ מפעם לפעם, בצחוקו המרושע, חושף את שיניו הצחורות כאבן חלב ואומר לי נחרצות: חשבת שתוכלי להעלים אותי? לעולם לא. אני כאן על מנת לחיות.
סיפרתי בעבר על אהבתי לאדם שהיה קרוב לי מאוד ומאילוצים כאלה ואחרים, למרות אהבתנו, הדבר נגדע באיבו. כל חלומותיי התרסקו באחת. לאחר שנים של כמיהה, של אמונה וייאוש כאחד. ברגע אחד נגדע חבל הטבור ועימו החיים חישבו להסתיים.אומנם מאז השתקמתי אך הכאב עודנו בתוכי ולעולם יהיה שם, למרות כל השנים שלא יחלפו.
כך שהימים הראשונים, מעוררי הרחמים של שאול, על חיה שנפרדה ממנו, וההחלטה הנואשת לעבור לארה"ב בעקבות הצעתו של לופו, התגלו כדבר חיובי כי בעזרתם פילס לעצמו דרך שבארץ לא התאפשרה לו אך כל דרך חתתחים זו הייתה רצופה קשיים בדרך ליהלום שבכתר.
על שהותו המתמדת בחוץ לארץ, שאול לא פוסק מלהגיע לחופשות ארצה, לבקר את הוריו וחבריו ואף מגדיל ראש ובימות המלחמה, מלחמת ששת הימים, הכיפורים וההתשה הוא משתתף ואף נפצע. אהבתו לארץ וציונותו מבית אבא. ימנקותא, הקסימו אותי ועוררו את רוחי.
ציונות כזאת קשה למצוא כיום. אחוות חיילים וחברים כזאת קשה למצוא היום. נדמה שהיום כל אדם לעצמו. כל אדם שולף טפרים כאשר השני רק מרחרח את האזור בו הותיר חתיכת בשר. האחים אנחנו או כל אדם לאדם זאב? מדוע להשתנות כך? ברור לי שגם בימי ראשיתה של המדינה הדרך לא הייתה סוגה בשושנים אך ניכר שהאכפתיות, הפטריוטיות, אהבת ישראל והאחווה בין יהודי ליהודי היו חזקות מנשוא.
היום, לפי מה שאני רואה, אנו מתרחקים מהמקום הזה. מעטים הילדים כמו אבשי, שברגע הצלחתו בעסקים, הוא קודם כל מעניק להוריו ולאחיו ומוציא אותם אט-אט ממעגל העוני. גם שאול כך. היום? היום ילדים לא שמים על הוריהם. אחים מתנכלים לאחיהם, אב רוצח את בתו. בן רוצח את אמו. אח מתנכל לאחיו בשל ירושה. טסים לחוץ לארץ על מנת לנקר עיניים. לאן הגענו? איפה ימי ישראל הטובה והישנה? כל ישראל חברים זו רק סיסמא שחוקה?
לאן הגענו, תגידו לי? מה זה האבסורד הזה? ניכר יותר ויותר שלאנשים אכפת רק מכספם שלהם, מהנאותיהם וממונם. מעטים הרגעים שראיתי אחווה ישראלית אמיתית. אחווה אנושית. זאת אני מספרת מנסיוני האישי. אלה שלא האמנתי, אלה שהיו הקרובים ביותר, נעצו ראשונים את הסכין.
בצדק אמרו שהספר הוא בלילה של נושאים רבים: שואה, אפליה בין מזרחים לאשכנזים, ישראליות, מלחמה, חוץ לארץ, אך הם שכחו דבר מה אחד: הספר תואם את החיים עצמם מכיוון שגם החיים אינם הולכים בקו אחד ישיר אלא הם פסיפס של דברים רבים מספור שמחוברים להם יחדיו כנגד כל הסיכויים.
