ביקורת ספרותית על ציר סקרנות צומת ודאות מאת רון פונדק
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 9 באוקטובר, 2014
ע"י tuvia


מידי פעם באחד הרגלים. כמו סוכות לדוגמה, נהגה משפחתינו לעלות ולבקר את בני משפחתינו בירושלים.
בדרך אליהם לבית הכרם היינו חולפים על פני המצבה לכבוד העם הדני בכיכר דנמרק.
אז, כשהייתי ילד צעיר בימים לא כל כך הבנתי את פשר ה״שרידים״ שלכאורה מייצגים ספינת עץ מתפוררת, ורק לימים כששמעתי
על קורות יהודי דנמרק במלחמת העולם השניה והצלתם המופלאה על ידי המחתרת הדנית, הבנתי את פשרם של קורות העצים
המונחות במין סדר שכזה.
כאשר גדלתי ובגרתי לאחר השרות הצבאי, יצאתי למסע נסיעות ברחבי אירופה. השנה היא 1982 ובחודש מרץ הגעתי לקופנהגן, לביקור אצל
משפחת בני דודים שחיו בעיר לאחר שברחו מפולניה בשנות ה-70.
בשנים ההן קופנהגן היתה עיר מסבירת פנים ללא חשש לביטחון האישי, ואפילו לא בימי סוף השבוע שבהן היו מגיעים אלפי שוודים לעיר לשתות את עצמם
לדעת.
היו אלה שני חיבורים מקריים לחלוטין לספרו של רון פונדק ז״ל.
וכאן אני מגיע לספרו הנהדר.
לאחר הקריאה בספר ובביקורות של החברים פרל ורץ אני מבקש לצרף את דברי שלי על הספר המרגש הזה.
ראשית אני מבקש להסתייג מדבריו בסוף הספר שעליהם אני חולק לחלוטין והעיקר על מקומה של היהדות הדתית לאומית ועל תפקיד ההתנחלויות ביהודה ושומרון
כפי שאני חולק גם על תפקידו של פונדק בהסכם אוסלו והצרה שהיא הביאה על מדינת ישראל ובעיקר על תפקידו בשידרוג מעמדו של אש׳ף מארגון טרור מנותק ומרוחק מארצו
לאירגון טרור מוכר על ידי הקהילה הבין לאומית תוך קידום המאבק הפלסטיני במדינת ישראל.
כפי שכבר רואים מראשית דברי, הספר מחולק לשתי חלקים לא שווים: האחד, סיפור משפחת פונדק סיפור ההגירה לדנמרק ומשם לישראל ובהמשך סיפורו של אורי פונדק ז״ל
קמב״ץ גדוד 46 בחטיבת השיריון 401 בפיקודו של דן שומרון ( רמטכל צה״ל ומפקד מבצע אנטבה לחילוץ החטופים).
סיפור לחימתו של גדוד 46 במלחמת יום הכיפורים הוא סיפור מרגש מאין כמוהו, כאשר נקודת השיא שלו הוא הפגיעה בטנק המג״ד פציעתו האנושה של אורי הקמבץ ופטירתו
לאחר מכן באיכילוב .
סיפור המשפחה לא מסתיים עם מותו של אורי, ורון פונדק מתאר את התמודדות המשפחה עם השכול ואת ההחלטה האמיצה של הוריו להוציא את אורי מחיי היום יום כדי לאפשר את
ניתוב חיי האחים בנתיב הנורמלי עד כמה שהדבר היה אפשרי בנסיבות שהתקיימו אז.
ישנם מספר תובנות חשובות בסיפור, שלדעתי הכינה אינן אפשריות בכל משפחות השכול מהסיבה הפשוטה שסיפור משפחתי איננו טבוע בשטנץ קבוע אלא משתנה ממשפחה אחת לאחרת.
אבל אין ספק שמשפחת פונדק היא ספור מיוחד במינו אשר לא רבות המשפחות הדומות לה.
רון פונדק יוצא למסע של שיחזור הרגעים האחרונים של טנק המג״ד לפני הפגיעה ולמען זאת הוא מנסה לשחזר את ההרכב האנושי של הטנק ובעיקר למצוא את נהג הטנק ששרד את הפגיעה
וכשהוא מגיע אליו הוא מקבל אינפורמציה חשובה אחרת שממנה הוא מקבל עדות לרגעי חייו האחרונים של אורי, אחיו. רגע מרגש עד דמעות.
לזכותו של רון פונדק יאמר שהוא איננו פורט את ספורו לפרוטות על מנת לנגן על הרגש. ועל כך מגיע לו כוכב נוסף.
נקודה שקצת הפריעה לי במהלך הספר זאת ההתייחסות לאריק שרון ולתפקידו כמפקד האוגדה . לדעתי פונדק לא היה צריך לערב אותו ובטח שלא להעניק לו ציונים. ( הייתי פותח ויכוח איתו אם הדבר היה מועיל
לסיפור בכללותו). אינני מעוניין גם לפתוח ויכוח בנושא הפוליטי, אולם נראה לי שעד הסוף האיש לא הבין את הנזק העצום שגרמו הוא וחבריו למדינת ישראל ( עם הסכם אוסלו כמובן).
ספר מומלץ ומרגש.
טוביה.
11 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
tuvia (לפני 11 שנים)
היי רץ, שבת שלום וחג שמח. אני שמח שהעלית את שתי הסוגיות האלה.
התשובה לשאלת הביטחון הקיומי היא שאלה טובה ואקטואלי .
אם תשאל את החרדים מבית שמאי כפי שאני קורא להם, אני בטוח שתשובתם שלילית
ולדעתי לא רק מין הסיבה של דחיקת המשיח , אלא משום האמונה המטופשת
שהציונות החילונית תקלקל לחרדים את קהל בני אמונם. ושמספרם יפחת.
אני בטוח שהסיבה הזאת גוברת על שאלת הביטחון הקיומי, כי זה תלוי ברצון האל.
לכן לדוגמה החרדים מקבלים את השואה כרצון האל מבלי לחפש הסבר לרצון משונה שכזה.
אבל חוסר הביטחון הקיומי עורר בראשיתו ( בסוף המאה ה-19) את תנועת הציונות כאשר המטרה הראשונה
היתה למצוא פתרון לבעיית חוסר הביטחון על ידי מציאת מסגרת לאומית טריטוריאלית שתאפשר ליהודים לפעול על מנת להשיג את הביטחון הקיומי.
שאלתך, האם מטרה זאת הושגה ? לדעתי כן.
אם אתה מחפש להוכיח את התשובה ניתן לחשוב עליה בהפוך: בוא נחשוב מה היה קורה ליהדות אירופה לולא מדינת
ישראל היתה קיימת ב1938. האם יהודי גרמניה היו נשלחים להשמדה?
האם יהודי פולין להזכירך שלוש מיליון היו נשמדים במחנות? אני חושב שלא.
לגבי שאלתך השניה:שאלת השלום.
לדעתי אסור שהשלום יעמוד כמטרה בפני עצמה כמטרה לאומית. לדעתי צריךלהתקיים שיווי משקל בין שלום לביטחון
קיומי, אפשר להמשיל את זה לנדנדה שמצידה האחד יהיה השלום ומצידה האחר הביטחון. רק כאשר נוצר שיווי משקל בין שתי הקצוות ניתן להגיד שזה הרגע המתאים לשלום.
דוגמה למצב כזה שנוצר ב1977-78 כאשר ישראל חתמה על הסכם עם מצרים.
לצערי לא היה מצב כזה ב1992-3 כאשר ישראל הלכה על אוסלו. שם בחרנו לברוח ממצב פוליטי של עימות על ידי זאת
שעשינו ממנו בעיה בין לאומית של עימות כאשר המון מדינות הכניסו את ידם לנושא.
שנה טובה רץ וחג שמח
טוביה

רץ (לפני 11 שנים)
טוביה - חג שמח. שמח שהסיפור הזה נחשף באמצעותך בצורה מרגשת סמוך ליום כיפור, על רקע מבצע צוק איתן שמחזיר אותנו למראות של צערים המשלמים בחייהם בכדי לממש את החלום הציוני. ובהיבט הזה חשבתי שנכון להוסיף את הפואנטה המרכזית של הספר, הגורל היהודי הכרוך ברדיפות ובפוגרומים, משפחת םונדק החליטה לעשות מעשה להצטרף לציונות ולעלות לארץ כחלק משינוי הגורל היהודי, הרצון להשיג ביטחון, אך משפחת פונדק שילמה מחיר אישי בנפילת בנה אורי, האח השני רון החליט למלא את צוואת אורי ולנסות לחתור לשלום. הספר הזה מצמרר, משום שהוא מעלה לדיון שתי שאלות מהותיות, האם הציונות העניקה ביטחון, והאם אנו באמת חותרים לשלום כדרך ציונית ?
tuvia (לפני 11 שנים)
היי אלון, נכון, סקנדינביה השתנתה ללא היכר.
המצב הביטחוני ברחובות הוא קטסטרופה בעיקר בשביל
בנות סקנדינביות בלונדיניות שעוברות ברחוב לתומן.
המון מקרי אונס!
חג שמח ושבת שלום
טוביה
אלון דה אלפרט (לפני 11 שנים)
גרתי בקופנהגן מספר חודשים ב-97', חלקם בשכונה שרובה היה מוסלמי, ולא היה שום חשש לביטחון האישי. מצד שני, גם 1997 היתה מזמן
שונרא החתול (לפני 11 שנים)
אתה חולק על דברים שפונדק כתב על מקומה של היהדות הדתית לאומית ועל תפקיד ההתנחלויות ביהודה ושומרון. תוכל להסביר בקצרה מה הוא כתב?
ביקורת יפה, וכמובן, אני תומכת בביקורת שלך על הסכמי אוסלו.

צילה (לפני 11 שנים)
ביקורת מרגשת. אהבתי.





©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ