מלחמה ושלום – גרסה ישראלית

בלילות לבנים, כחייל במודיעין, הבטתי במפת קוד סודיות שנועדה לשימוש במלחמה עתידית, בה צירים ומתחמים הוגדרו במילות צופן, אותן הגיתי כלחשי כישוף, " דקדקן, גשירה, בולמוס ", ובקשתי בליבי, שמילות הצופן יישארו דוממות, ואותן לא יזעקו קשרים מבועתים, כמו המשאלה שהגו הורי בעת שנולדתי, כעבור זמן לא רב לחשתי מילות קוד מלחמה בקשר, ולבסוף בני זעק אותן לקשר בחילוץ חבריו המדממים ממטען צד בקסבה של שכם.

נזכרתי במפה שלי, כשראיתי את כריכת הספר, ציר סקרנות צומת ודאות, המאוירת במפת קוד סיריוס - של פיקוד דרום במלחמת יום הכיפורים, שהייתה ידועה למצרים, ושימשה משל לקריסת ביטחון הקשר ולחזית כולה. תנועה בציר מסוים, ודיווח עליה בקשר חרצה גורל. השמות קיבלו משמעות, להתקפה כושלת, למוצב שהקשר שלו זעק, הם עולים עלינו, ואחר כך נדם.

כשנודע לי כי כותב הספר, רון פונדק נפטר ממחלה, החלטתי לקרוא את הספר, שבו סיפור החתירה לשלום כרוך בסיפור מלחמה ושכול, חייו ומותו של אורי, אחיו של רון פונדק שנפל במלחמת יום הכיפורים.

נקודת הפתיחה של הספר היא טלפון מפתיע לאחר שנים רבות, ממי שהיה חובש, וזכר את אורי פונדק, חייל שנפצע באופן אנוש. לאחר כ- 40 שנה יוצא רון האח, למסע התחקות וזיכרון אחרי משפחתו ואחיו, מסע שתחילתו בפרעות במזרח אירופה, במהלכם מחליטה משפחתו, אב סבו, לקחת את הגורל לידיה, ולחפש מקום מקלט בטוח למשפחה, מסע שבמהלכו תגיע המשפחה לקופנהגן בתחילת המאה הקודמת, ומשם לישראל, סיפור מרתק של מסע נדודים יהודי.

המסע של משפחת פונדק שהחליטה לקשור את גורלה בישראל, מוביל לסיפורו של אורי פונדק, שהיה קמב"ץ גדוד שריון בחזית התעלה במלחמת יום כיפור. רון מספר - בשם האח, את סיפור מלחמת יום הכיפור, את התנהלותם הכושלת של הפוליטיקאים והפיקוד, מול הקרבת הלוחמים, כרקע לסיפורו המטלטל של אורי. תחושת מועקה ועצב גדול, מילאו אותי כשהתחקיתי אחרי נתיב הקרבות בהם השתתף אורי, כמי שהלך לקראת גורלו, כמו בטרגדיה יוונית, אל מותו, כקורבן איוולת.

סיפור העם היהודי, מאופיין בנדודים, חוצי יבשות בתקווה למצוא ביטחון, אך הביטחון המופרז, בישראל הכול יכולה, אחרי מלחמת ששת הימים, הפך לטרגדיה, לגורל ישראלי, יהירות שהובילה לאסון ולטראומה. דווקא אחרי כיפור, מהמקום שבו הוכנו כמו " בפוגרום " גדול, נולד שלום גדול.

אורי הותיר מספר משפטים זועקים, צוואה של מי שחייו נגדעו : " אבל אולי יום אחד אצטרך לתת את החיים בכדי שבבוא העת האחרים יוכלו ליהנות מהדבר המופלא הזה שנקרא שלום ".

רון פונדק ניסה להפוך את היוצרות, להקדים את השלום לפורענות, הוא יצא בשם אחיו המת, לשליחות שלום, כשותף למהלכים שסללו את הדרך להסכם אוסלו, ניסיון ליצירת מציאות אחרת.

חברו של אורי, נמרוד, השאיר בכתובים שורות שיר לחברתו, צוואת חייל, שלאחר נפילתו נחשפה והולחנה על ידי שלמה ארצי, "...כי אני אדם מחופש לחייל, כפות בכותונת משוגעים - אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות, על הציפיות ועל השנים, ובכי על שני לבבות אוהבים ורחוקים ".

האחד ביקש בכי לי ילדה, כייאוש ללא מוצא, והשני ביקש שלום בבוא העת, כנחמה ותיקווה.

מפת הקוד של כיפור עדיין מהדהדת כסמל להחלטות מוחמצות ולהחלטות שיש לקבל בכדי למנוע את גורל הדמים הישראלי החוזר אלנו במחזוריות מייאשת, כמעט כל עשור שנים. אני עדיין מייחל, לאנשים כרון פונדק שיתוו באומץ לב את מפת הדרכים לשלום, כזאת העוברת בצמתים של פשרות כואבות, הלוקחת סיכונים מחושבים, אך ככזאת היא תמנע כאבים, אלימות, וייאוש אין סופי, שבו העתיד הוא רק מפות קוד שמילותיהן יהדהדו עוד לשנים רבות.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------
אני שומע שוב
שלמה ארצי
מילים: נמרוד גאון
לחן: שלמה ארצי

אני שומע שוב ברגעי השלווה
את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן
על בובי מק-ג'יי. רביעייה קאמרית
מנגנת מוסיקה צלולה מעבירה בי
שוב אותן צמרמורות עונג ידועות.
אבל אני חייל - ואל תבכי לי ילדה.

אני מוסיף ללכת מוסיף בשביל הצר,
מושך במעלה הדורות רב החתחתים.
מעלי ציפורים, דואות חופשיות
והרוח במרחבים - כמו קוראת תגר,
אבל אני חייל - ואל תבכי לי ילדה.

אהבתי - רגעי זכרונות וגעגועים טרופים.
על השולחן סיפורים של צ'כוב, כאבן שאין
לה הופכין, כי אני הוא אדם מחופש
לחייל, כפות בכתונת משוגעים -
אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות,
על הציפיות ועל השנים, ובכי על
שני לבבות אוהבים ורחוקים.

http://www.youtube.com/watch?v=PWNGGfiuBoo&feature=player_detailpage
מילות השיר על פי מכתב ששלח סרן נמרוד גאון לחברתו לפני שנהרג במלחמת יום הכיפורים
מתוך האלבום "דרכים"
שנת יציאה 1979

רכשתי את הספר כי חשבתי שאקבל בו הסבר להצטרפותו של רון פונדק לתהליך אוסלו והשפעתו על התהליך.
קיבלתי ספר הספד לאחיו שנהרג במלחמת יום כיפור, משולב בתחקיר של שנים רבות. התחקיר הוא כמו חיטוט בפצע - אתה חופר וחופר בו וזה רק כואב יותר ויותר.
כתחקיר מלחמה - הספר מרתק. הבאת התחקיר כסיפור בלשי אישי - נכונה ויוצרת אמינות גבוהה וסקרנות.
עם זאת, נראה שפונדק ניסה להכניס לספר אחד גם את שיר ההלל לאבא ואימא שלו, סביו וסבותיו. לא תמיד זה שייך לרצף הסיפורי.
הסיפור כואב למי שמכיר טנקים, למי שחווה פחד מלחמה ולמי שעמד חסר אונים במלחמת יום כיפור מול התמוטטות המערכת השחצנית. יכול להיות שהיה אפשר לגעת בעוד רבדים שהיו במלחמה, להציף עוד פאשלות ולהעלות על המוקד עוד "מנהיגים" עם דרגות גנרל שהקריבו את החברים והאחים שלנו. פונדק נמנע מזה, ואולי כאן כוחו הגדול. הוא לא נלחם ונוקם - הוא מביא את הסיפור כלשונו.
פסר שנגע בי.

מידי פעם באחד הרגלים. כמו סוכות לדוגמה, נהגה משפחתינו לעלות ולבקר את בני משפחתינו בירושלים.
בדרך אליהם לבית הכרם היינו חולפים על פני המצבה לכבוד העם הדני בכיכר דנמרק.
אז, כשהייתי ילד צעיר בימים לא כל כך הבנתי את פשר ה״שרידים״ שלכאורה מייצגים ספינת עץ מתפוררת, ורק לימים כששמעתי
על קורות יהודי דנמרק במלחמת העולם השניה והצלתם המופלאה על ידי המחתרת הדנית, הבנתי את פשרם של קורות העצים
המונחות במין סדר שכזה.
כאשר גדלתי ובגרתי לאחר השרות הצבאי, יצאתי למסע נסיעות ברחבי אירופה. השנה היא 1982 ובחודש מרץ הגעתי לקופנהגן, לביקור אצל
משפחת בני דודים שחיו בעיר לאחר שברחו מפולניה בשנות ה-70.
בשנים ההן קופנהגן היתה עיר מסבירת פנים ללא חשש לביטחון האישי, ואפילו לא בימי סוף השבוע שבהן היו מגיעים אלפי שוודים לעיר לשתות את עצמם
לדעת.
היו אלה שני חיבורים מקריים לחלוטין לספרו של רון פונדק ז״ל.
וכאן אני מגיע לספרו הנהדר.
לאחר הקריאה בספר ובביקורות של החברים פרל ורץ אני מבקש לצרף את דברי שלי על הספר המרגש הזה.
ראשית אני מבקש להסתייג מדבריו בסוף הספר שעליהם אני חולק לחלוטין והעיקר על מקומה של היהדות הדתית לאומית ועל תפקיד ההתנחלויות ביהודה ושומרון
כפי שאני חולק גם על תפקידו של פונדק בהסכם אוסלו והצרה שהיא הביאה על מדינת ישראל ובעיקר על תפקידו בשידרוג מעמדו של אש׳ף מארגון טרור מנותק ומרוחק מארצו
לאירגון טרור מוכר על ידי הקהילה הבין לאומית תוך קידום המאבק הפלסטיני במדינת ישראל.
כפי שכבר רואים מראשית דברי, הספר מחולק לשתי חלקים לא שווים: האחד, סיפור משפחת פונדק סיפור ההגירה לדנמרק ומשם לישראל ובהמשך סיפורו של אורי פונדק ז״ל
קמב״ץ גדוד 46 בחטיבת השיריון 401 בפיקודו של דן שומרון ( רמטכל צה״ל ומפקד מבצע אנטבה לחילוץ החטופים).
סיפור לחימתו של גדוד 46 במלחמת יום הכיפורים הוא סיפור מרגש מאין כמוהו, כאשר נקודת השיא שלו הוא הפגיעה בטנק המג״ד פציעתו האנושה של אורי הקמבץ ופטירתו
לאחר מכן באיכילוב .
סיפור המשפחה לא מסתיים עם מותו של אורי, ורון פונדק מתאר את התמודדות המשפחה עם השכול ואת ההחלטה האמיצה של הוריו להוציא את אורי מחיי היום יום כדי לאפשר את
ניתוב חיי האחים בנתיב הנורמלי עד כמה שהדבר היה אפשרי בנסיבות שהתקיימו אז.
ישנם מספר תובנות חשובות בסיפור, שלדעתי הכינה אינן אפשריות בכל משפחות השכול מהסיבה הפשוטה שסיפור משפחתי איננו טבוע בשטנץ קבוע אלא משתנה ממשפחה אחת לאחרת.
אבל אין ספק שמשפחת פונדק היא ספור מיוחד במינו אשר לא רבות המשפחות הדומות לה.
רון פונדק יוצא למסע של שיחזור הרגעים האחרונים של טנק המג״ד לפני הפגיעה ולמען זאת הוא מנסה לשחזר את ההרכב האנושי של הטנק ובעיקר למצוא את נהג הטנק ששרד את הפגיעה
וכשהוא מגיע אליו הוא מקבל אינפורמציה חשובה אחרת שממנה הוא מקבל עדות לרגעי חייו האחרונים של אורי, אחיו. רגע מרגש עד דמעות.
לזכותו של רון פונדק יאמר שהוא איננו פורט את ספורו לפרוטות על מנת לנגן על הרגש. ועל כך מגיע לו כוכב נוסף.
נקודה שקצת הפריעה לי במהלך הספר זאת ההתייחסות לאריק שרון ולתפקידו כמפקד האוגדה . לדעתי פונדק לא היה צריך לערב אותו ובטח שלא להעניק לו ציונים. ( הייתי פותח ויכוח איתו אם הדבר היה מועיל
לסיפור בכללותו). אינני מעוניין גם לפתוח ויכוח בנושא הפוליטי, אולם נראה לי שעד הסוף האיש לא הבין את הנזק העצום שגרמו הוא וחבריו למדינת ישראל ( עם הסכם אוסלו כמובן).
ספר מומלץ ומרגש.
טוביה.

"את המצב היטיב לתאר רל"ש הרמטכ"ל, שעל פי דוח ועדת אגרנט רשם ביומנו בבוקר יום ראשון: "המצב בגזרת התעלה רע עד רע מאוד. מצבו של דני [שומרון, מח"ט 401] קשה."
(עמוד 113)

את הספר "ציר סקרנות צומת ודאות" מאת ד"ר רון פונדק ז"ל קראתי בנשימה עצורה ביום השואה האחרון. ד"ר רון פונדק, יליד תל אביב, התגייס לצה"ל חמישה שבועות לאחר מות אחיו אורי במלחמה, שובץ בחיל המודיעין ושירת כקצין מודיעין. בהמשך שימש בתפקידים שונים בשירות המודיעין בצבא ובממשלה. פונדק כתב ופרסם דוקטורט בתחום ההיסטוריה המדינית של המזרח התיכון עבור אוניברסיטת לונדון. היה מעורב במשך כעשרים שנה בתהליכים מדיניים לקידום השלום בין ישראל לארצות ערב, והיה בין היתר מאדריכלי הסכם אוסלו. יצא לי לפגוש בו השנה בשל היותו יו"ר הארגון שבו עבדה זוגתי. מצאתי בו איש שיחה מרתק ומבריק. אחד שאמר ועשה.

בספר מתחקה פונדק, שנפטר ממש לאחרונה, אחר נתיב הקרבות של אחיו הבכור, סגן אורי פונדק ז"ל, אשר שימש במלחמת יום הכיפורים כקצין המבצעים בגדוד השריון 46 שבחטיבת הטנקים 401 בעת מלחמת יום הכיפורים. באמצעות סיפור זה אורז למעשה פונדק, ומגיש לקורא, את סיפור משפחתו כולה. פונדק מתארו קטעים קטעים החל מן הבריחה מן העיר רומני שבאוקראינה לדנמרק, מאימת הפוגרמים, עבור בבריחה מפני הנאצים בשואה והמשך בעליית אביו הרברט, שהיה לעיתונאי חשוב בישראל ובדנמרק וככה "על הדרך" למרגל ואיש מוסד, ואימו סוזי. וכך, שוזר המחבר קטעים משפחתיים בחוויות המלחמה של גדוד שלם. פונדק ביצע עבודת תחקיר מרשימה, ושוחח עם כל בעל תפקיד רלוונטי שנותר בחיים, בין שהיה זה נהג טנק אלמוני, חובש דוגמת מי שיהיה לימים פרופסור מריו ליביו, מ"מים ומ"פים בגדוד כמו ירון רם או עירא עפרון וכמובן המג"ד, דוד שובל שבטנק שלו, טנק המג"ד, לחם אורי ז"ל במלחמה עד שנפגע ונהרג, בגדה המערבית של תעלת סואץ.

פונדק מתאר את המלחמה באופן המטלטל את הקורא ומשליך אותו באחת למרחבי החולות בסיני בשנת 1973. אחד התיאורים שממש תפסו אותי היה אודות מפקד חטיבה 401, דן שומרון איש הצנחנים (ולימים מפקד מבצע אנטבה והרמטכ"ל), אשר לא האמין לדברי ההרגעה מן הפיקוד הבכיר כאשר המצרים ריכזו כוחות בקרבת התעלה: "שומרון חזר לחטיבה בתחושה שצריך לעשות הכול כדי להתכונן למלחמה ונתן הוראה, על דעתו בלבד, לאסוף כל חייל בעל רישיון נהיגה שאינו טנקיסט, לקחת את הרכבים, להגיע לימ"חים (יחידות מחסני חירום), לפתוח אותם ולהעמיס תחמושת ודלק. על פי עדותו בוועדת אגרנט, כשנודע באוגדה שהוא פותח את הימ"חים נאמר לו ש"אין אישור לפתוח ימ"חים." הוא התקשר לסגן מפקד האוגדה והלה אמר לו, "אסור לך להוציא תחמושת ואסור לך להכין את הדרגים." שומרון השיב, "אני עושה את זה בניגוד להוראות," והתשובה שקיבל היתה, "טוב, אם תצליח – תצליח; אם לא, תשלם על זה שאתה עושה בניגוד להוראות." כארבע-עשרה שעות אחר כך, בעוד המלחמה בעיצומה והתחמושת אוזלת, שאל האוגדונר את שומרון איך הוא מסתדר, ונענה, "מזלי שלא חיכיתי ולא מילאתי הוראות, והדרגים [עם התחמושת] בדרך." לולא התושייה והחוצפה של שומרון, הטנקים של החטיבה היו נתקעים לפנות בוקר בלי דלק ובלי תחמושת." (עמוד 32)
כשקראתי זאת לא יכולתי שלא להיזכר בספר "אנשי פאנפילוב" ובשיעור שמלמד מפקד האוגדה, הגנרל פאנפילוב, את חבר מומיש-אולי, מפקד הגדוד: "עוד זאת, חבר מומיש-אולי. בחן את כושר התנועה של הבאטאליון. ותן דעתך תמיד, המוכנים כלי הרכב, הרתמות, הסוסים... במלחמה יקרה הכל. היה מוכן לפי פקודה להתכנס מהר, להיעתק מהר." (מתוך הספר "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001, עמודים 124-125) תיאור אחר המביא את קרב ואדי מבעוק מן הזווית של השריונרים היה מרתק לא פחות: "כעשרים דקות אחרי שהפלוגה של ירון רם פתחה באש, פתחו באש גם הטנקים של עירא, טנק המג"ד ובו אורי ושלושת הצנטוריונים. חטיבת השריון המצרית נכנסה למלכדות קטלנית. מהרגע שהגדוד "תקע" בפקק את שדרת המסע של הדיוויזיה המצרית, שכללה משאיות ונגמ"שים נוסף על טנקים של החטיבה הקדמית שנפגעה באופן אנוש, הצטרפו לחגיגת המלחמה כוחות ישראליים נוספים, ובעיקר אלה שהיו מצוותים לגדוד הצנחנים והארטילריה. מאוחר יותר הופעל גם חיל האוויר." (עמודים 160-161)

קראתי את הספר כמי שזכה לפגוש את המחבר, וכמי שמתעניין במלחמת יום הכיפורים ובהיסטוריה צבאית (את הסמינר שלי בתואר ראשון כתבתי על ההכרעה הצבאית בחזית הדרום). תיאורי הקרבות גרמו לי לא פעם לחשוב כיצד היינו, חברי ואני לשירות הסדיר והמילואים בצנחנים, עומדים בכאוס וקריסת מערכות דוגמת זה שהתרחש באוקטובר 1973. ציטוט שקראתי בספר אחר נראה לי מתאים בהקשר זה: "הייתי עד לחוסר תפקוד, עד כדי קריסה, של יחידות מובחרות על מפקדיהן בעת לחימה שאליה כנראה לא הוכנו מספיק מבחינה מנטלית, ולעומת זאת – לכושר לחימה מצוין של חיילים פשוטים בתעלות סוריות מבוצרות בתל-עזזיאת ותל-פאחר ב-1967, או ישיבה במעוזים ובמוצבים תחת אש כבדה במלחמת ההתשה, שלא לדבר על מלחמת יום הכיפורים ב-1973, כאשר מפקדי וחיילי יחידות השדה, בגופם ובנפשם, הם שנשאו את המדינה על כפיים. מאומה ממה שקרה בשנים שלאחר מכן אין בו כדי לסתור את אמונתי, שהזדהות האנשים, תחושת ההשתייכות שלהם, ולא פחות מזה יכולת מפקדיהם להניע אותם אל מול הבלתי-אנושי, הינם הכוח העיקרי ולא עוד." (מתוך הספר "אורות בערפל" מאת האלוף במיל' אורי שגיא, הוצאת "ידיעות ספרים", 1998, עמוד 42)

ועוד דבר, שנותר חזק יותר מכל קטע אחר בספר, מהדהד מן השורות שכתב אורי פונדק ז"ל לעצמו בשנת 1970 במכתב שהותיר במגירה בביתו ונתגלה לאחר מותו: "השלום רחוק, יש לי הרגשה שכיום תמורת שלום הייתי מוכן לתת כמעט הכול, חוץ מהחיים. אבל אולי יום אחד אצטרך לתת את החיים כדי שבבוא העת אחרים יוכלו ליהנות מהדבר המופלא הזה שנקרא שלום. לא שלום חטוף ברחוב, אלא שלום מלא בעולם." (עמוד 52) מומלץ בחום רב!!!

"ציר סקרנות צומת ודאות" מאת רון פונדק,
יצא בעברית בשנת 2013,
בהוצאת כנרת זמורה ביתן,
מכיל 238 עמודים.