ביקורת ספרותית על חברו של המנוח מאת אנדריי קורקוב
ספר בסדר

---

לפני כמה ימים הייתי צריכה ללכת לסרט. נכון, בדרך כלל זה מבחירה ובדרך כלל יש גם איזה סרט שאני רוצה לראות, אבל כאן צירוף של נסיבות הוביל לקצת פחות משעתיים פנויות במרכז כפר סבא, אני ואישי, שבעים מאד, מטויילים מספיק, כך שקולנוע נראה כמו אלטרנטיבה מוצלחת יחסית.

לא היה משהו שרצינו לראות אז נכנסנו לסתם אחד והיה בסדר, כלומר הזמן עבר בדיוק כמו שציפינו שיעבור ואז, מיד כשיצאנו, רגע לפני שהתחלתי לשפוך קצת בוז וקצת לעג הוא הסתכל עלי במין חצי חיוך ואמר לי "בסדר, בסדר, אבל תגידי, לא נהנית?" והאמת? נהניתי. נכון שאם זה היה משודר בהולמרק והייתי שוכבת במיטה עם ספר ביד אחת ומשהו לאכול בשנייה ובין לבין רואה את הסרט הייתי נהנית אותו הדבר, אבל זה היה נחמד ומופרך ואידיוטי וזה אפילו עשה לי הרגשה טובה.

והספר הזה, גם הוא ככה, רק בלי האידיוטי. הגיבור שלו הוא איש בודד מאד, רגשית, לא פיזית, שכמה לחולל איזה שינוי בחיים שגרתיים ונטולי רגש. ומבחינתו כל הדרכים כשרות ובלבד שמשהו יקרה כי הכל, אפילו המוות, נראה מושך יותר מהחיים המשמימים שיש לו. והוא אכן פועל, מה שמוביל לשרשרת של התרחשויות שמאפשרת בחינה מחדש, בעיקר של הארעיות שיש בחוויה הקיומית.

הוא לגמרי נחמד וההומור שלו אינטליגנטי והוא שומר על מרחק רגשי שמאפשר לך להיעצב בנינוחות ולחייך בעצב ובקלות אפשר היה לעשות מזה סרט ולהקרין ואם הייתי הולכת לראות אותו יש להניח שהייתי יוצאת משם עם הרגשה טובה.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על חברו של המנוח