“כשתמה המלחמה החליט תיאו בנפשו כי את הדרך חזרה הביתה יעשה לבדו, בקו ישר ובלא פיתולים. המרחק לביתו היה רב, כמה מאות קילומטרים, ובכל זאת נדמה היה לו שהוא רואה את התוואי בבהירות.”
ככה נפתח הספר האחרון של אהרן אפלפלד, ימים של בהירות מדהימה. המלחמה עצמה – המחנות, ההשמדה – כל אלה כמעט ולא מדוברים בספר. הסיפור מתרכז בהווה – בהליכה של תיאו בחזרה לביתו, ותוך כדי כך בזיכרונות שלו מימי ילדותו ומהתבגרותו בעיר קטנה באוסטריה, ובעיקר בזיכרונות הקשורים לאמו ולאביו.
הספר כתוב בפרקים קצרצרים בני שלושה-ארבעה עמודים כל אחד, שמשתלבים יפה עם העובדה שהגיבור מיטלטל לסירוגין בין ערות לשינה. העייפות מכריעה אותו לעתים קרובות, ולפרקים נדמה שהגבול בין זיכרון לחלום מיטשטש. קיבלתי את הספר ממועדון הקוראות של סלונה, ושמרתי אותו בצד כדי לקרוא בו בחופשה משפחתית באוסטריה, שתוכננה הרבה זמן מראש. אבל אז התחילה פה מלחמת עזה החדשה (צוק איתן), והקריאה שלי בספר קיבלה תפנית אקטואלית.
מה אפשר ללמוד מהספר היפה הזה דווקא בימים אלה, בעיצומה של מלחמה?
שלאנשים היו (ויהיו) חיים סבוכים וכאובים גם לפני וגם אחרי מלחמות, וההגדרה של “ניצול” אינה חזות הכול. מאחורי כל ניצול כזה מסתתר סיפור חיים שלם.
שהמלחמה היא אירוע חיצוני שאין לנו שליטה עליו, שאחרי שהוא עובר עדיין נצטרך להתמודד עם הקשיים הפנימיים בתוכנו, עם הזיכרונות ועם השיגעונות הפרטיים האישיים ביותר.
שלפעמים המלחמה תופסת אותך באמצע התמודדות אישית ומשפחתית קשה, שכביכול אינה קשורה כלל ל”מצב”, אבל בדיעבד מסתבר שאפילו הדברים האישיים ביותר קשורים איכשהו גם לסיפור הגדול (כמו האהבה האובססיבית כמעט של אמו של תיאו למנזרים ולאיקונות של ישו, שמסמלת אולי יותר מכל את התלישות שלה ואת המוזרות היוצאת דופן שלה).
שלפעמים המעשים האיומים ביותר יכולים להתרחש גם במקומות היפים והשלווים ביותר בעולם.
בצעידה של תיאו יש משהו תראפויטי. במובן מסוים, למרות שאני לא מסוגלת להסביר את זה בדיוק, הוא הזכיר לי קצת את WILD - להבדיל אלף אלפי הבדלות – שגם בו הגיבורה צועדת מאות קילומטרים לגמרי לבדה, כדי להתגבר על הגעגועים הבלתי נסבלים לאמה האהובה. ברור ששם המסע הוא יוזמה אישית וכאן הוא כפוי על ידי הנסיבות ההיסטוריות, אבל בשני המקרים ההליכה והבדידות משחקות תפקיד מרכזי.
ההישרדות הפיזית תופסת את רוב תשומת הלב – הכמיהה לכוס קפה חם, לסנדביץ’, למנת מרק מהביל, לסיגריה. האמת היא שתיאו משיג את כל אלה כמעט ללא קושי. הארץ שלאחר המלחמה זרועה במשאיות עמוסות ציוד המוטלות בצדי הדרכים, בבקתות מצוידות היטב שהחיילים הגרמנים נטשו בשעת הנסיגה, בארגוני סיוע הומניטרי שמחלקים מזון ושמיכות – הוא לא סובל מרעב או ממחסור.
אבל מעל לכל, מה שבולט כאן הוא האמפטיה בין בני אדם. נכון, גם פה יש מיעוט קיצוני שמכלה את זעמו ב”בוגדים” וב”משתפי הפעולה”, מתוך רצון בלתי נשלט לנקמה, אבל גם זה נעשה ללא מסירות ובעצם כמעט מתוך שיעמום. רוב האנשים מגלים דווקא רגשות של חמלה אחד כלפי השני, רצון עמוק לעזור זה לזה, לשמור על כבוד הזולת ועל פרטיותו, דווקא אחרי המלחמה הארורה שניסתה למחוק את הזהות האישית והפרטית שלהם, ולהפוך אותם לעדר אחיד, צייתני וחסר ייחוד.
תיאו הולך לבדו, אבל למעשה הוא לרגע לא לבד. הוא מגיש עזרה לאנשים זרים, אנשים אחרים עוזרים לו. כל מפגש עם בן אנוש טומן בחובו גילוי, תובנה, תקווה חדשה. החיים חזקים כנראה מכל מלחמה.
(עוד ביקורות שלי במועדון הקוראות של סלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)
![וזרח השמש [מהדרות 2006]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers96/965946.jpg)
